יום שישי, 19 באוגוסט 2016

שם הספר: דיני רבית
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: ירושלים תשנ"ו

פתח דבר - כתבו אחי ידידי מהר"ר דוד נר"ו.

בדיני רבית עמוד א, בהערה א שורה ב - צ"ל ומה שאין.

בעמוד י אות י - הדברים הובאו בספר רבית דרך קנס (סוף עמוד שט). ע"ש.

בעמוד כא - הדברים הובאו בס' ברית דרך קנס (עמוד ער). ע"ש.

בעמוד נב פרק יא - כמה מהדברים שנידונו בפרק זה הובאו בס' רבית דרך קנס (עמוד עא ועמוד צב ועמוד קכו). ע"ש.

באהלי שם דף א ע"א סימן א - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם - תורת הגרעק"א (פרק איזהו נשך סימן א).

בדף ט ע"ב סימן ה - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם - תורת הגרעק"א (פרק איזהו נשך סימן ב).

בדף יא ע"א שורה ה מלמטה - צ"ל למלך פ"ו מהלכות.

בדף יב ע"א שורה יא מלמטה - צ"ל ובשטמ"ק בד"ה.

בדף טו ע"א שורה ב - צ"ל דרבנן לא.

בדף יז ע"א שורה טו - צ"ל ונותנין ללוה.

בדף יח ע"ב שורה א - צ"ל לצאת ידי.

שם שורה טו - צ"ל דכיון שכן.

שם שורה כב - שורה זו ושלאחריה הן המשך א'.

בדף יט ע"א בסוף הדיבור הא' - כאן שייך סימן כו.

שם ד"ה ב"מ שורה א - צ"ל תנאי היא.

שם ע"ב שורה ד - צ"ל שמע מינה.

שם שורה ה - צ"ל שמע מינה.

שם שורה ו מלמטה - צ"ל הגרעק"א, אלא.

בדף כ ע"ב שורה ט - צ"ל ודו"ק]. וממשיך.

שם שורה יח - צ"ל כלום. וע"כ.

שם שורה כ - צ"ל וא"כ הכא.

שם שורה כא - צ"ל וממשיך.

שם שורה כד - צ"ל הקרן עם.

שם שורה כו - צ"ל שהוא רבית.

שם שורה כח - צ"ל ואיך לוקין.

שם שורה ל - צ"ל עמו. ומנין.

שם שורה לב - צ"ל האחרים יודעים.

בדף כא ע"א שורה ב - צ"ל אין כת"י.

שם שורה ו - צ"ל היה חיוב.

שם שורה ח - צ"ל עכשיו דשומא.

שם שורה יא - צ"ל בכלול והעדים.

שם שורה יג - צ"ל נידון בו.

שם שורה טו - ד"ה אלא שהב"ד.

שם שורה יז - צ"ל באמת מדינא.

שם שורה יט - צ"ל והעדים הוי.

שם שורה כא - צ"ל אם נדחוק.

שם שורה כג - צ"ל הכא נמי.

שם שורה כה - צ"ל עכ"פ לפי'.

שם שורה כז - צ"ל אם יהיה.

שם שורה כט - צ"ל שיטעו הב"ד.

שם שורה לא - צ"ל לעיל נ"ל

שם בע"ב שורה א - צ"ל וכנ"ל. ותו.

שם שורה ד - צ"ל נפשו ויאמר.

שם שורה ו - צ"ל עכ"פ כגבוי.

בדף כב ע"א סימן יב - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם - תורת הגרעק"א (פרק איזהו נשך סימן ג).

שם ד"ה ב"מ שורה א - צ"ל ב"מ ס"ב ב' כיצד.

בדף כג ע"א שורה ט - צ"ל רבית, ואילו במתניתין איירי בחוב.

שם בע"ב שורה ט - צ"ל עלי בשלשים, והרי.

בדף כד ע"א סימן יג - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם - תורת הגרעק"א (פרק איזהו נשך סימן ד).

בדף כה ע"א סימן יד - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם - תורת הגרעק"א (פרק איזהו נשך סימן ה).

שם ד"ה ב"מ שורה ט מלמטה - צ"ל וכתב רש"י.

שם שורה ב מלמטה - צ"ל לידו הוא.

שם בע"ב שורה יח - צ"ל המכר". ע"כ.

שם שורה ו מלמטה - צ"ל ריבית". עכ"ל.

בדף כו ע"א שורה ג - צ"ל בפירש משנה.

שם שורה ו - צ"ל סימן קס"ד.

בדף כז ע"א שורה טו - צ"ל לומר בפשטות בדעת.

בדף לא ע"א בסוף הדיבור הא' - כאן שייכים סימנים כד-כה.

שם ד"ה בבא שורה א - צ"ל מציעא ס"ד.

שם ד"ה ואח"ז שורה א - צ"ל ואח"ז איתא.

שם שורה אחרונה - צ"ל הוא". עכ"ל.

שם ד"ה ובמתניתין שורה ג - צ"ל הגרעק"א (בחידושיו שם).

שם בע"ב שורה א - צ"ל ואף דתוס' (כ"ה ברעק"א).

שם שורה ח 'צריך למחוק' - העירני הרב רפאל חלבה נר"ו דכוונת הגרע"א היא "בכך וכך דינרים", שהרי כתב "בכך וכך" לאחר "מכור לך". וכ"ה ברש"י (סד ע"א ד"ה מה). עכ"ד נר"ו. אולם בכתב וחותם להגרע"א נמצאות תיבות אלו בסוגריים.

שם שורה יב - צ"ל יהא מעט (כ"ה ברעק"א).

שם שורה יג - צ"ל אף באומר (וכ"ה ברעק"א).

שם שורה ו מלמטה, בתוך הסוגריים - צ"ל נתיב י"ז (וכ"ה ברעק"א).

שם שורה ב מלמטה - צ"ל טעם דקרוב (כ"ה ברעק"א).

בדף לב ע"א שורה ג - צ"ל ד"ה דינר (וכ"ה ברעק"א).

שם שורה ד - צ"ל דהא דמרבין (כ"ה ברעק"א).

שם שורה ה - צ"ל אבל בלא"ה (וכ"ה ברעק"א).

שם ד"ה אולם שורה ב 'שו"ת תולדות אדם להרשב"א' - הוא בשו"ת הרשב"א ח"ב סימן עב.

שם בע"ב שורה יג 'פחות חלב' - הסברא בזה היא שבין יצא השער ובין לא יצא השער, תמיד השער עומד להתייקר יותר מאשר לזול, ומ"מ שרי. וראיה לזה ממ"ש רש"י (סג ע"ב ד"ה האי) 'שהלקוטות מוכרין בזולא', משמע שהוא יודע כבר משעת הקניה שהמחיר זול לעומת שעת מסירת הסחורה. וכן לגבי יצא השער כתב רש"י (בבא קמא קג ע"א ד"ה אמנה וד"ה לטעמיה) דמיקרי 'שער הזול' (אלא דהתם אפשר לדחות שמדובר בשעת מסירת הסחורה, כשכבר הננו יודעים שבשעת הפסיקה היה זה שער הזול. כן אמר לי מהר"ר נפתלי ברינגר נר"ו. וצ"ע).

 שם 'והנה ראיה לזה' - עי' בגליון לקמן סימן מח מש"כ בזה.

שם ד"ה זהו שורה ה - צ"ל לאסור פסיקה.

בדף לג ע"א שורה ב 'ודו"ק' - מתחילת הסימן עד לכאן נכפל בסימן מח.

שם ד"ה אמנם שורה ח - צ"ל הריטב"א ז"ל".

שם סד"ה ומה - אלא שקשה ע"ז מדברי רב נחמן גבי קיראה (לעיל סג ע"ב) דהתם מיירי 'לזמן פלוני' וכמ"ש רש"י (שם ד"ה יהיבנא) ותוס' (שם ד"ה ואמר), ולא נותן לו מיד, ומ"מ שרי להוזיל ביש לו. ואפשר ליישב שדברי אאמו"ר נר"ו הם כדעת הרמב"ם שכל שקבע לו זמן, בכל גווני אסור, וכמ"ש במגיד במשנה (פרק י מהלכות מלוה ולוה סוף הלכה א), ולכן דעת הרמב"ם גבי קיראה היא (בפרק ט הלכה ו) דמיירי בדלא קבע לו זמן, ולכן איתנהו שרי, ואילו אשראי אסור מטעם דחשיב כקבע לו זמן וכמ"ש הרמב"ם (שם). ולכן אע"ג דגבי קיראה איתא בגמ' (סג ע"ב) שאם ממתין עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח מיקרי יש לו, מ"מ דעת אאמו"ר נר"ו לחלק בזה, שההולך לחלוב את עיזיו הוי מחוסר זמן טפי, ולכן אסור אי קרוב לשכר ורחוק להפסד, ובקיראה שממתין עד שיבוא בנו או עד שימצא המפתח, לא הוי מחוסר זמן כ"כ ושרי אפי' קרוב לשכר ורחוק להפסד. ודוחק. והנה אאמו"ר נר"ו אמר דברים אלו בדעת רש"י (שהביא הגרעק"א, שאמר שההולך לחלוב את עיזיו מיירי בקרוב לשכר ולהפסד), וכן בדעת הריטב"א המובא בשיטה מקובצת. והנה דעת רש"י (לקמן עב ע"ב ד"ה פוסק) היא שמותר לפסוק כשיש לו ולא יצא השער אפילו בפחות משער הלקוטות. והביאו אאמו"ר נר"ו להלן (סימן מט). וגם דעת הריטב"א בזה היא כדעת רש"י, כמ"ש בחידושיו (עה ע"א), והביאו הרב מחנה אפרים (הלכות מלוה ולוה דיני רבית ריש סימן כט), ואפילו מחוסר תיקון, ודלא כמ"ש התוס' (סג ע"ב סד"ה מהו) והרא"ש (סימן ס) דבמחוסר תיקון אסור להוזיל אפילו אם יצא השער. והנה בספר מחנה אפרים (שם) השוה דין מחוסר תיקון למחוסר זמן, ולפי זה אי אפשר לומר בדעת רש"י והריטב"א כדברי אאמו"ר נר"ו, דהרי לפי זה סתרי אהדדי, דהרי הם עצמם התירו אפילו במחוסר תיקון. אא"כ נאמר דלא כהרב מחנה אפרים, ונחלק בין מחוסר תיקון למחוסר זמן. א"נ אפשר דהכא (גבי ההולך לחלוב את עיזיו) הוי מחוסר זמן טפי ואסיר לכו"ע.

שם ד"ה ב"ב - צ"ל א. ב"מ ס"ד.

שם בע"ב שורה ג - צ"ל להפסד הוא, אמר.

שם ד"ה והתוס' שורה ג, בתוך הסוגריים - צ"ל לקמן ע"ב.

שם ד"ה והמהרש"א שורה ב מלמטה - צ"ל דכל כו' וטעמא.

שם ד"ה והגרעק"א שורה ה - צ"ל דאינו ניכר (כ"ה ברעק"א).

בדף לד ע"א שורה ב - צ"ל ההפסד דזולא (וכ"ה ברעק"א).

שם ד"ה וי"ל שורה א 'בהגהת אשר"י' - סימן טו.

שם שורה אחרונה - צ"ל פירש ר"י".

שם ד"ה ונראה שורה ו - צ"ל להשיגם לכן צריך.

בדף לה ע"א בסוף הדיבור הא' - עי' באוצר מפרשי התלמוד (עמוד תעג הערה כג).

שם ד"ה וי"ל שורה ג - צ"ל וכדאיתא בשו"ע סימן.

שם ד"ה אמנם שורה אחרונה - צ"ל לאחד מהשנים.

שם בע"ב שורה ב - צ"ל כדפירשנו לעיל.

שם ד"ה והנה שורה ג מלמטה - צ"ל לאפוקי מהיה.

שם ד"ה וכן שורה ו מלמטה - צ"ל גם בשטמ"ק.

בדף לו ע"א בדיבור הא' שורה א - צ"ל הריטב"א".

שם שורה ד - צ"ל בדעת הש"ך.

שם - וכ"ה ג"כ ברש"י (עד ע"ב ד"ה ופוסק) 'ופוסק עמו כשער הגבוה. אכולה מתניתין קאי'.

שם בסוף הדיבור - כאן שייך סימן מז.

שם בע"ב שורה ב מלמטה - צ"ל [שניהם אסורין].

שם שורה אחרונה , צ"ל דאי רבי.

בדף לז ע"ב ד"ה אבל שורה ג - צ"ל מצאתי בריב"ש.

בדף מג ע"א ד"ה והנה שורה ג מלמטה - צ"ל שהוסיף התוס'.

שם ד"ה והתוס' שורה ב - צ"ל חמשה בזוזא.

שם בע"ב שורה ו - צ"ל אחרים".

שם ד"ה ובהג"ה שורה ב - צ"ל וז"ל: "וכל.

שם שורה ד - צ"ל לו שרי.

בדף מד ע"א שורה ב - צ"ל וע"כ ל"ד.

שם בסוף הדיבור הא' - סברא זו כתבה גם הרב חוות דעת (סימן קעג ביאורים אות יא) בדעת הט"ז להלן.

שם ד"ה ונראה שורה ד - צ"ל ואין שומתו.

שם בע"ב ד"ה והנה שורה ג - צ"ל ול"ק ממתניתין.

בדף מה ע"א שורה ב - צ"ל המפתח מותר וי"א.

שם שורה ז - צ"ל מסתברא". ע"ש.

שם ד"ה וכתב שורה י מלמטה - צ"ל בהיכא שלית.

שם שורה ד מלמטה - צ"ל הי"א שפליג.

שם בע"ב ד"ה והוסיף שורה ד - צ"ל שרי דדילמא.

שם שורה אחרונה - צ"ל בזה". עכ"ל.

שם ד"ה וצריך שורה א - צ"ל ביאור אמאי "שאני.

שם שורה ד מלמטה - צ"ל הדיבור הופכו.

שם שורה אחרונה - ועי' בהגהות והערות על הטור הוצאת מכון ירושלם (סימן קעג אות מ).

שם אות ב שורה אחרונה - צ"ל אסור". עכ"ל.

שם ד"ה ובביאור, שורה אחרונה 'סה"ת' - שער מו ח"ד אות ל ד"ה ויש מן המורים. וכן דייק מדבריו בגידולי תרומה שם.

בדף מו ע"א ד"ה וכוונת, שורה ב מלמטה 'כשלית ליה' - אלא ע"כ לומר דטרשא חשיב כלית ליה. וטעמא כדכתב אאמו"ר נר"ו לעיל בדף מה ע"א ד"ה וכתב. וכ"כ עוד לקמן בעמוד ב' בסוגריים.

שם בע"ב ד"ה ומש"כ שורה ו - צ"ל חשיב כיש לו.

שם שורה אחרונה - צ"ל ודו"ק).

שם ד"ה והנראה שורה ג - צ"ל ליה. כיון.

בדף מז ע"א סימן כו - סימן זה שייך לעיל לפני סימן י.

שם בע"ב ד"ה והנה קושית שורה ג - צ"ל מחזירין. ואי.

בדף נד ע"ב ד"ה ביאור שורה א - צ"ל התוס' ד"ה ונותן.

בדף נה ע"א ד"ה אמנם שורה אחרונה - צ"ל בטל". ע"כ.

בדף צ ע"א בסוף הדיבור הא' - ועיין לקמן סימן נג מ"ש בזה.

שם סימן מז - סימן זה שייך לעיל לפני סימן יט.

שם אות א שורה ד - צ"ל יקרא אי זולא (כ"ה בגמ').

שם בע"ב שורה ב - צ"ל דיצא השער (כ"ה בתוס').

שם ד"ה והמהרש"א שורה ג - צ"ל השער פוסקין.

שם בסוף הדיבור - עכ"ד המהרש"א.

שם בד"ה והנמוקי שורה א 'והנמוקי יוסף' - דף לה סע"א.

שם שורה ב - צ"ל הוא, כיון.

שם שורה ג - צ"ל תקפה נתבטל (וכ"ה בנ"י).

שם שורה ד בסוגריים - צ"ל ומה שמשתכר (כ"ה בנ"י).

שם שורה ב מלמטה 'בתוספתא' - פ"ו ה"ג.

בדף צא ע"א בדיבור הא' שורה ג מלמטה - צ"ל שלא היה (כ"ה בנ"י).

