יום ראשון, 11 בספטמבר 2016

שם הספר: כסף טהור - בדברי הכס"מ שאין הטמא נטהר עד עלייתו מן המקוה
מחבר: רבי רחמים כהן
דפוס: תשע"ו

בהסכמת מהר"נ ברינגר נר"ו ד"ה הנה, שורה א - צ"ל לפני ידידי.

בדף ג ע"ב סד"ה הקשה - אפשר ליישב שהרמב"ם לא התכוון שבנוגעו עדיין במשכב פשט ידו וכו', אלא שבתחילה נגע במשכב ושוב פשט ידו לפני צאתו מן המקוה. ומה שהקשה מאי איריא שהמשכב במקוה, והרי ה"ה אם נגע במשכב שהיה מחוץ למקוה, י"ל שבא הרמב"ם ללמדנו שלא תאמר שהמשכב כשהוא בתוך המקוה טומאתו פחותה ממשכב שנמצא מחוצה לו, אלא אע"ג שהוא במקוה עדיין מטמא אדם לטמא בגדים. והדבר יבואר יותר לדברי האומרים שדין זה הוא מדרבנן, עי' בדברי הרב המחבר נר"ו להלן שהביא דעות האחרונים בזה.

בדף ח ע"א - יש לחבר הדיבור הא' עם הדיבור הב'.

שם בסד"ה החת"ס - ואולי מתבטל רק בצאתו דפריש, ולא בתוך המקוה דקבוע הוא וכמחצה על מחצה דמי.

שם בע"ב סד"ה מה - לכאורה לא מובן להטעם הא', שכן מתנקה רק לאחר שיצא כולו ונסחטו מימיו.

בדף מא ע"ב שורה ב - צ"ל יאיר עינינו.

בדף סא ע"א ד"ה עיין, שורה ו - צ"ל והדיינים מבחוץ.

שם בע"ב שורה ב - צ"ל לראותה הב"ד.

שם בסוף הדיבור הא' - וי"ל דכשרואים אותה אח"כ כשנתלבשה שכבר יצאה מן המים סגי, שעיקר הטהרה היא במים, אלא שלא נטהרת עד שתתנקה לחלוטין מהמים, ועל ענין זה מספיקה ההוכחה. והדברים יובנו יותר אם נאמר שדין זה הוא מדרבנן. ובעיקר הדין, אי בעינן שתטבול בפני ב"ד, ע"ע בס' אוצר פסקי גרים (עמ' צג-צד), ובדברי מהר"י יוסף נר"ו במאמרו בקו' כנס הדיינים - התשע"ד (עמוד נז).

בדף סג ע"א - יש לחבר ד"ה והנה עם ד"ה תימא.

בדף סח ע"א - יש לחבר ד"ה ולכן עם ד"ה שהיא.

בדף סט ע"ב ד"ה ואחר 'בצל החכמה' - חלק ב.

בדף עד ע"א בדיבור הא' - וע"ע בס' טהרת הבית (עמ' קב-קג). ויש להוסיף גם את הדיון האם אסור להסתכל באשתו נדה, עי' בס' אוצר הטהרה (עמוד קכו) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון ק עמ' כז).

_____________________________

שלחתי רוב הערות אלו להרב המחבר נר"ו, וזה אשר השיב למחרת היום:

 כבוד הרה''ג רבי ... שליט''א.

לשנה טובה תכתבו ותחתמו לחיים טובים ולשלום, לכת''ר וכל די ליה, ולכל היקום אשר תחתיו, יקיים ה' חכמי ישראל וכל מקומות מושבותיהם.
(ותמהתי על עצמי וכי לא סבר לה מר להא דאיתא בא''ר (ריש סימן תקפ''א) בשם המהרי''ל משנכנס אלול כשכותב אדם איגרת לחבירו צריך לרמוז בהתחלתו שמבקש עליו לשנה טובה).