שם ד"ה ונראה שורה ה - צ"ל אז קפדינן.

שם בע"ב ד"ה ולפי שורה אחרונה 'הוא' - (המוכר).

שם סד"ה וצ"ע - לאו דוקא, דהרי כשפוסק בשער הגבוה היינו כשמקדים לו מעות, ואילו בטרשא הלוקח מאחר את תשלום המעות. אלא שכוונת אאמו"ר נר"ו היא דהאי טעמא דרב ששת בריה דרב אידי שייך נמי גבי פוסקין כשער הגבוה, דזיל בתר דידיה (הלוה) שמפסיד מכיון שאינו יודע מתי יהיה שער הזול כדלעיל.

בדף צב ע"א שורה א - צ"ל רב דיזפי בתשרי (כ"ה בגמ').

שם בע"ב ד"ה והנה שורה ט 'דמ"ש בגמ'' - דף סג ע"א בטעמא דרבה ורב יוסף.

בדף צג ע"א שורה ו - צ"ל המחיר והיית.

שם בסוף הדיבור הא' 'וע"כ נשאר בצ"ע' - תא"מ (שאין זו קושיית הרב מנחת שלמה ז"ל, אלא קושיית יבדל"א אאמו"ר נר"ו).

שם ד"ה והנה שורה ד מלמטה - 'והנמ"י' - הנז' בדברי אאמו"ר נר"ו לעיל.

שם בע"ב ד"ה והדברין שורה א - צ"ל והדברים תמוהים.

שם 'שתירוץ זה' - פי' תירוץ הרב מנחת שלמה ז"ל המובא לעיל בדף צב ע"ב.

שם ד"ה והנראה שורה ט 'שהרי יכול לקנות בשעת ההלואה' - צ"ע, שהרי אאמו"ר נר"ו לקמן (בסימן נ) הסכים כדעת מר"ן בב"י דטעמא דשקילא טיבותך פירושו שלכן מחשיבים כאילו שהמוכר קנה עכשיו את הפירות. ע"ש. ולכאורה לא שייך למימר כן הכא שהרי אין המוכר יודע אם יוזל, ולכן לא שייך לומר דחשבינן ליה כאילו קנה, שעלול מאוד לקנות ולהפסיד (כמ"ש אאמו"ר נר"ו לעיל דף צא ע"ב ד"ה ולפי).

בדף צד ע"ב ד"ה ונראה שורה ח מלמטה ' וקשה הא איכא חשש שמא יוזל' - דבר זה דחאו מהר"ר נפתלי ברינגר נר"ו, דאפילו אם נאמר דיוקרא וזולא שוים הם, עדיין יהיו מובנים דברי רש"י, דמכיון דקיבל עליה אחריות, ועי"ז מתרחק עוד יותר מההפסד, עי"כ מתקרב השכר, למרות שהיוקר שוה לזול.

שם בסוף העמוד - דברים אלו בהוספות נכפלו לעיל סימן יז.

בדף צה ע"א ד"ה ורש"י שורה ב מלמטה - צ"ל לא גזור".

שם שורה אחרונה - וכדברי רש"י שמותר לפסוק באיזה שער שירצה, כ"כ הריטב"א בחידושיו (עה ע"א ד"ה מתני'), והביאו הרב מחנה אפרים (הל' מלוה ולוה דיני רבית ר"ס כט).

שם ד"ה אבל בסוגריים - צ"ל סימן ס.

שם שורה אחרונה - וכן היא דעת התוס' (סג ע"ב סד"ה מהו). וכ"כ הרב מחנה אפרים (שם) בדעת הרמב"ם, ושכן דעת ר"י ורבינו הטור (סימן קעה).

שם בע"ב סד"ה וי"ל - וע"ע בדברי הרב פני יהושע, בס' אוצר מפרשי התלמוד (עמוד תעג הערה יב).

בדף צו ע"ב שורה ג - צ"ל בעלה ע"ב (ע"ב). כ"ה בב"י.

שם שורה ה - צ"ל איתא בעלה ס"ג (ע"ב) שהוא. כ"ה בב"י.

שם שורה ו - צ"ל דא"ל שקילא טיבותך (כ"ה בב"י).

שם שורה ז צ"ל אי הוו לי (כ"ה בב"י).

שם סד"ה ובבית - צ"ל אחמור ביה (כ"ה בב"י).

שם - ועי' בס' מלוה ה' (פ"ט הערה פא) שהוכיח כדברי מר"ן בב"י מדברי הראשונים.

בדף קב ע"א סד"ה ולפי - ועי' לעיל סימן מו מ"ש בזה.

בדף קד ע"ב סימן נה - סימן זה שייך לקמן לאחר סימן נט.

בדף קה ע"ב ד"ה ובגמ' שורה א בסוגריים - צ"ל עד ע"א.

בדף קח ע"ב ד"ה ב"מ - יש למחוק תיבת 'פלוני'.

בדף קיב ע"ב לפני סימן ס - כאן שייך סימן נה.

שם ד"ה והנה שורה ד 'וכ"מ בתוס' קדושין' - גם הרב קובץ שעורים (קדושין סימן עה) כ' דמדברי התוס' משמע דרבית דברים הוי מדאורייתא. [ובמש"ש להקשות ע"ד התוס', כבר קדמו בזה הרב נתיבות המשפט ז"ל (סי' עב, באורים אות טו). ע"ש מה שתירץ]. ובשו"ת מנחת פרי ח"א (סימן כו אות יג) כתב בשם הגר"ש רוזובסקי ז"ל [מח"ס זכרון שמואל ועוד] לדחות, לפי דברי הט"ז [ביו"ד סימן קיז אות א. וכ"כ הפמ"ג בספר גינת וורדים (כלל ע ד"ה עוד). ועי' במה שהאריך בזה בספר טהרת הבית ח"ב (עמוד יט). וע"ע בזה בס' שער בת רבים על ההפטרות (הפטרת אמור ביד השער) ובשו"ת חדות יעקב (חאו"ח סימן כ) ובשו"ת אגרות משה (א"ח ח"ו סימן יז אות ב) ובס' אהל דוד על נ"ך (ישעיה ס ז) ובאוצר הפוסקים (סימן כב סק"ד אות א ד"ה ולענין ובהערה שם) ובקובץ זכור לאברהם (תשנ"ז-תשנ"ח עמ' רצט בהערה) ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (תצא כג ד) ובקו' בית הלל (גליון כד דף קסז ע"ב)] דרבנן לא אוסרים דבר שמפורש בו היתר בתורה. וע"ע בתוס' (ב"מ סד ע"ב ד"ה ולא) ואכ"מ. ע"כ. וכ"כ הרב אילת השחר בחידושיו (קדושין ח ע"ב), והוסיף דאפילו לא נסבור חידוש הט"ז, הא מיהת כיון דרבנן אסרו, הרי דזה דבר מגונה, וזה נגד רצונו יתברך, אלא דהשאיר זה לחכמים לאסרו, ואין ראוי שהתורה תשבח זה, וא"כ אם אינו קונה משכון איך התורה מדגישה שזה הוגן שהעני יברכנו, וע"כ דקונה המשכון. ע"כ. ובדומה לזה כבר כתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ג ח"ב סו"ס קצ). ע"ש.
ונ"ל להצדיק את הצדיק דברי הרב קובץ שעורים, דליכא למימר כדחיית הגרש"ר ז"ל וסיעתיה, דהרי אפילו אם נאמר דבע"ח לא קונה משכון, מ"מ ליכא ראיה מהכא דרבית דברים בעלמא מותרת, די"ל דשאני הכא שהחזיר לו משכונו (ואע"ג דאין המשכון קנוי לו, מ"מ חסד גדול עשה עמו וכדמשמע מדברי התוס' בקושייתם, ואולי לכן התירה לו התורה לברך לבעל חובו), וא"כ חכמים היו יכולים לאסור רבית דברים בעלמא, כיון דלא מפורש בתורה איפכא. וגם לדברי הרב אילת השחר נר"ו, ליכא ראיה מהכא דרבית דברים אינה דבר מגונה, דאולי שאני הכא שגם מחזיר לו המשכון, וכנ"ל. משא"כ אי רבית דברים הוי מדאורייתא א"כ מסתבר יותר לומר דלא חילקה התורה. ובזה יובנו דברי התוס'. משא"כ אי רבית דברים הוי מדרבנן, אז בודאי לא היינו אומרים דאיכא בתורה להדיא איפכא. והט"ז אמר את דבריו דוקא כשמפורש בתורה איפכא.
ועינא דשפיר חזי להרב מנחת פרי נר"ו הנ"ל, שאחר שהביא דברי הגר"ש רוזובסקי ז"ל, הוסיף בזה"ל: אך התקשיתי בדבריו זה מכבר דאכתי מנ"ל לגמ' להוכיח מהפסוק שבע"ח קונה משכון, אדרבה נימא דהתורה התירה רבית דברים בתיבת "וברכך", וליכא הוכחה שקונה משכון. ע"כ. ולכאורה קושיא זו היא ע"ד הגמ' גם לולא דברי הגר"ש רוזובסקי ז"ל, דהרי הברכה הוי רבית דברים וכמ"ש התוס', וא"כ מהיכא תיתי דאתא קרא למימר דבע"ח קונה משכון, דלמא קרא אתא להתיר רבית דברים.
וע"פ דברינו אפשר ליישב, דכיון דאיכא לפרושי קרא באחד משתי פנים, או שבע"ח קונה משכון, או דהתורה הוציאה מן הכלל רבית דברים זו (דסתם רבית דברים אסורה מדאורייתא וכדברי הקוב"ש הנ"ל, ושאני הכא דאיכא גם המשכון שהחזיר לו, וכדכתיבנא לעיל בס"ד), יותר טוב לומר שהתורה לא חילקה בדין רבית דברים, ובע"ח קונה משכון.
ובעיקר דין רבית דברים אי הוי מדאורייתא או מדרבנן, עי' בס' ברית יהודה (פ"י סק"ג) ובס' טעם רבית (סי' קס אות יט) ובס' תורת רבית (פ"ד בירור הלכה אות א).
ושו"ר בס' מתורתן של ראשונים כאן שכ' ע"ד התוס' וז"ל, קשה הלא רבית דברים לא מיתסר אלא מדרבנן. ועיין שו"ת שמן רוקח (ח"ב סימן יח דף כא ע"ב ודף ט"ז וע"ד וקי"ז) דדבר שהתירה תורה בפירוש אין ביד חכמים לאסור, [ולפ"ז] א"ש דאי לא קני הוי רבית דברים, וא"כ יהיה היתר של רבית דברים מפורש בתורה ואין ביד חכמים לאסור, אלא ודאי דקני. ועיין בהשמטות שבסוף הספר, ועיין שו"ת חסד לאברהם מה"ת יו"ד סימן סא שהקשה השואל קושיא זו, ועי' מה שהשיב. ועשו"ת ברית יעקב ח"א סימן סב. עכ"ל. והספרים הנ"ל אמ"א. [ודברינו אלה נדפסו בעילום שם אומרם בס' רועה בשושנים על הל' רבית (סימן קס סעיף יא אות ב)].

שם שורה ו - צ"ל בשלמתו וברכך.

שם אות ב שורה א - צ"ל פרק איזהו.

בדף קיג ע"א ד"ה והרמב"ם שורה ב - צ"ל ולוה הלכה יב) כתב וז"ל.

שם ד"ה והנראה - ומהר"ר שמואל דוד רובין נר"ו כתב במכתב לאאמו"ר נר"ו (מיום כה אלול תשנ"ח) שכעין דבריו בזה כתב גם בס' מרבה תורה (סימן קס ס"ק כז), וז"ל: דהטעם לאסור באינו רגיל להקדים לו שלום, מפני שהלוה חסר מכבודו והמלוה מתרבה כבודו, והוי רבית, אבל בהיה רגיל גם מקודם להקדים לו שלום מטעם שהמלוה איש מכובד שלא נגרע מכבוד הלוה כלום, וא"כ אף באומר להלוה בשכר מעותיו, לא חסר הלוה מכבודו, ולא ניתוסף להמלוה יותר כבוד ע"י אמירתו, וע"כ שרי. עכ"ל. והוסיף מהר"ר שמואל דוד רובין נר"ו: ולכאורה צ"ע על דבריו, שהאיסור להקדים שלום אינו מפני רבית כבוד, אלא מפני רבית דברים. ע"כ.
וכתבתי לו להשיב על דבריו [בירושלם, ה תשרי תשנ"ט], דהנה אם הלוה יאמר למלוה דברים של מה בכך או דברי קללה, האם יעבור על איסור רבית דברים, אלא בעינן דוקא דיבור של כבוד. וברור.

שם בע"ב שורה א - צ"ל יתר שמכבד.

שם ד"ה אבל שורה יא - צ"ל שמברכו, כפי.

שם בסוף הדיבור - וכ"כ בשו"ת אהלי יעקב למהריק"ש (סימן קכו) ככל הדברים האלה. והביאו בספר מלוה ה' (פרק ח בטעם רבית אות כד ד"ה ובצאתי). עש"ב. וכ"כ מהרח"ל מייזליש, הובאו דבריו בשו"ת טוב טעם ודעת (ח"א סימן רד). ומהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (שם) דחה דבריו עפ"ד המדרש (רבה ר"פ נח פרשה לח): אמר רבי יוחנן, אם קדמך חברך בעדשים [כצ"ל], קדמנו בבשר, למה שהוא גמל עליך תחלה. ע"כ. ולפי"ז גדולה טובתו של המקדים, אף בהחזקת טובה. עש"ב [גם הקשה שם בזה"ל: אך אני תמה על רו"מ למה לא הרגיש דבר אחר על הב"י מ"ש שם בלשונו 'ועוד שלשון מחזיק לו טובה לא שייך על נתינת שלום', הנה זה אין לו הבנה וחיבור כלל, ולא ידעתי להולמו, וצ"ע. ע"כ]. ונ"ל לתרץ, דאין ראיה מהמדרש, דהרי הכא המלוה הוא שהתחיל בטובה במה שהלוה לו. וק"ל.

בדף קיד ע"א תחילת שורה ו - צ"ל למצוות.

שם שורה י - צ"ל איסור".

שם ד"ה והנראה שורה ד - צ"ל דבור כלשון.

שם בע"ב סד"ה ולמסקנא - וכן פסק בספר מלוה ה' (פרק ח סעיף יג).

שם סד"ה וה' - וע"ע לקמן בסימן סב השייך לכאן.

בדף קטו ע"א שורה יב - צ"ל כתב ש"אם.

שם ד"ה ודברים שורה ג - צ"ל לו בדברי חן וחסד.

שם ד"ה וגם - צ"ל שכתב "ומכל.

שם בע"ב ד"ה אמנם שורה א - צ"ל אוירבך בשו"ת מנחת שלמה ח"א (סימן כז אות א) שמותר.

שם שורה ג 'מילתא בטעמא' - וה"ד לעיל בסימן ס אות ג.

בדף קטז ע"א שורה ד מלמטה 'על דפי ספר' - וכ"פ בספר כרם שלמה (עמוד קז). וע"ע להרב נאמ"ן נר"ו בקובץ אור תורה (תשרי תש"נ עמוד טז). והובאו דבריהם בספר מלוה ה' (פרק ח בטעם רבית אות כה). עש"ב.

שם בע"ב ד"ה כתבו שורה ב 'למלוה כשהלוהו' - עיין בזה לעיל בסימן ס.

שם ד"ה ונ"ל שורה ח - צ"ל שהביא, מב"מ.

בדף קיז ע"א ד"ה וכבר שורה ו - צ"ל בשווי', ועל.

בדף קיח ע"א שורה ד  - צ"ל אחרות, שמצוה.

שם ד"ה וע"כ שורה ג 'לעיל' - בסימן ס.

שם שורה ד - צ"ל תודה לך".

שם בסוף הדיבור - וכן פסק ככל הדברים האלה לעיל בחלק ההלכות (פרק א סעיף ג).

שם בע"ב שורה א בסוגריים - צ"ל סימן ע.

בדף קיט ע"א סד"ה וקצת - ואפשר ליישב דשאני רב אשי דטריד בגירסיה כל כך דאיכא חשש דלמא משתלי, משא"כ בשאר אנשים המכירין ונאמנין זל"ז מותר להלוות, דלא חיישינן לשכחה אלא דוקא כשיש אפשרות סבירה שאכן יארע כן. ושוב ראיתי שכבר כתב סברא זו בס' ראש יוסף למהר"י אישקאפה (ח"מ ר"ס ע), והאריך בזה. ע"ש.