שמחה גדולה בלבי לראות שכת''ר עסק בספרי הקטן, ובשפלנו זכר לנו, ואע''פ שאמרו אל תעמוד במקום גדולים אמרתי אענה חלקי ותהי משכורתי להגדיל תורה ולהאדירה, והיה כאשר ראיתי דברי כת''ר ותאזרני שמחה שעמדה מחשבתי ונתקיימה תאות לבי, והיו הדברים האלה להחיות את נפשי, ומצאתי את שאהבה נפשי.

והנני כותב לפי סדר ההערות ששלח אלי.

הערה א' [כוונתו להערה ע"ד ההסכמה], כך העתקתי מכתב ידו של מהר''נ [צ"ל מהר"ר] נפתלי ולכן כתבתי כן גם אני, וכנראה שכוונתו שאיני ידידו בלבד אלא ידיד הכלל.

הערה ב' [כוונתו להערה בדף ג ע"ב], תירוצו עולה יפה.

הערה ג' [כוונתו להערה בדף ח ע"א], לא הבנתי, דכל הביטול רק שייך בתוך המים ואם בתוך המים הוא קבוע כשיוצא תו אינו שייך ביטול, ולא איירינן כאן בדין פריש והלך אחר הרוב אלא ביטול ברוב.
ועוד דלא שייך קבוע כלל בדין ביטול ברוב, כמו שכתב התוס' (חולין צ''ה ע''א ד''ה ספקו) וב''מ (ו' ע''ב ד''ה קפץ), ואע''פ שהתוס' נתן טעם לדבריו משום שאין דין קבוע רק באיסור הנכיר [צ"ל הניכר] ובכל ביטול ברוב מיירי באין האיסור ניכר בתערובת שלכן בטל ברוב, ואילו כאן הרי ניכר האדם במים, לא עלינו תלונות אלו כי על הריב''ש דאיך דימה מקוה לביטול ברוב כיון שלא שייך ביטול ברוב בדבר הניכר ושאפשר להפרישו ואין כאן תערובת כלל, אבל לפי דמיונו שדימה לתערובת ולביטול ברוב לא שייך דין קבוע. (ועוד יש להעיר דהאדם הוא בריה ובריה לא בטיל).

הערה ד' [כוונתו להערה בדף ח ע"ב], צדקו דבריו.

הערה ה' ו' וי' [כוונתו להערות בדף מא ע"ב ובדף סא ע"א ובדף סט ע"ב], תודות נתונים לו וכבר תקנתיו.

הערה ז' [כוונתו להערה בדף סא ע"ב בסוף הדיבור הא'], יש מקום לדבריו רק לפי מה שכתבתי בסימן ה' מהספר דאין צריך תנאי טבילה בעלייתו מן המקוה אלא דלפי זה אין צריכים את ההוכחה שיצאת ע''י שהיא לבושה אלא כיון שאין זה חלק מהטבילה אין צריכים לא ראייה ולא הוכחה ושפיר קאמר כת''ר, אבל לסוברים דצריך תנאי טבילה גם בעלייתו מן המקוה שהוא חלק מהטהרה א''כ ע''כ צריכים גם ב''ד לראותה כיון שהאג''מ בא לחשוש לשיטת הרי''ף והרמב''ם שלא סגי באומדנא או בעדות שנטבלה אלא צריכים הדיינים לראות גוף הטבילה וגם עלייה מן המקוה הוא חלק מהטבילה.

הערה ח' וט' [כוונתו להערות בדף סג ע"א ובדף סח ע"א], היה לי מהדורא קמא שהיה מסודר היטב וכשהיו לי מכשולים עם ההדפסה הוצרכתי לשנות כמה דברים והתקלקלו השורות.

הערה י''א [כוונתו להערה בדף עד ע"א], מה שציין ס' טהרת הבית הוא בחלק ב', ומפורסם הנידון ההוא כל מה שהביא שם אלא שלא כתבתיו בספר כיון שלא היה מקומו, וגם עיינתי בספר אוצר הטהרה ובקובץ מרי''ח ניחוח וכבר נודע בשערים מה שכתבו שם.

אסיים בדברי ברכה, שיהיה ה' עמו ובכל אשר יפנה יצליח, ומאד מאד מודה לו על דבריו אשר כתב אלי.