שם ד"ה ולהלכה שורה ב 'ואתי שפיר' - וכן פסק בשו"ת יביע אומר (ח"ז ח"מ סימן ז). עש"ב.

שם בסוף הדיבור - וכן פסק עוד לעיל בחלק ההלכות (פרק א סעיף א).

יום שני, 25 ביולי 2016

שם הספר: פרק שירה - ביאור אהלי שם
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: תשע"ו

עמוד ב ד״ה באליה, שורה אחרונה - צ״ל בספר תהלים.

עמוד ג ד״ה יש - ועי׳ בס׳ חזון עובדיה על ימים נוראים (דף קפה ע״א) בענין אמירת תהלים לת״ח בר״ה.

עמוד ו - דברים אלו נדפסו לראשונה בקו׳ אהלי שם על שיר השירים (ד טז).

עמוד יא ד״ה מוסר, שורה ב - צ״ל לבנו במצוותיך.

יום שבת, 23 ביולי 2016

שם הספר: מטה לוי ח"א
מחבר: רבי יהונתן לוי
דפוס: תשע"ו

בעמ' ד הביא דברי מהראי"ל שטיינמן נר"ו (מח"ס אילת השחר ועוד) שמי שאינו יודע כל הש"ס, אינו ראוי להוראה - ודבר זה היה רגיל אצל חכמי ליטא ארץ מוצאו, וכמ"ש בס' MAKING OF A GODOL בשם מהר"י קמנצקי ז"ל (מח"ס אמת ליעקב) שכל רבני הערים והכפרים בליטא ידעו את כל הש"ס.

בעמוד טז ד"ה ואמרתי, בסוגריים, כתב שפירוש רש"י על מסכת מועד קטן אינו לרש"י - וכ"כ עוד הרב המחבר נר"ו להלן (בעמוד נ ד"ה ועוד בסוגריים). אולם עי' בזה במבוא לספר פירוש רש"י למסכת מועד קטן (הנד' בירושלם תשכ"א, עמוד ט), ובגליון שם.

בעמוד כב ד"ה ויש הא', בהאי דיומא (יח ע"ב) שהצמח הנקרא גרגיר מאיר את העיניים, ובשבת (קט ע"א) אמר רב ששת שאפילו לו שהוא סגי נהור מועיל הגרגיר, וצ"ע איזה תועלת יש בזה, וי"ל ע"פ המבואר בע"ז (כח ע"ב) דשורייקי דעינא באובנתא דלבא תלו, וא"כ יועיל להשפיע על לבו בהבנה בסברא - והנה בחידושי גאונים (שעל העין יעקב) כתב ע"ד הש"ס בברכות (ו ע"ב) שמאור העיניים חוזר בקידוש, דהיינו באופן טבעי, כדאמרינן בפסחים דיין ישן מאיר עיניים. והו"ד בס' עבדא דמלכא (דף פה ע"א). ולהנ"ל כל יין מאיר עיניים, שכן מצינו בהוריות (יג ע"ב) דחמרא וריחני פקחין (ועי' בדברי הרב המחבר נר"ו להלן עמוד תפב).

בעמוד כח בדיבור הא', בקו' הרב באר שבע שראש הישיבה אינו הנשיא - ע"ע בשו"ת יחוה דעת ח"ו (סוף עמוד שכח) מש"כ בזה.

בעמוד לא אות טז  הביא דברי הרב יביע אומר (ח"א דברי פתיחה אות ו) בענין סיני ועוקר הרים - וכ"כ עוד בדברי פתיחה לשו"ת יביע אומר ח"ג (ד"ה ומכללן).

בתחילת עמוד לג כתב דתרי רבא הוו - הן אמת שבשו"ת יחוה דעת (סוף עמוד שלז) השיג ע"ד הרב רוב דגן (יומא נג ע"א) שכתב כן, אמנם מצינו שכ"כ גם מהר"י שטייף ז"ל בס' חדשים גם ישנים עמ"ס ברכות (הלכה קמט) בשם ס' סדר הדורות.

בעמוד מ, בקושיות על המעשה דאילפא ורבי יוחנן  - להלן מה שכתבתי במעשה זה, ושם יש יישובים לקושיות הרב המחבר נר"ו: הנה בס' מרגליות הים (בהקדמה דף ב ע"א) כתב, דה"ט דאילפא הדר ורבי יוחנן לא הדר, משום שרבי יוחנן היה לו נכסים ונחלאות מירושת אבותיו, כדאיתא בשיר השירים רבה (פ"ח עה"פ מים רבים לא יוכלו וכו'). משא"כ אילפא שלא היה לו אמצעים להתפרנס, לכן הוכרח לפנות לעסקים. ע"ש. ולא משמע כן ממ"ש הש"ס "דחיקא להו מילתא טובא", ומוכח שאז כבר נגמרו לו לרבי יוחנן אותם נכסים.
גם מ"ש הרב מרגליות הים ז"ל שם (בע"ב ד"ה אמנם) שאילפא לא חפץ כלל למלוך, מנין לו הא. וממה שאמרו לו כשחזר ממסחרו "אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר", משמע שידעו שלא היתה שום מניעה מצדו למלוך, וגם הרב מרגליות הים ז"ל שם (בע"א ד"ה מהסיפור) כתב דאם לא היה הולך אילפא למיעבד עיסקא אותו היו ממליכים. ואע"ג דאפשר לדחות דהאנשים שאמרו כן לאילפא לא ידעו שאין רצונו למלוך, מ"מ עדיין יקשה מנ"ל הא להרב מרגליות הים ז"ל.
ועיין להרב פתח עינים (כאן ד"ה אזל) שהקשה על מה שאילפא תלא נפשיה, וז"ל: ק"ק בלא זה תיסגי לומר כי שיח וכי שיג לו לרמוז כלהו תנויי במתני'. ואפשר דרמז רמז להם, דאם הוא חוזר היה בסכנה, דאם חזר מר ניהו הוי רישא דקדים לרבי יוחנן, והיה צריך להפטר [מן העולם] כדי שרבי יוחנן יהיה לראש, ע"ד שאמרו בשלהי יומא דרבי חנינא לא רצה להשלים עם רב דחזא בחלמיה דהוי רישא לכן אמר טוב שילך לבבל ושם יהיה ראש וכו'. ע"ש [וע"ע במה שכתבו ליישב בס' בן יהוידע (כאן ד"ה שם תלא), ובס' לקוטי בתר לקוטי (כאן ד"ה אזל) בשם ספר עיני יצחק]. ובזה יישב בס' בן יהוידע (כאן ד"ה ברם) הקושיא דכיון דשמע רבי יוחנן מהמלאכים דאיכא קפידא אתרווייהו במהלך זה, אמאי לא גילה הדבר לאילפא. וע"פ הנ"ל מיושב, דאם לא היה הולך אילפא לסחורה היה צריך לידחות מן העולם מפני רבי יוחנן. ע"ש [וע"ע במה שתירץ בזה בס' פתח עינים (כאן ד"ה א"ל)]. מוכח דלא סבירא להו להרב פתח עינים ולהרב בן יהוידע כדברי הרב מרגליות הים ז"ל, דאי הוה ס"ל כוותיה, א"כ לא היה צריך אילפא למות, מכיון שלא רצה כלל למלוך.
ותו מה שכתב בס' מרגליות הים שם (בע"א הערה א) שבס' ערוך השלם (ח"א ערך אילפא) כתב שהשם "אילפא" שתרגומו ספינה קראוהו כן בני דורו ע"ש שהלך בספינה לסחורה. ע"כ. הנה בס' ערוך השלם שם (דף קה ע"א) כתב עוד לפרש שע"י שאירע לו המעשה שתלא נפשיה באסקריא דספינתא, לכן קראו שמו אילפא. ע"כ. וכ"כ הרב המחבר נר"ו להלן (עמוד מו ד"ה ומעתה) בשם האחרונים. ע"ש. ועי' בס' פתח עינים (כאן בהנד"מ ד"ה אזל בסוגריים) ובס' בן יהוידע (כאן ד"ה שם תלא) שאף הם פירשו את שמו "אילפא" שהוא ספינה. ועיין במה שכתב עוד מהר"ר מרגליות ז"ל בענין תורה עם דרך ארץ בספרו תולדות האור החיים הקדוש (הנדפס גם בספר יד אור החיים הקדוש, פרק ח הערה ב). וע"ע בס' שדה יצחק למהר"י גויטע ז"ל (עירובין נה ע"א) ובס' גדול הנהנה מיגיעו (עמ' עז).

בעמוד מא ד"ה ויש, בגדר חיי שעה וחיי עולם - ע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ג (דברי פתיחה ד"ה ומכללן).

בעמוד מז אות כ הביא דברי הרב יביע אומר (ח"א דברי פתיחה אות ו) בענין אביי ורבא - וכ"כ עוד בשו"ת יביע אומר ח"ג (דברי פתיחה ד"ה ומכללן).

בעמוד נ ד"ה ועוד, בסוגריים - בענין פירוש רש"י למו"ק אם הוא לרש"י - עי' במה שהערתי ע"ד הרב המחבר נר"ו לעיל (עמוד טז).

בעמוד נז ד"ה ובזה, ביאר הא דרבה שחטיה לרבי זירא, שרבי זירא היה סיני ורבה היה עוקר הרים, וניצחו רבה לרבי זירא -  ויבוארו בזה דברי הרב בינה לעיתים (ח"א דרוש א לשבת זכור) שביאר שרבה בלבלו לרבי זירא ברוב דרושים וטענות בויכוחו. וה"ד בס' ילקוט יוסף על פורים (דף תתלח ע"א אות ד). ע"ש.

שם, בדברי הירושלמי (שבת פ"א ה"ד) שהיו הורגין תלמידי ב"ש בתלמידי ב"ה, אם הוא כפשוטו - ע"ע בס' ילקוט יוסף על פורים (עמ' ריט-רכ).

יום שלישי, 21 ביוני 2016

שם הספר: כדי גאולתו
מחבר: רבי שמואל פרץ
דפוס: תשע"ב

בעמ' ה הביא את מה שכתבתי לו בענין לשון אפשר, ושם כתבתי שדברי הדרישה הובאו שלא בשם אומרם בס' באר שבע - ויש להוסיף בזה לעיין בשם הגדולים (מע' הי' סוף אות צד).

בעמ' ו, הביא מה שכתבתי להביא ראיה מדברי הריטב"א (ב"מ כג ע"ב) שיש לומר 'איני יודע' אף אם יודע בודאות שהדבר כן - וכתבתי בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד) ובעלון היא שיחתי (פר' תרומה תשס"ו) ובקו' קול התורה שי"ל במיקסיקו (פר' משפטים תש"ע) שאפשר להביא ראיה לדברי הריטב"א ממה שגירסת הש"ס שלנו היא (ברכות ד' ע"א), "דאמר מר למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז". אולם גירסת רבינו חננאל בפירושו לבבא מציעא (כ"ג ע"ב) היא, "לעולם למד לשונך לומר איני יודע". ולגירסתו, מאי אתא לעולם לאתויי [שכן מהר"ר שלמה בן שמעון נר"ו כתב ספר "אגב ריהטא", והוא קונטרס על "לעולם" דאיתא בש"ס, דס"ל שכל "לעולם" אתא לרבויי (ועל יסודו זה חלק מהר"ר גדעון שריון נר"ו, חבר ביה"ד הרבני בבאר שבע, במאמרו שבקובץ אור תורה תמוז תשנ"ג סימן קמח). ועלים מחיבור זה הדפיס בקובץ אור תורה (אייר תשנ"ג סימן קיג) ובקובץ בית הלל (כסלו תשע"א עמ' קלד)]. והנה בספר ניב שפתים (ח"ב סימן יז) ביאר, ד"לעולם" אתא לאתויי אף בדבר שאתה יודע, כמ"ש הריטב"א הנ"ל, ודלא כהמאירי בברכות. אולם ק"ק על דבריו, דהרי המאירי גם כתב "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע". ואפשר לבאר דלדעת המאירי "לעולם" אתא לרבויי דלאו דוקא המלים "איני יודע", אלא כל לשון ספק, וכדכתב בספר ניב שפתים (ח"ב סימן יז) הנ"ל, ע"ש. וחלק על הרב פת לחם (בביאורו לספר תורת חובות הלבבות ריש פ"ב משער היחוד) שכתב וז"ל: "למד לשונך לומר איני יודע, כלומר הרגל לשונך במלות אלו עד שתהיה בטוח שמעצמו ישיב כן לכל שואל, וכאילו הוא נעשה בטבע ולא בבחירתך". ע"ש [ולולי דבריו ז"ל היה אפשר לומר שגם אם לא אומר תיבות אלו דוקא, מ"מ יכול להרגיל דיבורו שיהיה תמיד בלשון ספק].
גם אפשר לומר עפמ"ש בס' פנס לדף (ברכות שם) דאף לדעת המאירי שרי לומר איני יודע משום חילול השם אף אם יודע בודאות, והוכיח כן מהסוגיא שם. ע"ש. ולפי"ז יש לומר דהיינו מאי דאתא לעולם לאתויי.
ויש להעיר דכדברי הריטב"א מבואר באלפא ביתא דבן סירא (הנדפס באוצר מדרשים ח"א עמ' 37) "לעולם למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. אם יבוא אדם ויאמר לך ראית אבידה פלניתא, אמור לו לא ראיתי אע"פ שתראה אותה, מפני הסכנה ההיא. מעשה באדם א' שהיה עומד בדרך רשות הרבים ובא לו גוי א' ואמר לו, ראית בכאן חמור א' כלו לבן. אמר לו, ראיתי חמור כלו לבן ואזניו שחורות. אמר לו הגוי, באיזה דרך הלך. אמר לו, בדרך פלוני. הלך הגוי באותו הדרך, ובקש ולא מצא החמור. חזר הגוי אצלו ואמר לו, לך עמי ונבקשנו אני ואתה עד שנמצא אותו. הלכו שניהם ולא מצאו החמור. אמר לו, תן לי החמור שלי שאתה גנבת אותו. מיד הלך לשלטון העיר ואמר לו, זה גנב ממני חמור לבן ששוה מאה דינרים. גבה ממנו השלטון מאה דינרין בשביל החמור. ועוד טען עליו בעל החמור ואמר לשלטון, טלית א' היה לי על החמור ששוה חמשים זהובים והם צרורות בטלית מאתים דינרים. גבה ממנו עד ארבע מאות דינרין. לפיכך אמר בן סירא, למד לשונך לומר לא ידעתי שהוא שקול כזהב וככסף. ע"כ. ומשמע כדברי הריטב"א, דלמד לשונך לומר איני יודע אפי' אם הנך יודע בודאות, כיון שיכול לצאת מזה סכנה.
וכן נראית גם דעת הרא"ם (מצורע י"ד ל"ה) שכ' וז"ל: כנגע נראה לי בבית. אפילו ת"ח שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. בתורת כהנים. ולא ידעתי טעם בזה וכו', אבל שמעתי מרבותי שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו, אלא מפני דרך ארץ בלבד, שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו ודאי אלא ספק, וזהו שאמרו חז"ל למד לשונך לומר איני (כצ"ל) יודע. ונכון הוא. עכ"ל. (וה"ד בתוספות יום טוב נגעים פי"ב מ"ה). הא קמן דס"ל כהריטב"א דאפילו על ודאי למד לשונך לומר איני יודע. גם מוכח דס"ל כהרב ניב שפתים הנ"ל דכל לשון ספק במשמע, ודלא כד' הרב פת לחם הנ"ל שכ' דדוקא לישנא דאיני יודע במשמע.
ועי' למהר"צ הכהן בס' צדקת הצדיק (אות לח) שכתב וז"ל: למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז, ורצונו לומר אף בדברים הברורים במחשבה, כשבאים לגילוי שהוא הלשון המוציא לפועל מה שבכח בלב, יהיו תלויים בספק, כי האדם עלול לטעות [כצ"ל], ולכך צריך שכל גלוי מעשיו יהיו דברים מבוררים לכל ולא מה שמבורר רק לו במחשבתו. ע"ש.
והעירני הר' שאול שרוגו נר"ו, דעוד אפשר לבאר ד"לעולם" אתא לאתויי דלאו דוקא כשעונה לגוי יש לו לומר בלשון איני יודע, וכמעשה דאלפא ביתא דבן סירא דמיירי בגוי ואיכא סכנתא, וכן בסוגיין מיירי באיצטגניני פרעה דהוו נכרים ואיכא חילול השם, אלא אפילו כשעונה ליהודי, וליכא סכנתא ולא חילול השם, מ"מ דינא הוי דיענה בלשון איני יודע. וכדמוכח מדברי רבנו חננאל (שם) דמיירי ביהודי (דהרי התם שאלוהו אם למד אותה מסכת, ולא מסתברא שהשואל היה נכרי). וכן מוכח גם מדברי הרא"ם דמיירי ביהודי שבא לישאל על נגעו.
ועי' למהר"י קמנצקי ז"ל בס' אמת ליעקב עה"ת (מהדו"ב, מקץ מב יג), שכ' עה"פ ואת הכסף המושב בפי אמתחתיכם תשיבו בידכם אולי משגה הוא, לכאורה אין כאן שום ספק דודאי משגה הוא, וכי יעלה על הדעת שבמתכוון השיבו כספיהם באמתחתיהם, אלא קיים כאן יעקב אבינו את דברי התנא דלעולם למד לשונך לומר איני יודע, ובא וראה דבאמת לא היה משגה. ודו"ק. ע"כ. וזה כדברי הר"ש שרוגו הנ"ל, דאף ביהודי שייכא האי מילתא. גם מוכח דס"ל כד' הריטב"א והרא"ם הנ"ל, דאפילו על ודאי למד לשונך לומר איני יודע. וכן מוכח דס"ל כד' הרב ניב שפתים הנ"ל, דכל לשון ספק במשמע, ודלא כד' הרב פת לחם הנ"ל שכ' דדוקא לישנא דאיני יודע במשמע.
אלא שדברי מהר"י קמנצקי תמוהים מדברי הפסוק (שם מב כח) לגבי השבת הכסף "ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו", ופרש"י: מה זאת עשה אלקים לנו להביאנו לידי עלילה זו, שלא הושב אלא להתעולל עלינו. ע"כ. הרי שידעו שהשבת הכסף לא היתה משגה אלא כדי להתעולל עליהם. ולפי"ז מה שאמר יעקב "אולי משגה הוא", הוא מקצת נחמה להאחים, שאולי בכל זאת רק משגה הוא, אבל בפשטות כולם הבינו שהיה הדבר כדי להתעולל עליהם [ומ"ש יונתן בן עוזיאל (שם מב לה), עי' במ"ש מהר"פ וולף בס' דיוקים (שם בפירוש הענינים) להשוות דבריו לפרש"י הנ"ל].
והאמת אומר, שלפי דברי הרב פנס לדף הנ"ל, אפשר לומר דרבינו המאירי ס"ל דאם האדם יודע בודאות, כל היכא דאין טעם נכון לומר איני יודע, יאמר שיודע. משא"כ אם האדם אינו יודע בודאות, א"נ אפילו יודע בודאות, כ"ז שיש טעם נכון לומר איני יודע, כגון מפני חילול השם בסוגיין, או מפני הסכנה בהאי דבן סירא, או מפני דרך ארץ בהאי דהרא"ם, יאמר איני יודע. וזה מאי דאתא לעולם לאתויי, דאפי' היכא דיודע, אי איכא טעם נכון לומר איני יודע, יאמר איני יודע.
ושוב אמר הר' שאול שרוגו נר"ו, דאפשר דלעולם אתא לאתויי דלא רק במילי דעלמא, אלא אפי' בדברי תורה, וכהאי דרבינו חננאל והרא"ם הנ"ל. וכ"כ הרמ"ז נר"ו בס' דרך השלמות (כה טז), שבמושכלות אמרו חז"ל למד לשונך לומר איני יודע. ע"ש.

בעמ' לח ד"ה ובשער תחילת שורה ב - צ"ל טלטול.

בעמ' קכה, בענין שחיקת בננות - הנה הרב חזון איש (סימן נז ד"ה לענין) ס"ל דשחיקת בננות אסורה משום טוחן. ובשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ד סימן עד מלאכת טוחן אות ב) כתב להקל, משום שאינו מפררה לחתיכות דקות, אלא רק עושה מגוף אחד קשה גוף אחד רך, ואינו מתחלק לכמה גופים. וכ"כ בס' פסקי תשובות (סימן שכא הערה כב) בשם ספר יסודי ישורון - מערכת לט מלאכות ח"א (עמ' סד). וכן הסכים מהר"ע יוסף ז"ל בלוית חן (סימן סד). אולם במנוחת אהבה (פ"ח הערה מז) כ' להחמיר, וטעמו כי לולא הלחות היתה מתחלקת לכמה גופים. ע"ש. וע"ע בס' שלמא בעלמא (סימן שכא על המג"א אות יא).

בעמ' רמא והלאה בענין גדולי קרקע - יש להביא מה שכתב בכף החיים (סימן רד אות ב), דאם בירך על דבש ביצים וחלב, וכן על כל מה שברכתו שהכל חוץ ממים ומלח ודגים, בורא פרי האדמה, יצא. כיון דהכל בכלל גדולי קרקע. ע"ש. וה"ד אאמו"ר נר"ו בס' דיני ברכות (פ"א הערה לא ופ"ה כללי טעות בברכות סעיף ד אות ו). ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אוצר הברכות ח"א מהדו"ב (בקיצור ההלכות שבסוה"ס פ"ה כללי טעות בברכות סעיף ד אות ו). וע"ע בס' שלמא בעלמא (סימן רד על הכה"ח אות ד).

בעמ' רנז, בדברי הרב עולת שבת (סימן שכא אות ו) - הנה בגדולות אלישע (אות יט) הביא דברי העולת שבת, וכתב עליו וז"ל: נראה לפרש דבריו, דהיינו אם רוצה לאכול עכשיו, שידוך לצורך אותה סעודה. אבל אסור לדוך עכשיו דרך משל בבוקר כדי לאכול בערב, כיון שאינו רוצה לאכול עכשיו. ודייק לה מלשון הרמב"ם ז"ל, שכתב וז"ל, הצריך לדוך פלפלין וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת וכו', ומדכתב ליתן לתוך המאכל משמע דהיינו שמזומן לפניו מאכל ורוצה ליתן בתוכו, אבל אם אין לו עכשיו מאכל, ורוצה להזמין לערב, אסור. ויש מחכמי הישיבה שרצו לפרש דברי העולת שבת, דכוונתו שצריך לדקדק כשידוך שלא ידוך יותר מן הצורך, דהיינו שישאר ממנו למחר, ולא תימא כיון שהוא דך לצורך שבת אין קפידא אם ידוך יותר וישאר ממנו למחר. וזה אינו, דפשיטא הוא, וזה א"צ ראיות, דודאי אסור להזמין למחר משום מכין משבת לחול, ובודאי פירוש העולת שבת כמו שכתבנו. ע"כ. ונראה דאי משום הא לא איריא, דהעולת שבת סבר דלשונו של השו"ע מטעה את הקורא שיבוא לחשוב ד"הרבה יחד" היינו אפילו לצורך חול דשרי, וטעמו משום דרק מרבה בשיעורין במעט ואיכא שינוי גמור או מכל טעם אחר, לכן אתא העולת שבת למימר דלא תימא הכי, אלא "הרבה יחד" אתא לאפוקי דעת רב יהודה בלבד. וזוהי גם כוונת הרמב"ם שכתב שההיתר הוא "ליתן לתוך המאכל בשבת", ואתא למימר דלא שרי לצורך חול.
והפרי מגדים (מש"ז אות ז) שהביא הרב המחבר כתב: עי' עולת שבת דמשמע מהרמב"ם ז"ל דווקא לצורך לאכול. יעו"ש. ומסתימת המחבר משמע אף לצורך כל יום השבת מסעודה לסעודה. עכ"ד הפמ"ג. מוכח דהבין בדברי העולת שבת כדעת הגדולות אלישע, ולא כביאור חכמי הישיבה. ומ"מ פליג ע"ד העולת שבת במ"ש שדעת מרן להחמיר בזה, אלא דעתו דדעת מרן להקל. והמשנ"ב (בשעה"צ אות כז) הסכים לדברי הפמ"ג, ופסק (במשנ"ב אות כד) כדעת מרן להקל.
והביא הרב המחבר גם דברי הכף החיים (אות לז) שהביא דברי הפרי מגדים, והעיר עליו דדעת העולת שבת בדעת מרן להחמיר, וסיים שכן היא דעת האחרונים. וכ"כ ב"יסודי ישרון - מערכת לט מלאכות" ח"א (עמוד סג ד"ה הזקוק).

בעמ' רצה והלאה, בדעת התוס' - עי' במנוחת אהרן (סימן נ אות א) שכ' שיש מחלוקת בין ב' דיבורי התוס' בזה. ובמש"כ לבאר דברי התוס' שדוקא סילקא שמחוסר הכשר אחר, כן ביאר גם באגלי טל (מלאכת טוחן סקי"ז). עש"ב. וכ"כ במאור ישראל (שבת עד ע"ב ד"ה בתוס'). וכ"כ במגילת ספר (לאוין סה, די"ג ע"ב מדפי הסמ"ג ד"ה שם פי', ד"י ע"ב מדפה"ס). ובמה שהביא הרב המחבר דברי התרוה"ד בביאור דברי התוס', עי' באגלי טל (מלאכת טוחן ריש סקי"ז) מש"כ בדבריו, ושם העתיק רק סוף דברי התרוה"ד, אולם הרואה יראה בדעת התרוה"ד דבעינן תרי טעמי להתיר טחינה באוכלין, שאין דרכו בטחינה [וכן אין דרך מינו בטחינה] ואפשר לאוכלו חי בלי הטחינה. ולא כדברי האגלי טל שהעתיר רק סוף דברי התרוה"ד. וע"ע באגלי טל שם (סקי"ז אות ו) שהעתיק אף שם רק סוף דברי התרוה"ד. ואולי ס"ל להאגלי טל דהתרוה"ד בסו"ד חזר בו ממ"ש בתחילה. ואולי גם דייק האגלי טל כן ממה שמר"ן בב"י (סימן שכא) לא העתיק אלא את סוף דברי התרוה"ד (וכמ"ש בד"מ שם אות ב בסופו שהב"י קיצר בתשובת מהרא"י). אולם מ"מ כל זה דוחק בהבנת התרוה"ד. והעיקר כמ"ש לעיל. ודלא כהאגלי טל.

בעמ' שה, בשם הילק"י בדעת הרמב"ם - כ"כ גם במאור ישראל (שבת עד ע"ב) בשם כמה אחרונים. ע"ש.

בעמ' שח הביא דברי הרא"ש בפסקיו (שבת פרק ז סימן ה): אמר רב פפא, האי מאן דפרים סילקא בשבת, חייב משום טוחן. פר"ח ז"ל, עצי דקלים שעומדים שיבי שיבי, כעין נימין, שכשמפרק הנימין הללו, יוצא מביניהן כמו קמח דק, לפיכך המנפצו חייב משום טוחן. ופירוש הגון הוא, דומיא דסלית סילתי. ומה שפירש"י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק, פירוש תמוה הוא, דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה. ע"כ. והו"ד בבית יוסף (סימן שכא). גם הביא מש"כ בשלטי הגבורים (דף לב ע"א מדפי הרי"ף אות ג), וכתב: א"כ לדידיה, כל מידי שהוא אוכל, מותר לחתכו דק דק. ע"כ - וכ' מהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן כז ד"ה תשובה) ובס' מאור ישראל (שבת עד ע"ב), שמשמע מדברי הרא"ש, שאין טחינה באוכלין כלל [ומה שמשמע בשו"ת יחוה דעת שם, שדעת רבנו המאירי (שבת קיד ע"ב) כדעת הרא"ש, אין הדבר כן, כמבואר למעיין בדברי המאירי שם. ובאמת אף שבמאור ישראל שם העתיק מהר"ע יוסף ז"ל מדבריו בשו"ת יחוה דעת, מ"מ לא העתיק האי מילתא דהמאירי ס"ל כהרא"ש. ונכון]. וכ"כ בדרכי הלכה (סימן שכא סעיף ט אות ב) בדעת הרא"ש. והבאת שכן משמע מדברי התרומת הדשן, והוא בסימן נו. ע"ש.
גם הביא הרב המחבר נר"ו מש"כ בס' טל תחיה שלפי זה קשה ממ"ש הרא"ש בתוספותיו כאן וז"ל: האי מאן דפרים סילקא חייב, דוקא בסילקא שייך טחינה, שכן דרכה בכך, אבל בשאר אוכלים שרי. ע"כ. הרי שכתב להדיא דיש טחינה באוכלין כל דאורחייהו בהכי. ולפי זה דבריו סתראי נינהו [וכבר הקשה כן בשו"ת דברי שלום מזרחי ח"ג (סימן קט אות ד ד"ה והנה). ויש להביא ראיה לתירוץ הרב המחבר נר"ו ממש"כ מהרי"ח סופר נר"ו שכ' בס' ברית יעקב (סימן יב הערה א) שאין להקשות סתירה בין דברי הרא"ש מפסקיו לתוספותיו, כי דרך הרא"ש בתוספותיו להעתיק דברי התוס' אף אי לא ס"ל הכי. ע"ש. וכ"כ עוד בספריו כנסת יעקב (עמוד פח אות ד) וזרע חיים (סימן ל אות י ד"ה ודע) ואור משה (סימן יז ד"ה איברא). ולפי דבריו מתורצת קושית הרב מצעדי גבר עמ"ס כתובות (סימן לג סוף אות א). ע"ש. וע"ע בכללי או"ה להפמ"ג (אות ט ד"ה הרא"ש) ובס' הליכות עולם ח"ד (פר' תצוה אות יג דקנ"ו רע"ב). ומהרי"ל פישמן ז"ל בס' הנותן בים דרך (דף כד ע"א) כתב שטעם הסתירות בין פסקי הרא"ש לתוספותיו, היינו משום שחזר בו].
גם הביא הרב המחבר מש"כ בקרבן נתנאל (פרק ז אות ח), שבר"ח לא מצאנו שביאר כמ"ש הרא"ש משמו, וז"ל הר"ח: אמר רב פפא, האי מאן דפרים סילקא, פי' כעין כתישה, ולא כעין חיתוך, חייב משום טוחן. וכן מאן דסלית סילתי, פי' עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי כעין נימין, וכשמפרק הנימין הללו יוצא ביניהן כמין קמח דק, לפי[כך] המנפץ [הני שיבי] חייב משום טוחן. ע"כ. הרי דביאר סלית סילתי כמו שביאר הרא"ש בשמו פרים סילקא. וכן העיר ביד אהרן (סימן שכא), שבודאי כונת הר"ח לבאר כן אסלית סילתי, דמעולם לא שמענו ולא ראינו דסלקא פי' עצי דקלים. והו"ד בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ח ד"ה ורבנו). וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על שבת (מהדורת תשנ"ה חלק השיעורים פרק ז סימן יח אות ב). וכן הקשה בשו"ת אור לציון ח"א (חאו"ח סימן כח סד"ה והרא"ש) ע"ד הרא"ש, דבכל דוכתי סילקא היינו מין ירק ולא עצי דקלים.
והביא הרב המחבר גם דברי השביתת השבת (כללי מלאכת טוחן אות ד) כתב, שלהרא"ש היתה גירסא אחרת בדברי ר"ח. ושבדומה לזה העיר בקרבן נתנאל שם, שמ"ש הרא"ש לבאר בשם הר"ח לגבי פרים סילקא, כן ביארו הרי"ף (דף לב ע"א מדפי הרי"ף), והערוך (ערך סלת), על מימרא דרב מנשה האי דסלית סילתא [וכן הוא גם באוצר הגאונים בסוגיין (חלק הפירושים עמוד לב)]. ועל פרים סילקא, פירש כפירוש רש"י, עי' בערוך (ערך פרם). ופירוש זה שפירש הרא"ש על דפרים סילקא, לא מצינו בשום מחבר. ע"כ. ואילו היה בידו פירוש רבינו חננאל בסוגיין וכנ"ל, היה שש לקראתו. והפלא נפלאתי על דברי הרב המו"ל שו"ת תרומת הדשן הנד"מ (סימן נו הערה ו) שכתב, שכדברי הרא"ש בשם הר"ח כן הוא לפנינו בפירוש ר"ח. וזה אינו, כמבואר למעיין שם.
גם קשה, שהרי להלן בסמוך אמרו שתנא דידן סידורא דפת נקט, וא"כ מלאכת הטוחן בטוחן חטים איירי, ודלא כהרא"ש שאין טחינה באוכלין.
עוד הקשה הר' יצחק משען נר"ו, דהרי להלן בגמ' (קמא ע"א) אסרו טחינת פלפלין כי אם בשינוי דוקא. מוכח דאף במידי דאכילה חייב משום טוחן. מיהו אי משום הא לא איריא, דאפשר דמדרבנן אף הרא"ש מודה דיש טחינה באוכלין.
והבאת גם דברי הקרבן נתנאל (שם) שכתב וז"ל, ולולי דמיסתפינא הייתי אומר, שטעות נפלה בספרים, וכצ"ל: האי מאן דסלית סילתא פר"ח עצי דקל כו', ופירוש הגון הוא דומיא דפרים סילקא (ר"ל בדומה שהוא דבר מאכל), ומה שפירש רש"י סלית סילתא דמחתך עצים דק דק פירוש תמוה הוא, דבר שאינו אוכל ומחתך דק דק אין שייך בו טחינה [ע"כ]. אמנם בפ"ד דביצה סימן ד כתב רבינו [הרא"ש] דהמבקע עצים דק דק חייב משום טוחן, וכן הוא במרדכי בפ"ב דביצה. עכ"ד הקרבן נתנאל. הרי שבסוף דבריו הסכים הרב קרבן נתנאל שאין להגיה בדברי הרא"ש כמו שחשב הוא בריש דבריו להגיה. וכן הסכים בשביתת השבת (כללי מלאכת טוחן אות ד). ע"ש. גם בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ח ד"ה ורבנו) הוכיח דלא כהגהת הק"נ מדברי רי"ו. ע"ש. וע"ע בס' טל תחיה (ח"א סימן מ סוף אות א וסוף אות ב).
ואפשר להגיה באופן אחר בדברי הרא"ש, וכצ"ל: האי מאן דפרים סילקא בשבת, חייב משום טוחן. פר"ח ז"ל, האי מאן דפרים סילקא, פי' כעין כתישה, ולא כעין חיתוך, חייב משום טוחן. וכן מאן דסלית סילתי, פי' עצי דקלים וכו'. ע"כ. וכל זה הוספתי מלשון רבינו חננאל בפירושו לשמעתין. ושו"ר שכן כתב להגיה בשו"ת אור לציון ח"א (חאו"ח סימן כח ד"ה והנה עתה). ועי' בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ז) [ובשו"ת דברי שלום (שם) כ' שבודאי שהעיקר כמו שכתוב בפי' הר"ח שלפנינו, ולפני הרא"ש נזדמן לו נוסח מוטעה. ע"ש]. ומ"ש הרא"ש אח"כ "ופירוש הגון הוא דומיא דסלית סילתי", כוונתו היא לומר דפירוש הגון פירש ר"ח גבי פרים סילקא דבעינן כעין כתישה דוקא ולא כעין חיתוך, כי היכי דליהוי דומיא דסלית סילתי, דחיובו משום הקמח הדק היוצא מבינתים [וזה דלא כמו שביאר הרב קרבן נתנאל (אות ט) דכונת הרא"ש במ"ש "דומיא דסלית סילתי" היינו דבתרוויהו מיירי בעצים]. ולפי זה צריך לומר שתמיהת הרא"ש על רש"י היא, שטחינה לא שייך בחתוך דק דק, כי אם כעין כתישה דוקא, וכמ"ש ר"ח. ולאחר זמן רב ראיתי שכן ביאר כדברינו בדברי הרא"ש מהר"ר יחיא קאפח ז"ל בתשובותיו שנדפסו בקובץ סיני (גליון עז עמ' רנא - רנג). וחזרו ונדפסו ב"כתבים" למהר"ר יוסף קאפח ז"ל (ח"א עמ' תקחט והלאה). ע"ש.
והקשה לי מהר"ש כרידי נר"ו, דאי כמ"ש בפירוש דברי הרא"ש, א"כ יקשה ממ"ש הרא"ש בסוף דבריו להקשות על פירוש רש"י בזה"ל: פירוש תמוה הוא, דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק, אין שייך ביה טחינה. עכ"ל. ולפי מ"ש לעיל יקשה, אמאי כתב הרא"ש "דבר שהוא אוכל", הרי טעמו של הרא"ש להקשות על רש"י הוא מכיון דטחינה שייך דוקא ע"י כתישה, ואפילו במידי דלאו אוכלא.
ואפשר ליישב, ע"פ מ"ש בקרבן נתנאל (אות י) לבאר דברי הרא"ש בסו"ד: אין שייך ביה טחינה, כי התורה לא נתנה שיעור לאכול חתיכות קטנות. ע"כ. ולכן כתב הרא"ש "דבר שהוא אוכל", כי אין הרא"ש מקשה על דברי רש"י על פי ראיה מוכרחת, אלא רק מסברא, והסברא שייכת רק לגבי אוכל, אולם באמת דעת הרא"ש דבכל גווני חתוך דק דק לא שייך בו טחינה ואפילו במידי דלאו אוכל, וכדעת הר"ח. וכל זה דלא כמ"ש במנוחת אהרן (סימן נ אות ח ד"ה וכן) לדייק מדברי הרב קרבן נתנאל דדוקא באוכל אמר הרא"ש כן. והלום ראיתי בספר קובץ על הרמב"ם (פ"ז מהלכות שבת ה"ה) שכ"כ בדעת הרא"ש. והו"ד בס' הליקוטים הוצאת פרנקל (שם).
[ואין להקשות מדברי רבנו חננאל (להלן עה ע"ב) גבי מאן דעבד חלתא, דכתב דדקדק הקנים חייב משום טוחן. וכ"כ הערוך (ערך חלתא). ועי' בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ד). הא ל"ק, דהתם נמי י"ל דחייב משום הקמח הדק היוצא מביניהן, וכמ"ש ר"ח גבי הרי מאן דסלית סילתי. ועוד י"ל כמ"ש בשביתת השבת (כללי טוחן אות ב ד"ה ואפ"ל), דדוקא גבי קנים לעשות סל חייב דלא חזו למילתייהו כלל בלא ביקוע. ע"ש. ועי' בהערות המו"ל שו"ת תרומת הדשן הנד"מ (סימן נו הערה טו). וראיתי בס' בני ציון (סימן שכא סוף אות טו) שכ' ליישב דברי הר"ח, דכל דבר לפי הכשרו ותיקונו, ובקנים הדרך היא שלא לכותשם, משא"כ בירק אינו חייב אלא דרך כתישה, שכן הוא הכשרו ותיקונו. ע"ש. ודבריו צ"ע, דהרי בירק הכשרו ותיקונו לפעמים הוא שלא ע"י כתישה כי אם ע"י חיתוך, וא"כ הו"ל להר"ח לחייב אף בחיתוך ולאו דוקא בכתישה. אלא אם נאמר דס"ל להרב בני ציון דבכל דבר אזלינן לפי הכשרו ותיקונו באופן הדק ביותר, שאם שייך בו כתישה, א"כ בעינן שיכתוש כדי שיתחייב, אע"ג דגם דרכו ע"י חיתוך. משא"כ בדבר שלא שייך בו כתישה כי אם חיתוך, מיחייב אפילו ע"י חיתוך. ויותר יש לומר דבחיתוך לא שייך כלל לומר דאית ביה משום טוחן, כי אם בכתישה וכדומה שמפריד הדבר לחלקים דקים].
אולם ראיתי לרבנו הטור בקצור פסקי הרא"ש (פרק ז אות ה) שהזכרת בדבריך, שכ' וז"ל: מאן דפרים סילקא, חייב משום טוחן. ופרש"י, מחתך ירק דק דק. ור"ח פי', עצי דקלים העומדים שיבי שיבי, המפרקן, יוצא מביניהן כמין קמח. ע"כ. הרי דגם לפניו היתה הגירסא בדברי הרא"ש כהגירסא שלפנינו, ולא כמ"ש בפירוש הר"ח. גם הבאת דברי רבנו ירוחם (ני"ב ח"ח, דע"ז רע"א) כתב וז"ל: מחתך ירקות דק דק, אסור. כך פשוט בשבת. וזהו לפרש"י דפריש סילקא מחתך ירקות, כי ר"ח פירש בו פירוש אחר, כמו שכתבתי בחלק ארבעה עשר (דפ"ו רע"ב), שפי' מחתך דק דק עצי דקלים, ונראה לפי פירושו, דמחתך ירקות מותר. ע"כ. וידוע שכל דברי רי"ו בנויים ע"פ הרא"ש [וכמ"ש האחרונים והו"ד במבוא לרבנו ירוחם שצולם מחדש בא"י (באות ג). ע"ש. וכן מוכח במג"א (סימן קעט אות ב וסימן תקנט אות ח) ובפמ"ג (א"א סימן קעט אות ב). וכ"כ בס' דרכי שלום להמהרש"ם (כללי הרמב"ם אות כח) ובשו"ת מהרי"ץ דושינסקיא (סימן פא). והו"ד בס' טהרת יו"ט ח"ח (עמוד ר סוף אות יא). וכ"כ מהר"פ זביחי נר"ו בס' מזהב ומפז (עמוד שיב). ע"ש. וכ"כ מהר"ד יוסף נר"ו בס' הלכה ברורה ח"א (בקו' אוצרות יוסף שבסוה"ס סימן ט סוד"ה נימוקים). ע"ש. וכ"כ בנ"ד בשביתת השבת (כללי מלאכת טוחן אות ד). וע"ע להרב חיד"א ז"ל בשם הגדולים (מע' הי' אות כד) ובס' האיש משה ח"ב (עמ' רמ בכת"י המצולם שם בסופו)]. הרי דגם לפניו היתה הגירסא בדברי הרא"ש דלא כהגהתינו [ובשו"ת דברי שלום (שם ד"ה עכ"פ) הביא דברי רי"ו, וכתב: הנה רי"ו נמשך אחרי דברי הרא"ש בפסקיו, ואילו הוה שמיע ליה מ"ש הרא"ש בתוספותיו שכתב כדברי התוס' לא היה כותב כן. ע"כ. ולפי דברי מהרי"ח סופר שהבאתי לעיל, אין דבריו צודקים]. וכן בשלטי הגבורים (דל"ב ע"א מדפי הרי"ף אות ג), ומהר"י אבוהב בפי' לטור (סימן שכא), ומרן הבית יוסף (סימן שכא), כולם הביאו דברי הרא"ש כמו שהם לפנינו.
ולפי"ז אפשר לבאר דברי הרא"ש דמסקנתו לדינא דדבר שהוא אוכל דוקא, ומחתכו דק דק, כל זמן דלא הוי ככתישה ממש, לית ביה משום טוחן. אבל בדבר שאינו אוכל, יש בו טחינה אפילו כשמחתכו לחתיכות קטנות ללא טחינה לאבק. כן ביאר מהר"ש כרידי נר"ו [וכ"כ במנוחת אהרן (סימן נ אות ח' וט'). וביאור הדברים אפשר ע"פ מ"ש במנחת שלמה (סימן צא אות יג). ע"ש. ולדבריו צ"ל כמ"ש השביתת השבת הנ"ל דלהרא"ש היתה גירסא אחרת בדברי הר"ח]. ונומיתי לו, דאי הכי קשיא אמאי נקט הש"ס את הדוגמא דעצי דקלים, שהנטחן שם נטחן עד לאבק, ולא נקט דוגמא אחרת שרק חותך העצים לחלקים קטנים שלא כעין כתישה. והשיב לי, דלדעת הרא"ש נקיט הש"ס האי דוגמא, לאפוקי מדברי רבנו המאירי בבית הבחירה בסוגיין שכתב, שיש מפרשים בסלות סלותי עצים שעומדים שיבי שיבי וכשמפרקן זו מזו מוציא מביניהן קמח דק והוא שעושהו כטוחן. ואין הדברים נראים, שהרי קמח זה כנוס בתוך העץ, ואין הוא טוחנו, אין זה אלא כשובר חבית מלאה קמח והקמח יוצא. ועוד, שאין חיוב טחינה אלא כשצריך לאותה טחינה, וזה כשמפרקו אינו צריך לאותו קמח. עכ"ד המאירי. וכדחייתו השניה כ"כ גם רש"י בשמעתין (ד"ה ואי חייטיה). ולהכי אתא הש"ס לאשמועינן לדעת הרא"ש דאפ"ה חייב משום טוחן.

בעמ' של-שלא הביא דברי מהר"ע יוסף ז"ל ביחו"ד ובחזו"ע בענין טחינה לאלתר - ע"ע במה שכתב בספריו לוית חן (סימן סב), ומאור ישראל (שבת עד ע"ב).

בעמ' שעט הביא דברי המהרי"ל מספר דעת תורה בענין שיעור כדי אכילת פרס - ודברי מהרי״ל הם בהלכות עירובי חצרות (בהנד״מ עמ׳ רכח אות ד). וכ׳ בהערות המו״ל שם שדבריו הובאו בשיירי כנה״ג (סימן שסח הגב״י אות ב) ובא״ר (אות ב).
        ויש להביא דברי מהרי"ל בהלכות יום כפור (אות ד, בהנד״מ עמ׳ שלה) שכתב וז"ל: ואל יאכילוהו [את החולה] כ״א מעט מעט לכל פעם כדי שלא יאכל שיעור וכו׳ בכדי אכילת פרס, דהיינו מזון חצי סעודה והם ב׳ ביצים וכו׳. הרי דס״ל שמזון סעודה הוא ד׳ ביצים כרש״י. והנה דבריו צ״ע, שכן כדי אכילת פרס היינו מזון סעודה א׳ ולא חצי סעודה. ובהערות המו״ל כ׳ שב׳ ביצים הוא ט״ס, ויש כת״י שגרסו ג׳, ובכת״י אחרים הגירסא ד׳.
שם הספר: רבית דרך קנס
מחבר: רבי שמואל פרץ
דפוס: תשס"ט

בעמוד ער ד"ה ויש 'בדיני רבית' - בחלק ההלכות עמוד כא.

בסימן נ הביא דברי האחרונים בענין החילונים שבזמנינו אי חשיבי כתינוקות שנשבו - והנה בשיטת מהר"ע יוסף ז"ל, ע"ע בדבריו בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סימן טו אות ג), ובספרו חזון עובדיה – הל' יו"ט (הל' יו"ט הערה סה-סו), ובס' ממרן עד מרן (עמ' מו). ובתשובתו שנדפסה בסו"ס הליכות מוסר ח"ב (עמ' מב) ביאר את צדדי הספק בזה, ואם יש חילוק בין הקראים לפורקי העול בזמנינו. ע"ש. וע"ע בזה בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ה סי' כ אות לה), ובדברי אאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי הסידור (עמוד מח). 

יום שני, 20 ביוני 2016

שם הספר: עבדא דמלכא
מחבר: רבי עובדיה זוננא
דפוס: תשע"ו

בדף השער כתב שם משפחתו זוננא - אולם בשו"ת מהרש"ך (ר"ס י) כתב 'זונאנה'. וכן הוא בהקדמת בן המחבר לספר מחנה אפרים. ובהקדמת מהרר"מ בולה לס' חיי עולם, ועוד.

בעמ׳ 5 סימן עג - צ״ל מתני׳.

בעמוד מט והלאה בענין מי שלא נוטל ידיו אי חייב מיתה - ע"ע לאחי ידידי כמוהר"ר שמואל נר"ו בס' ארחץ בנקיון כפי (עמוד תיז ועמוד תכט) מש"כ בזה.

בעמוד פא כתב שאולי לדעת רבינו המאירי גם בנכרי אין מחשבה רעה מצטרפת למעשה - ויש להעיר שבמסורת הש"ס (קדושין לט ע"ב) כ' שמקור דברי התוס' שבנכרי מחשבה רעה מצטרפת למעשה הוא מירושלמי פאה (פ"א ה"א, דף ה ע"א). וחוץ מדברי הרב משך חכמה בטעם הדבר (שהביא הרב המחבר נר"ו בדבריו), כתבו בזה גם בספר כתית למאור (קדושין לט ע"ב) ובהגש"פ פה ישרים (בפי' דרך אמונה למהר"ח טולידאנו ז"ל, על פיסקת "חכם מה הוא אומר וכו', בהנד"מ דף פז ע"ב) ובס' צדקת הצדיק למהר"צ הכהן (אות רמא) ובקונטרס המחשבה להרמ"ז נר"ו. ואפשר עוד לבאר עפמ"ש מהרי"ח ז"ל בס' אם המלך (רות ב יב). ע"ש. וה"ד בס' חזון עובדיה – יום טוב (דף שנג ע"ב). ועי' להרב חתם סופר בס' תורת משה השלם עה"ת (ר"פ וישלח ד"ה עם לבן האחרון) שכ' שקיים יעקב אבינו מצות כיבוד ואם בהיותו בבית לבן כי נכסף לקיימה וחשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. עכ"ל. ונראה דס"ל שהיה ליעקב אבינו דין ישראל בזה.
   ויש ראיה לזה מהפסוק שממנו למדה הגמ' לקמן (מ ע"א) שמחשבה טובה מצרפה למעשה שנאמר אז נדברו יראי ה' וכו' ולחושבי שמו. ויראי ה' היינו ישראל. ושו"ר שכבר קדמני בדבר זה הרב יהודה קופרמן נר"ו בהערותיו למשך חכמה (בא יב יג). ועי' רש"י תהלים (קטו יא) דביאר דיראי ה' אלו הגרים [ועי' מ"ש בדבריו בס' ברוך שאמר על התפילה (עמוד ד"ש). ועי' למהרי"ח ז"ל בס' אם המלך (רות ב יב) שכ' שבמיוחד אצל הגרים מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. וה"ד בס' חזון עובדיה – יום טוב (דף שנג ע"ב). ולדברי רש"י מדוייק דבר זה מקרא דיראי ה' ולחושבי שמו], ורש"י בתהלים (קיח ד) ביאר דיראי ה' היינו הלויים. אולם הראב"ע ז"ל בב' המקומות כתב דיראי ה' אפילו נכרים. וע"ע בס' ברוך שאמר על התפילה (עמוד נז). ולפי זה אין ראיה מפסוק זה.
   וראיתי להרב גליוני הש"ס ז"ל בחדושיו כאן שכתב, דדבר זה נרמז בגמ' סנהדרין (צו ע"א) אלמלא בא גבריאל והעמידו כו'. ולכאורה מה הועילה ההעמדה, הרי הוא רצה לרוץ יותר אלא שנאנס ע"י העמדת גבריאל. וע"כ דבעכו"ם מחשבה טובה אין מצטרפת למעשה. עכ"ד.
   ואפשר לדחות, דמהא דסנהדרין ליכא ראיה, ע"פ מ"ש הרב גליוני הש"ס גופיה (בקדושין מ ע"א) דמ"ש הגמ' מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, הכוונה היא שאם היה לאדם מחשבה טובה אלא שנאנס בעשיית המעשה, ואח"כ עשה אותו מעשה המצוה בלי מחשבה טובה, כגון שעשאה שלא לשמה, ועכ"פ הרי עשה מעשה מצוה, אז הקב"ה מצרף ומחבר מחשבה ההיא אל המעשה ההוא ונעשה מהם מצוה שלימה במחשבה ובמעשה. ע"ש. וכ"כ הרב משך חכמה (בא יב יג) בשם הקדמונים. וכ"כ בס' מנורת זהב (פר' פקודי) בשם הרה"ק רבי זושא מאניפולי. וכיו"ב כתב בס' חכמת שלמה למהרש"ס פרץ (פרשת נשא בהערת המו"ל אות א) בשם אביו (ואמר לי המו"ל ספר הנ"ל, שאמר לו אביו לאחר הדפסת הספר ששמע ד"ז ולא אמרה מדנפשיה), וע"ע שם מש"כ בשם מהר"י מונסונייגו ז"ל [וכיו"ב כתב בספר מאורי אור (עוד למועד דף פט ע"א) בדעת הרא"ש [ר"ה פ"א סי' ה], שאף בע"ז אינו נענש על מחשבה, אלא כשעשה מעשה של הע"ז אז מצרפים גם מחשבתו. והו"ד בס' מאור ישראל ח"א (ר"ה יז ע"ב סד"ה בתוס'). ע"ש. וכ"כ במחזור זכור לאברהם לר"ה (בריש ביאור יג מידות שבתחילת הסליחות, מהדורת יריד הספרים עמוד יט) בדעת הרא"ש, ושכ"כ מהר"ד אבודרהם (סדר תעניות). ע"ש. וע"ע להרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (דף קיב ע"א) שביאר באופן אחר דברי הרא"ש, ובמה שהקשה שם ע"ד הרא"ש מקדושין, ע"ע במ"ש בזה בס"ד בחי' ר"ה יז ע"ב]. ויתירה מזו ראיתי בס' בסתר רעם (סוף עמ' תכא) בשם מהר"ק שפירא ז"ל בס' אש קודש (עמ' עב-עג) שמחשבת קידוש השם של עקידת יצחק מצטרפת עם מעשי קידוש השם ללא מחשבה בכל הדורות. וכ' עוד בשם מהרש"נ ברזובסקי ז"ל בס' נתיבות שלום (קו' ההרוגה עליך, בד"ת לשנת תש"נ) שאף מצטרפת מחשבת מקדשי השם בכוונה תחילה באותו דור עם אלה שנהרגו על קידוש השם ללא כוונה תחילה. ע"ש. וע"פ הדברים האלה, אף אם מרודך בלאדן בן בלאדן היה ישראל, מ"מ לא היה מקבל שכר, כיון שלא עשה את מעשה המצוה אח"כ.
   ואפשר לדחות הראיה שהביא הרב גליוני הש"ס מהאי דסנהדרין (צו ע"א) דמוכח מהתם דמחשבה טובה של נכרים אין הקב"ה מצרפה למעשה, דאולי כוונתו הגמ' דאתא גבריאל ואוקמיה למרודך בלאדן בן בלאדן, אין הכוונה שתפש אותו בידיו ועכבו מללכת עוד, אלא הכוונה שהכניס במחשבתו שיתחרט, ולא שהוציא ממנו את כח הבחירה, אלא רק העלה מחשבה בלבו של מרודך בלאדן שאולי לא כדאי ללכת בשביל זה (דלפי דברי התוס' בשבת יב ע"ב דמלאכים יודעים מחשבות בני אדם, אפשר דגם יכולים הם להעלות מחשבות בלבבות בני אדם), ומרודך בלאדן עצמו החליט להתחרט מללכת, ולכן לא קיבל שכר על שאר הפסיעות, כיון דלא נאנס הוה, ורק אם נאנס מחשב עליו הכתוב כאילו עשאה, ולעולם מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה לא שנא ישראל ולא שנא נכרי. והרב גליוני הש"ס גופיה, אפקיה לראיתו מסנהדרין בלשון רמז.
ושו"ר ביד רמה סנהדרין שהיתה לו גירסא אחרת בהא דאתא גבריאל ואוקמיה, וז"ל, אתא גבריאל ושקליה לשלוחא מדוכתא רחיקא דהוה קאי ואוקמיה קמיה, כי היכי דלא ליצטרך תו למירהט בתריה ולקבולי אגרא טפי. עכ"ל. ולפי דבריו ליכא לראית הרב גליוני הש"ס, דהרי לאו באונס הוה, ורק אם נאנס ולא עשאה מקבל שכר על המחשבה, וכלשון הגמ' בקדושין הנ"ל, (וכ"כ הרב משך חכמה בא יב יג), והיינו טעמא משום שלא מצטער וכו' וכדכתבתי בס"ד בחי' לב"ק (טז ע"ב), ותמה אני על הרב מרגליות הים ז"ל (בסנהדרין שם) שאחר שהעתיק דברי הרמ"ה כתב וז"ל, ועי' תוס' קדושין לט ע"ב ד"ה מחשבה שבנכרי אין הקב"ה מצרף מחשבה טובה למעשה. עכ"ל. ונראה דכיון לראית הרב גליוני הש"ס. אמנם לפי היד רמה שהביא לפני כן סמוך ונראה, ליכא לראיה וכנ"ל.
   ובדבר מחשבה רעה גבי נכרים שמצטרפת למעשה, עי' בבעל הטורים (שופטים יז א) דיליף לה מקרא. ועי' בסנסן ליאיר השלם (דף פט ע"ב) שלכן קרא הפייטן להמן 'המרצח'. ובזה אפשר גם ליישב הגירסא בברכות (נד ע"א) אבן שזרק עוג על ישראל, והקשה בשו"ת אגרות משה (חא"ח ח"ד דף קכו סע"ב) דהרי לא זרק. ועי' בשו"ת ויען אברהם ח"ד למהר"א סאלם (במכתבים שבסוה"ס עמוד קנט), ובקובץ המעין (טבת תשע"א עמ' פא), ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רפו דף כז ע"א).

בדף פה ע"א, כתב בשם חידושי גאונים שמאור העיניים חוזר בקידוש באופן טבעי, כדאמרינן בפסחים דיין ישן מאיר עיניים - ויש להוסיף בזה שכל יין מאיר עיניים, ויש ללמוד זאת ממ"ש בס' מטה לוי למהר"י לוי נר"ו (עמוד כב ד"ה ויש הא') בהאי דיומא (יח ע"ב) שהצמח הנקרא גרגיר מאיר את העיניים, ובשבת (קט ע"א) אמר רב ששת שאפילו לו שהוא סגי נהור מועיל הגרגיר, וצ"ע איזה תועלת יש בזה, וי"ל ע"פ המבואר בע"ז (כח ע"ב) דשורייקי דעינא באובנתא דלבא תלו, וא"כ יועיל להשפיע על לבו בהבנה בסברא. ע"ש. ומצינו בהוריות (יג ע"ב) דחמרא וריחני פקחין (ועי' בס' מטה לוי הנ"ל עמוד תפב). וא"כ צ"ל שהיין מאיר עיניים.

בעמוד קיט הביא דברי הראשונים שנבואה לרעה חוזרת - עי' במש"כ בזה בשלמא בעלמא (פר' בהעלותך).

בדף קכז ע"ב ד"ה ועל - כדברים האלה כתב הרמב"ם, והביא דבריו הרב המחבר לעיל (דף קכ ע"א ד"ה ובהקדמה).

בעמוד קנג, בדברי הש"ס (ברכות ח ע"א), אמר ליה רבא לרפרם בר פפא, לימא לן מר מהני מילי מעלייתא דאמרת משמיה דרב חסדא במילי דבי כנישתא. אמר ליה, הכי אמר רב חסדא, מאי דכתיב אוהב ה' שערי ציון מכל משכנות יעקב, אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות וכו'. והביא דברי הרמב"ם (פ"ח מהלכות תפלה ה"ג) שכתב: בית המדרש גדול מבית הכנסת, וחכמים גדולים אע"פ שהיו להם בעירם בתי כנסיות הרבה, לא היו מתפללין אלא במקום שהיו עוסקין שם בתורה וכו' - וכתב מר"ן בכסף משנה שם, שמקור דברי הרמב"ם מהגמ' הנ"ל. וכ"כ במגדל עוז ובלחם משנה. ועי' בפירוש הרא"ש (תמיד לב ע"ב ר"פ אמר להם הממונה).
ודבריהם תמוהים כמו שהקשה הרב המחבר, דהנה להדיא אמר רב חסדא שאוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות "ומבתי מדרשות". ומהיכי תיתי דבתי מדרשות עדיפי מבתי כנסיות. וא"כ אין לומר דמקור דברי הרמב"ם ז"ל מהגמ' דידן.
ואפשר דמקור דברי הרמב"ם ז"ל מהגמ' מגילה (כו סע"ב), אמר רב פפי משמיה דרבא, מבי כנישתא לבי רבנן שרי, מבי רבנן לבי כנישתא אסור. ורב פפא מתני איפכא. אמר רב אחא, כוותיה דרב פפי מסתברא, דאמר ריב"ל בית הכנסת מותר לעשותו בית המדרש, שמע מינה. ע"כ. ופסק הרמב"ם (פי"א מהלכות תפילה הי"ד) כרב פפי. וזהו מקור דברי הרמב"ם שבית המדרש עדיף מבית הכנסת, דעדיפא קדושתיה. וע"ע למהר"א אזכרי בס' מילי דשמיא (מהד' מהר"ש בן חמו נר"ו, עמ' קנא) ולמהר"ח פאלאג'י בס' תוכחת חיים (פר' ויגש, בהנד"מ עמ' שמא).
והלום ראיתי למהר"י קאפח ז"ל בביאורו על הרמב"ם (פ"ח מהל' תפלה ה"ג) שכתב וז"ל: ומ"מ הלשון לכאורה תמוה, דקאמר מכל בתי כנסיות "ובתי מדרשות". ומשמע גדול בית המדרש מבתי מדרשות. ע"כ. ומיהו הא לא קשיא לי, דאפשר שכוונת הגמ' היא, שאפי' הלומד בביתו, הקב"ה אוהב יותר את תפילתו כשהוא מתפלל שם מאשר כשמתפלל בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שאינו לומד בהם. וה"ה נמי הלומד בבית הכנסת ובבית המדרש, דאוהב הקב"ה את תפילתו שיתפלל היכן שהוא לומד. וזוהי כוונת הגמ' ש"אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה", דהיינו אוהב ה' את תפילתם במקום שהם לומדים, "מכל משכנות יעקב", דהיינו מאשר כשמתפללים בכל בית כנסת ובית מדרש אחר שאין שם מקום לימודם הקבוע (ועי' בילקוט יוסף ח"ב עמ' רפח משם מוהרש"א ז"ל בס' תאוה לעינים, ובשו"ת אגרות משה חא"ח ח"ו סימן יד).
ובזה אפשר ליישב ג"כ מאי דקשיא לי בלשון הגמ', דרבא ביקש מרפרם בר פפא שיאמר לו מילי מעלייתא מרב חסדא בענין בית הכנסת, ולא ממין שאלתו ענה לו, אלא השיב לו בשבח ד' אמות של הלכה, ובמימרת רב חסדא שנאמרה ע"י רפרם מוזכר בית הכנסת רק כדי להגדיל את ערך ד' אמות של הלכה. ושו"ר שכן הקשה בפני יהושע. ע"ש.
וע"פ הנ"ל מבואר, דכיון דידעה הגמ' דבית המדרש עדיף מבית הכנסת, ורב חסדא אמר דכל מקום שאדם ילמד, ואפילו בבית הכנסת, עדיף מכל מקום אחר, ואפילו מבית המדרש, לענין תפילה. לכן מילי מעלייתא הם בענין בית הכנסת, דאע"ג דבית המדרש עדיף מיניה בכל דוכתא, מ"מ אם מקום לימודו הקבוע של אדם הוא בבית הכנסת, עדיפא היא מבית המדרש אחר לענין תפילה. וזהו צד העדיפות שיש בבית הכנסת יתר על בית המדרש, ומילי מעלייתא הוא בשבח בית הכנסת, שלפעמים חשיבותו רבה מחשיבות בית המדרש. ושו"ר למהר"י גויטע בס' שדה יצחק שכ' כיו"ב. ע"ש.
ואפשר ליישב ע"פ הנ"ל את דברי המגדל עוז והכס"מ והלח"מ הנ"ל שכ' שמקור דברי הרמב"ם הוא מהגמ' ברכות, דכוונתם להביא ראיה ממה שהחשיב למימרא זו כ"מילי מעלייתא" על בית הכנסת, וע"כ לבאר כמו שביארנו לעיל ע"פ ההקדמה דבית המדרש עדיף מבית הכנסת. ודו"ק. אולם עדיין יש להעיר דהוה להו לאתויי מהא דמגילה דעדיפא מינה.
ויש ליישב דברי המגדל עוז וסיעתיה באופן אחר, דמכיון דמדברי הגמ' ילפינן דמקום לימודו הפרטי של אדם עולה בחשיבותו לגבי אותו אדם יותר מאשר כל בית כנסת ובית מדרש אחר, א"כ כ"ש דבאופן כללי כל בית מדרש, שבו קובעים הרבים לימודם, עדיף מאשר בית הכנסת.
ובעיקר קושיית מהר"י קאפח ז"ל הנ"ל, הנה הוא כתב ליישב בשם קדמונינו, שכוונת הגמ' היא, שגדול בית המדרש שלומדים בו הלכות פסוקות או תלמוד בכוון ידיעת ההלכה למעשה, מבתי מדרשות שלומדים ללא כוון ההלכה למעשה. ע"כ. והוא כמו שהביא הרב המחבר בשם המהרש"א והרב חיד"א בס' פתח עינים. ובס' מילי דשמיא (מהדורת מהר"ש בן חמו נר"ו, עמ' קנח הערה יז) כתב הרב המו"ל נר"ו שכן היא דעת הרהמ"ח מהר"א אזכרי ז"ל. והאריך בזה בשו"ת עטרת פז ח"א (כרך ב מהדו"ב בהקדמה אות א). וע"ע למהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת ח"ג (סימן עד הערה ד) בביאור גדר תורה לשמה.
ועוד אפשר ליישב קושיית מהרי"ק ז"ל, דכוונת הגמ' לרמז להא דאיתא בתמיד (לב ע"ב) אין רנה של תורה אלא בלילה, שנאמר קומי רוני בלילה. ע"כ. וכן הכא שגדול הלימוד בד' אמות של הלכה שאינו תלוי בשעות היום, מאשר הלומד בבתי כנסיות ובבתי מדרשות שבלילה לא היו לומדים בהם מפני המזיקים. וזה נרמז בדברי הגמ' לעיל (ו ע"א) "אין תפלתו של אדם נשמעת אלא בבית הכנסת, שנאמר: לשמוע אל הרנה ואל התפלה, במקום רנה שם תהא תפלה". ורמז בזה, דבכל מקום רנה, והיינו גם בביתו של הלומד תורה בביתו בלילה, דאית התם רנה כדאיתא בתמיד, שם תהא תפלה. וע"ע בס' ברוך שאמר על התפילה (עמ' יא ועמ' מא). ואף למהר"י קאפח ז"ל שכתב (בהערותיו להקדמת פיהמ"ש להרמב"ם עמ' כא אות צג) דגירסת הרמב"ם בגמ' היא "אין גרנה של תורה אלא בלילה". מ"מ שמעינן דתורה איקרי רנה, מדיליף לה מקרא דקומי רוני בלילה. ואין לומר דכוונת הגמ' לדרוש אל תיקרי רוני אלא גרני, ואות ג' נבלעת, וא"כ ליתא לראיה מהכא דתורה איקרי רנה. ז"א, דדוקא אותיות אחה"ע נבלעות מפני קלות הברתן, וכמ"ש בס' ברוך שאמר על התפילה (עמ' תיח). אולם שו"ר למהר"י קאפח ז"ל בביאורו על הרמב"ם (פ"ג מהלכות תלמוד תורה הערה נה) שכ', שמקורו של הרמב"ם שאין גרנה של תורה אלא בלילה, אינו מהגמ' הנ"ל, אלא משיר השירים רבה (פרשה ה פיסקא ז), "אין גרנה של תורה אלא בלילה, מהו טעם, ותקם בעוד לילה, וכתיב קומי רוני בלילה". ע"כ. נראה דמגז"ש יליף לה, ולא מטעם דאיקרי רנה. אמנם הרמב"ם הביא רק הפסוק דקומי רוני בלילה, ולא הזכיר כלום מאידך קרא דותקם בעוד לילה. מוכח דמקורו הוא מהגמ' דתמיד הנ"ל, וגירסא אחרת היתה לו שם. וע"ע בילקוט שנויי נוסחאות על הרמב"ם הוצאת פרנקל (פ"ג מהל' תלמוד תורה הי"ג).
ושוב ראיתי למהר"ם די לונזאנו בס' דרך חיים (דפוס לבוב דף מו ע"ב) שדיבר בזה, וז"ל: וראוי לך שתתבונן, דממה שאמרו אוהב ה' שערים המצויינין בהלכה יותר מכל בתי מדרשות, מכלל דשער המצויין בהלכה דקאמר אינו בית המדרש, וכן הוא האמת, כי בית המדרש הוא מקום מיוחד לבני הישיבה, להתקבץ בו בכל יום לפלפל בהלכה להקשות ולתרץ ולדרוש בו ברבים בשבתות ובמועדים, וארז"ל פרק בני העיר שקדושתו גדולה משל בית הכנסת, ואע"פ כן שער המצויין בהלכה אהוב ממנו, והוא המקום שבו עומד אדם וגורס משניות והלכות, וקורא אותם בפיו בקול זמרה, ועושה כן רוב היום או כולו תמיד, לא יחשה ולא יתן דמי לו. וזה טורח גדול לאדם, ובפרט כשיגרוס על פה, ולכן חבה יתירה נודעת לו מאת השי"ת וכו', שיקבע אדם מקום לתורתו ולגירסתו בביתו חדר מיוחד וכו', וכשתתבונן היטב תראה שיש לתמוה עמ"ש הרמב"ם פ"ח מהל' תפלה, וז"ל: בית המדרש גדול מבית הכנסת, וחכמים גדולים אע"פ שהיה בעירם בתי כנסיות הרבה, לא היו מתפללים אלא במקום שהיו עוסקים שם בתורה. עכ"ל. נראה שהוא מפרש שער המצויין בהלכה בבית המדרש, וכבר ביארנו ביטול זה, ואולי נאמר דה"ק: בית המדרש גדול מבהכ"נ, ואעפ"כ חכמים גדולים אפי' בבית המדרש לא היו מתפללים, רק היכא דיתבי וגרסי. אבל אין לשונו נראה כן. וכן תראה שיש לתמוה על מה שאמר הר' יונה וז"ל: אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה, כלומר, ששם קביעות התורה וההוראות בכל יום, יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות שלומדים בהם לפי שעה דרשות או פסוק וכו'. עכ"ל וכו'. ואי הכי מאי קמ"ל, פשיטא. ועוד קשה מנין לו לחלק ולומר שאוהב ה' שערי ציון יותר מבתי מדרשות שאינם קבועים, והלא המאמר וכו' סתם, ומשמע אפילו קבועים וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת אגרות משה (חא"ח ח"ו סימן יד אות טו).

בדף קצב ע"ב, בטעם איסור מראית העין - ואאמו"ר נר"ו אמר לבאר שמכיון שאדם נמשך אחרי דעות הסובבים אותו, ולכן יש להתחבר לצדיקים שיתבייש מהם לעבור על רצון קונו, אולם אם מתרגל לעבור על איסור מראית העין, לא איכפת לו יותר ממה שיחשבו הסובבים אותו, ולא ישפיעו עליו יותר לטובה.
ובמש"כ שא' מהטעמים הוא שיאמרו שהוא מותר - לכאורה כן משמע מדברי הש"ך (י"ד סימן פז אות ו) בשם מהרש"ל.

בדף קצג ע"א ד"ה שו"ר, שורה א - צ"ל כלל פ.

בדף קצז ע״א סוף הדיבור הא׳, בקושיא על דברי הש"ס (שבת קיח ע"ב) ואמר רבי יוסי יהא חלקי ממי שחושדין אותו ואין בו, והרי יש בזה משום חילול השם, וגם ילמדו ממעשיו - י״ל דרבי יוסי איירי בנידון שבסופו של דבר נגלה לכל שחשדו בו לשוא.

בדף רכא ע"ב ד"ה וראה, שורה ד - צ"ל ער ואונן.

בדף רמז ע״ב ד״ה והנה, דן אם אדם אוכל כמה כזיתים לפני התפילה אם עובר על כל כזית וכזית, שכן אם טעם האיסור הוא משום גאוה, הכא שכבר אכל ונתגאה שוב לא עובר על כל כזית נוסף - ולכאורה אפשר להעיר שיש דרגות בגאוה, וככל שאוכל יותר, מתגאה יותר.
ובעיקר הדין, עי׳ למר״ן בש״ע (סי׳ פט ס״ה), שאם התחיל לאכול קודם עלות השחר צריך להפסיק, וי״א שאינו צריך להפסיק. ובמג״א (אות טו) כתב בדעת המתירים שה״ה אם התחיל באיסור, ומיהו משום ק״ש צריך להפסיק. ועי׳ בד׳ האחרונים שהובאו בס׳ הלכה ברורה (בירור הלכה אות כו).

בדף שנ ע"ב ד"ה והנה, שורה א - צ"ל מדברי בעל העיטור.

בדף תמ ע"א ד"ה עי', בדברי הזוה"ק - וע"ע בזוה"ק פר' תרומה (דף קע ע"ב).

בעמוד תק, בענין אם המת מרגיש בצער הרימה - ע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ז חי"ד סימן לה בהערה) ובספריו ענף עץ אבות (דף קב ע"א) ומאור ישראל (שבת יג ע"ב).

בעמוד תקב, הביא דברי הכותב בעין יעקב (ברכות יח ע"ב) שהרוחות לא מספרות בעוה"ז, כי אם בג"ע התחתון או בעליון. והכל היה דברי חלומות - וכ"כ בצל"ח (שם ד"ה הלך). ולכן כתב מהר"י משאש בשו"ת מים חיים ח"א (חאו"ח סימן י ד"ה והראיה), שאין להביא ראיה ממעשה זה. ע"ש. אולם בזוהר הקדוש (פר' לך דף פא ע"א) איתא בזה"ל: וכד מית בר נש בהאי עלמא, ההיא נפש לא אתעדי מן קברא לעלמין, ובחילא דא ידעי מתייא ומשתעי דא עם דא. ע"כ. וזה בנוסף לדברי הזוה"ק פר' תרומה שהביא הרב המחבר נר"ו.
ויש להעיר בזה ממ"ש במנהגי מהרי"ל (בהנד"מ עמ' תרב אות י) דה"ט שאין קוברים רשע אצל צדיק משום שמגלים לצדיק סודות ורזים הנגזרים מאחורי הפרגוד, כדאיתא בברכות (י"ח ע"ב), וכשרשע סמוך לקברו מונעים לגלות לצדיק כדי שלא ישמע גם הרשע. ע"כ. וה"ד מהר"ש עמאר ז"ל בס' שמע שמואל (בליקוטים שבסוה"ס, סימן ב אות ג). גם הביאו בשו"ת דבר המשפט (סימן מב ד"ה והיה), ושם (בד"ה אתיא) הביא שכ"כ הציוני (פר' ויחי), והובא בס' מטה משה (דף קטז). וכ"כ בס' אתם קשות (דף א ע"ב ודף מט ע"ב ד"ה ואחר) בשם דייני והראן. וכ"כ בשו"ת דברי בניהו ח"ה (חיו"ד סימן כה אות ד). ועי' בשו"ת יביע אומר ח"ז (חיו"ד סימן לו אות ג) שהביא דברי האחרונים שדנו בהלכות היוצאות מטעם זה. וע"ע בקובץ כינוס תורה (מקסיקו תשע"ד עמוד לח). ואם נאמר שהיה משל בלבד, מה ראיה הביאו לדינא, וכמו שהעיר מהר"י משאש הנ"ל.

בדף תקפב ע"ב, בענין הצניעות באיש אם היא מדינא - הנה הב"ח (סימן ב אות ג) כתב שהוא ממדת חסידות. וכ"כ בס' אורח נאמן (סימן ב אות א). ע"ש. וכן פסק בשו"ת אגרות משה (חיו"ד ח"ג סימן מז סוף אות ב), מלבד מה שציין הרב המחבר נר"ו למה שכתב שם בסימן סח אות ד. וכ"פ מהר"ד יוסף בס' הלכה ברורה (סימן ב בבירור הלכה אות א-ב וסימן ג בבירור הלכה אות ב), ושכן דעת הרב מר אביו ז"ל (מח"ס שו"ת יביע אומר ועוד). עש"ב.
אולם עיין בפמ"ג (סימן ב מ"ז אות א), שאף הוא רצה מתחילה לומר דהוא ממדת חסידות, ושוב כתב שלהדרישה אין ראיה לזה מהש"ס. ע"ש. ובשו"ע הגר"ז (מהדו"ב סימן ב אות ו) כתב דהוא איסור גמור, ולא ממדת חסידות. גם בשו"ת משנה הלכות (ח"ו סימן ב) כתב דהוא חיוב גמור. עש"ב. וכ"כ בשו"ת אז נדברו ח"ו (סו"ס מ). ובשו"ת אור לציון ח"ב (פרק מד הערה א) הביא לעניננו דברי הרב בן איש חי (ש"א פר' ויצא אות ד), שדעת הסמ"ק היא שצניעות הוא חיוב מן התורה, וי"א שהוא אזהרת חז"ל במדה טובה שנשתבחו בה ישראל. וכתב הרב אור לציון ז"ל, שלהדעה השניה הוא ממדת חסידות. ע"ש. ובילקוט יוסף (שארית יוסף ח"א סימן ג הערה ב ד"ה ועיין, ובילקוט יוסף מהדורת תשס"ד סימן ג אות ח) הביא דברי המשנ"ב (סימן ג בביאור הלכה ד"ה יהא צנוע) ופתח הדביר (סימן ג אות ז) שהביאו מחלוקת הראשונים בזה. ע"ש. וע"ע בשו"ת שלמת חיים (ח"א סימן פה ובהנד"מ סימן תצג). ומש"כ בפתח הדביר (שם) בדעת רבינו יונה ז"ל, עיין לו בס' שערי תשובה (ש"ג אות כז) שמצות ל"ת היא 'השמר לך פן תשכח את ה' אלהיך' (עקב ח יא), וחייב האדם להשתדל לקנות לנפשו תמיד ההנהגות המחויבות מן הזכירה, כמו היראה והצניעות וכו'. ובס' דור רביעי (בפתיחה) כתב שלצאת ערום לרחוב זו עבירה יותר חמורה מלאו דלא ילבש, למרות שאין לאו מפורש בתורה בענין צניעות. ע"ש.
ולכאורה אפשר להביא ראיה דדעת מר"ן לאסור בזה מדינא, שהרי כתב בבית יוסף (או"ח סימן ג, בהנד"מ סמוך לסוף אות יד) על דברי רבינו הטור שם "שקיצר במקום שהיה לו להאריך ולפרש שמדת חסידות שנה כאן ולא מדת הדין". הרי דדעת מר"ן דבכל מקום דלא ביאר הטור להדיא דהוא ממדת חסידות, הרי זה ממדת הדין הגמור. וא"כ ה"ה באיסור גילוי הגוף, דמכיון דלא פירש רבינו הטור דהוא ממדת חסידות, ולא העיר עליו מר"ן בבית יוסף כמו שהעיר עליו בסימן ג, הרי שאיסור גילוי הגוף לדעת מרן הוא מצד הדין הגמור. אולם קשה ע"ז מדין כיסוי הראש, שהסכימו הרבה אחרונים בדעת מרן שהוא ממדת חסידות [עי' בשו"ת קציני אר"ץ (סימן ב), ובשו"ת יביע אומר (ח"ו חאו"ח סימן טו), ובשו"ת יחוה דעת (ח"ד סימן א), ובס' ילקוט יוסף (שארית יוסף ח"א סימן ב אות ג), ובס' שדה צופים (שבת יח ע"ב ד"ה תיתי לי דלא סגינא)], אע"ג דלא מפורש בדבריו כן. והנה הא יש לדחות דשאני התם שכתב בשלחנו הטהור (סימן ב סעיף ו) "אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך ארבע אמות בגילוי הראש", ומשינוי לשונו שכתב דין ההליכה בקומה זקופה בלשון איסור, ואילו את דין כיסוי הראש כתב בלשון "ולא ילך", ולא כתב ביה לישנא דאיסורא, למדו האחרונים שהוא ממדת חסידות. איברא דאין להביא ראיה אף מההיא דסימן ג, דשאני התם דמיירי באיסור הנגיעה באמתו שהוא מצד הדין הגמור, ובזה הוסיף הטור דאף בנשוי אסור, ועל זה העיר מרן דמכיון דהאיסור בנשוי הוא רק ממדת חסידות א"כ איך שנה בחדא מחתא את האיסור שהוא מצד הדין ואת שהוא ממדת חסידות. אולם בעלמא אף מרן יודה דהטור יכול לומר דין שהוא ממדת חסידות מבלי לציין עליו שהוא רק ממדת חסידות. וא"כ נפלה ראיתנו. ואין הכרע בדעת מרן.
וראיתי למהר"ד יוסף בהלכה ברורה (שם), שכתב להוכיח דדין זה הוא ממדת חסידות, ממה שהיה משתבח רבי יוסי (בשבת קיח ע"ב) מימי לא ראו קורות ביתי אימרי חלוקי, משמע שאין זה דרך שאר בני אדם, ואין העולם רגילים להזהר בזה כל כך, ולכן היה רבי יוסי משתבח בזה, שנוהג מדת חסידות. ע"כ. ואפשר לדחות ע"פ מ"ש הרב פתח הדביר (סימן ב ס"א בסו"ד, וסימן ב אות ז ד"ה במסילה דף ט ע"ד, ודף טו"ב ע"ג, ודף כ ע"א). ע"ש. גם אפשר לדחות ע"פ דברי הרב חיד"א בפתח עינים (שבת קיח ע"ב) ע"ד רב נחמן שאמר תיתי לי דקיימית שלש סעודות בשבת, שכ' בדרך הרביעי לבאר, דרב נחמן נתכוון על התמדת ותדירות המצוה גם כשהיה אנוס מחמת חולי או טירדא. ע"ש. והו"ד בס' מגדים חדשים (שבת שם, עמוד רפה). ע"ש. וע"ע ואף בנ"ד איכא למימר הכי. וגם ע"פ שאר דרכיו של הרב פתח עינים אפשר לדחות דברי הרב הלכה ברורה. כיעו"ש.

בדף תקפח רע"ב, שאצל התנאים דוקא אין הקב"ה מביא להם תקלה - יש להעיר שאולי רב אדא בר אהבה דידן היה תנא, עי' ברש"י (קדושין עב רע"ב) בשם י"א, ובתוס' שם ובתענית (כ ע"ב ד"ה א"ל), ובס' באר שבע (דף צב ע"ב), ובקיצור כללי התלמוד (שבסוף מסכת ברכות, דפוס וילנא דף מו ע"ד).

בעמוד תקצג, בענין אם לאשה אסור להרהר באיש - ע"ע בזה באוצר הפוסקים (סימן כא סעיף א סק"ח אות ה). והאריך בזה מהר"ר יעקב קצין ז"ל בקו' תוכחת מגולה שבסו"ס סמא דחיי ח"ב (פרק י, די"ט ע"ב), ודבריו חזרו ונדפסו בספרו יסוד האמונה (עמוד קסב והלאה) [והאריך שם גם בענין אי נשים בנות הרגשה נינהו]. ובשו"ת שבט הלוי (ח"ה סימן קצז אות ב) הביא מחלוקת הרב תשורת שי והרב דברי יואל, והכריע כדברי הרב דברי יואל ולא מטעמיה, דאסור לה להסתכל דוקא אם מכוונת לשם אישות, אולם הסתכלות בעלמא שרי. ע"ש ועי' בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן רכב-רכג) שפסק כדברי הרב תשורת שי, ושכ"כ בס' פוקח עורים להג' מליובביץ' דגם לאשה יש איסור הסתכלות. גם הביא דברי הרב מערכי לב שהובאו באוצר הפוסקים שם, ותמה עליו בזה"ל: ולא ידענא למ"ל מקור אחר הלא ר"י החסיד נתן מקור נאמן לדבריו שכל שהאיש מוזהר האשה מוזהרת. וע"ע במש"כ שם בדברי הספר חסידים. וע"ע בשו"ת משנה הלכות ח"ה (סימן קלב) שכתב עוד ככל הדברים האלה. וע"ע במש"כ בענין הרהור לאשה בשו"ת תשובה כהלכה (ר"ס לז). וע"ע בשו"ת באר משה (ח"ד סימן קמז אות כג ד"ה ודע), ובס' היחוד והצניעות (ציוני הדין אות כג). ועי' בס' יפה תלמוד (סוטה מח ע"א) בענין קול איש אם הוא ערוה לאשה. ובענין אם נשים מצוות על השחתת זרען, ע"ע בשו"ת קציני אר"ץ (סימן לב), ובאוצר הפוסקים (סימן כג סק"א אות ד), ובשו"ת תשובה כהלכה (סימן לז, דקפ"ד ע"ב והלאה,) ובשו"ת באר משה (ח"ה סימן כו).

בעמוד תקצח בסופו, על רבי יוחנן דיתיב אשערי טבילה, ואיך סמך על הנס - וי"ל כמ"ש אאמו"ר נר"ו בס' הלכות יחוד (בהקדמה עמ' ג) שאדם שהוא צדיק גדול, הנס נחשב לו כדבר טבעי, ואין מנכין לו מזכיותיו. ע"ש.
ובמש"כ לתרץ דלצורך מצוה יש לסמוך על הנס - יש לתרץ בזה קושית המהרש"א (קדושין כט ע"ב), דאביי סובר דאע"ג דינכו לו לרב אחא בר יעקב מזכיותיו, מ"מ זכות התורה שילמדו באותו בי רבנן מאותו יום והלאה בהשקט ובבטחה ביתר שאת וביתר עוז, תזקף לזכותו, ולא יפסיד כלום. ורב אחא בר יעקב דאיקפד, לאו משום הא איקפד, וכנ"ל. ואפשר דה"ט דאמר ריב"ל (בב"ר פנ"ו סימן יא ובילקוט זכריה רמז תקע) דחנניא מישאל ועזריה לאחר שעלו מכבשן האש הלכו אצל יהושע בן יהוצדק ללמוד ממנו תורה. ע"כ. דכיון שנעשה להם נס ומנכים להם מזכיותיהם, לכן הלכו ללמוד תורה, כדי שיתוספו להם הזכיות. ואפשר לבאר ע"פ דברי הרב חפץ חיים ז"ל, דכל תיבה ותיבה שאדם לומד תורה, היא מצוה, ויכול אדם לומר מאתים תיבות בדקה, ולכן כיון שהיו צריכים להוסיף הרבה זכיות, הלכו ללמוד תורה. וה"ה הכא, דאביי סמך על זכות התורה שילמדו רבנן באותו בית מדרש שיתוספו לר' אחא בר יעקב הזכיות שיתנכו לו.

בעמוד תרכז, בתירוץ החזו"א - עי' במה שדחה דבריו אחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו בס' פריו יתן (עמוד תנג).

בעמוד תשפג, בדעת רבינו יהודה החסיד - ע"ע בס' פריו יתן (סימן יא אות ה).

בדף תשפז ע"ב, במה שציין מר"ן בב"י לסימן עג - ע"ע בס' פריו יתן (סימן יא אות יב).

בדף תשפט ע"ב, בדעת מור"ם בהגה בענין ערות קטן שאינו ראוי לביאה - ע"ע בס' פריו יתן (סימן יב אות ד).

וזה אשר השיב הרב המחבר נר"ו בראותו את ההערות הנ"ל (ביום כא סיון תשע"ו):
יישר כח גדול מאד!!!!
שמחתי שלפחות יש אחד שקרא את הספר מתחילה ועד סוף!!!
כמובן שאני צריך הרבה זמן לעבור על ההערות, ולכשאפנה אשנה בע''ה, תודה רבה.

יום חמישי, 26 במאי 2016

שם הספר: בוצינא קדישא
עורך: רבי יוסף חיים אוהב ציון
דפוס: תשע"ו

בהסכמת מהרי"ח סופר נר"ו אות א כתב בענין תיאור הצדיקים בתארי הקב"ה - יש לציין בזה עוד למה שהאריך להקל בזה מהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ג סימן עג). ועי' בס' קהלת צפרו ח"א (בהערות שלפני ההקדמה עמוד יג), שחכמי מערב הפנימי נהגו לכתוב במכתביהם לחכמים אחרים בתארי הקב"ה. ע"ש. גם ראיתי להרב משנה שכיר בתשובה שנדפסה בס' תל תלפיות - מונקאטש (עמוד קל) שכתב להרב מנחת אלעזר 'אור צח ומצוחצח'.
ובדברי מהר"י עמדן דילפי לה מ'את' פני האדון ה' - כ"כ גם הרב ארץ חיים (סימן תצג ס"ב בסוגריים). ע"ש.

בעמ' לה דן בטעם הדבר שנהפך עץ החרוב לרשב"י בשבת לתמר - ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר המוסר (עמ' שמט) ביאר שנס זה אירע בזכות מה שחיבבו מצות שבת עד כדי שהפסיקו לשרוף את העוברים ושבים כשראו חביבות השבת אצל אותו זקן. ע"ש. וה"ד בקו' מרי"ח ניחוח (גליון עד דף טו ע"ב). ועוד יש לומר ע"פ המבואר להלן (עמוד נה) שהחרוב הוא בחינת גבורה, ומתמתקת בשבת קודש.

בעמוד מח כתב להשיב על טענת המלאכים מדינא דבר מצרא שאנו נקראים בנים למקום - כיו"ב כתב בס' שער שמעון (פר' משפטים אות ה) בשם רבו בשם המפרשים, שתירצו טענת המלאכים על מרע"ה כשבא לקבל התורה מדינא דבר מצרא, שהם בשמים ואנו בארץ, שהקב"ה מחשיב אותנו לבנים כשאנו עושים רצונו של מקום, ולכן ליתא לדינא דבר מצרא. ע"ש. וכ"כ הרב חיד"א ז"ל בס' ראש דוד (פר' בא דף נ ע"ב ד"ה ואפשר ופר' בשלח דף נח ע"א ד"ה ולי). והרמ"ז מהר"ד צבאח ז"ל בס' משכיל לדוד (בהנד"מ דף עח ע"א) הביא תירוץ זה בשם הרב שמע יעקב ז"ל (דף צט ע"ב). וכ"כ מהרי"ח ז"ל בס' ברכת חיים ח"ב (עמ' קצו). ע"ש. וע"ע בקו' דעה חכמה לנפשך (פר' בהעלותך תשע"ג דף כא ע"ב), ובספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' תכז).
ועפ"ז יבואר הכתוב (האזינו לב י), ימצאהו בארץ מדבר ובתהו ילל ישמן, יסבבנהו יבוננהו יצרנהו כאישון עינו. ופרש"י, יבוננהו, שם בתורה ובינה. וע"פ הנ"ל מבוארים דברי הכתוב "יבוננהו", נתן לנו את התורה, ולא חשש לדינא דבר מצרא שכן "כאישון עינו", הקב"ה מחשיב אותנו כאישון עינו, כמאמר הנביא (גיטין נז ע"א) כל הנוגע בכם כנוגע בבבת עינו (של הקב"ה), דהרי ברא כרעיה דאבוה, ולכן קוב"ה ואורייתא וישראל חד הוא (כמ"ש האחרונים בשם הזוה"ק, ועי' בס' דברי יעקב – פרקי מחשבה עמ' קלא אות א).

שם (בשורה אחרונה) - צ"ל כלפי המלאכים.

בעמ' צה שורה ג - צ"ל וכפי שכתב.

בעמ' קכז, בענין קונטרס כבוד מלכים למהר"ש העליר - זכורני שנדפס גם בתוך ספרו שו"ת שם משמואל (הנז' להלן סוף עמ' קל). והזכירו גם הרב ארץ חיים (סימן תצג ס"ב). ע"ש.

בעמ' קעח, הביא דברי הט"ז ששמן נס חנוכה לא היה יש מאין - ע"ע בזה בהקדמת ספר תורת המועדים על חנוכה למהר"ד יוסף נר"ו (עמוד ד).

בעמ' קפה, הביא דברי האומרים דכל איסורים דרבנן הם איסור גברא - ע"ע בס' מאור ישראל למהר"ע יוסף ז"ל (ח"ב דף פא ע"ב).

בעמ' קצח, הביא קו' מהר"י עמדן שאיך נהנה רב כהנא ממעשה נסים - הנה אאמו"ר נר"ו בס' הלכות יחוד (בהקדמה עמ' ג) שאדם שהוא צדיק גדול, הנס נחשב לו כדבר טבעי, ואין מנכין לו מזכיותיו. ע"ש. וקדמו בזה בהגש"פ ארזי הלבנון (עמ' ב) בשם מהר"מ פיינשטיין ז"ל (מח"ס אגרות משה ועוד), שלאדם גדול כרבי חנינא בן דוסא לא מנכין מזכיותיו, כי בעיניו גם הטבע גלוי ומתמיד, ועל הרגל מהשלחן של זהב שניכו לו [כדאיתא בתענית (כה ע"א)], היינו משום שנשלח לעוה"ז לעבוד ה' מתוך הדחק, ואם יעשיר לא יעשה שליחותו. עכ"ל. והוא כדברי הרמח"ל ז"ל בס' הכללים (מהד' מהר"ח פרידלנדר ז"ל, עמ' רפג) ומהרא"א דסלר ז"ל בס' מכתב מאליהו (ח"ד עמ' צט) שיש מזל שלא משתנה כגון אם נולד לשם עמידה בנסיון העוני או העושר. וק"ל ע"ד מהר"מ פיינשטיין ז"ל, שכן ממ"נ אם נשלח לעבוד ה' מתוך הדחק, לא היה להם לתת לו את הרגל, ואם כבר נתנו לו, למה ניכו לו.
ולפי דברי הרב המחבר לעיל שטעם האיסור ליהנות ממעשה נסים הוא כי מנכין לו מזכיותיו, י"ל דשאני רב כהנא שצדיק גדול הוא [וכן יש ליישב הקושיא (להלן עמוד רכח) מרחב"ד, שעליו כתב דבריו מהר"מ פיינשטיין ז"ל הנ"ל. וע"ע להלן (עמוד רלז)].
גם יש להעיר ממה דאיתא במדרש תנחומא (פרשת ויצא סימן ח): ילמדנו רבינו, אם היתה אשתו מעוברת, אם היתה אשתו מעוברת, מהו שיתפלל יהי רצון שתלד אשתי זכר. כך שנו רבותינו [מתני' ברכות נד ע"א] היתה אשתו מעוברת ואמר יה"ר שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא, ר"ה בשם רבי יוסי אומר אע"פ ששנינו היתה אשתו מעוברת ואמר יה"ר שתלד אשתי זכר הרי זו תפלת שוא אינו כן אלא אפילו עד שעה שתשב על המשבר יתפלל שתלד זכר לפי שאין קשה לפני הקב"ה לעשות את הנקבות זכרים ואת הזכרים נקבות וכו'. ע"כ. והנה לרב הונא בשם רבי יוסי יתפלל שיעשה לו נס, ולא חייש שינכו לו מזכויותיו, ומוכח דלא ס"ל שמנכין לו. ואפשר שגם רב כהנא ס"ל הכי. אלא שהעירני הרב עובדיה הלוי זאיד נר"ו שאפשר לדחות ע"פ דברי המהרש"א (שם) שלא מיקרי נס אם בא ע"י תפילה. עכ"ד. נר"ו. ועוד אפשר לדחות דמכיון דברא מזכה אבא א"כ ישלים בזה הזכויות שניכו לו [ואפשר דה"ט דאמר ריב"ל (בב"ר פנ"ו סימן יא ובילקוט זכריה רמז תקע) דחנניא מישאל ועזריה לאחר שעלו מכבשן האש הלכו אצל יהושע בן יהוצדק ללמוד ממנו תורה. ע"כ. דכיון שנעשה להם נס ומנכים להם מזכיותיהם, לכן הלכו ללמוד תורה, כדי שיתוספו להם הזכיות]. וע"ע בשו"ת מנחת הח"ג ח"א (סימן ו).

בעמוד רז, בענין נס השמן דאשת עובדיה, ולכאורה אין נהנין ממעשה נסים - עי' בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנז דף יא ע"ב).

בעמוד ריא, בדברי התוספתא שאשת עובדיה היתה פטורה מלעשר את השמן - ע"ע בס' חזון עובדיה על תרומות ומעשרות (דף מב ע"ב).

בעמוד ריז שורה א - צ"ל פרפרת נאה.

בעמ' רכא, מש"כ לחלק בין בשר נחירה לבשר בתשעת הימים - עי' בזה בס' חזון עובדיה על ארבע תעניות.

בעמ' רכט שורה ג מלמטה - צ"ל עיקר הקפידא.

בעמ' רמד שורה ז - צ"ל באר חפרוה.

בעמ' רמה, הקשה איך אמר ר"ע בג' דברים אוהב אני את המדיים, והרי יש בזה משום לא תחנם - ע"ע במה שיישב בזה מהר"י יוסף נר"ו (מח"ס ילקוט יוסף) בתשובתו שנדפסה בקובץ משנת יוסף (תשע"ו).

בעמ' רנט אות ה שורה ג - צ"ל הכהן רבינוביץ.