רחמים כהן
__________________________

וזה אשר השבתי לו בו ביום:

לכבוד הרה"ג סוע"ה כמוהר"ר רחמים הכהן נר"ו

בשמחה קבלתי מכתבו, וראיתי שהעיר על שלא ברכתיו לשנה טובה כד' מהרי"ל במנהגיו (הלכות ימים נוראים אות ג), אולם עי' בס' כתר שם טוב על ר"ה ויו"כ (עמוד כב) מש"כ בזה. ומה גם שגם לד' מהרי"ל היינו דוקא באגרת שלומים, כמ"ש בשו"ת משנה הלכות (חי"א סימן תעב). אלא שכבר העיד בס' כתר שם טוב (שם) שמנהג חכמי אשכנז באגרות תשובותיהם לברך לשנה טובה. ויש עוד צד להקל אם יראה את חבירו לפני ר"ה או יכתוב לו עוד אגרת לפני ר"ה, כמ"ש הרב השואל ז"ל בשו"ת משנה הלכות (שם). גם לכאורה המנהג הוא כשכותב אגרת, וכבר כתבו האחרונים לדון אם כתיבה במחשב שמה כתיבה (עי' בס' אוצר פסקים חול המועד ויום טוב סימן יא), וא"כ אין בזה מנהג, וגם דמי יותר לרואהו פא"פ שאין צורך לברכו אלא סמוך לר"ה, וכמ"ש במשנה הלכות (שם).

ודרך אגב אעיר שלדברי מהרי"ל (שם) יש לכתוב שלם חסר. וכן מנהגינו. ואף בכתב משיטא, ודלא כמ"ש בשו"ת אבן שתיה (סימן ס) להקל בזה.

ומה שהערת על תירוצי בדברי הריב"ש - הנה אין ביאור הריב"ש בזה ע"פ כללי דין רוב, וכמו שהערת מדין בריה ומדין דבר הניכר, ולכן גם מה שכתבתי יש מקום ברא'ש לאומרו. ובדבר ההערה שכאן הוא דבר הניכר, עי' בכיו"ב במש"כ בס' שיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ דף קעג ע"א), ובספרו שערי ישר (ש"ג פכ"א אות א ובהגהות משפט השער שם אות רלד), ובס' אבי עזרי (פ"י מהל' כלאים ה"ו).

ומה שהערת בדבר טבילת הגיורת - י"ל שאפי' להשיטות דבעינן תנאי טבילה ביציאתה מן המקוה, אולי גבי הא דבעינן דיינים הוא רק בדינים דאורייתא, וא"כ א"ש למ"ד שדברי מר"ן בכס"מ הם מדרבנן.

בברכת תז"ל רנ"ו
___________________________

וזה אשר השיב לי הרב המחבר נר"ו לאחר כמה שעות:

לכבוד הרה''ג ... שליט''א.

ידעתי שכחו גדול בתורה יותר ממני, ובאתי לפניו כתלמיד הדן בקרקע לפני רבו, ולדלות מתורתו ולהשקות את נפשי, והיה כן, שלמדתי מה שלא ידעתי מקודם כל אשר כתב אלי מהמנהג הזה של המהרי''ל, ואודות התלאה שאין ליכתוב שלם שלם אלא חסר, נרדפה נדעה לדעת את ה' להרבות עוד להגות בתורת ה', ואודה לו לכת''ר אשר פנה אל הערער איש צעיר כמוני.

אמנם מה שכתב שנוהגים ליכתוב שלם חסר, לא ידעתי המנהג עד היום וקשה לומר שנהגו דבר שאינו מפורסם, וגם לפי מה ששמענו שנוהגים להקל בכתיבת שמות הקודש אפי' שם בן ארבע אותיות במחשב כיון שאין זה כתיבה ומחיקה ואין חייבים על זה כשנמחק מהמחשב א''כ גם כתיבת שלם אין להקפיד בו כיון שכל הטעם הוא שמא ישליכו אותו בחוצות, ומה גם שחפשתי ומצאתי שיש מקילים בכתיבת שלם מלא כמו שהביא היביע אומר (ח''ו או''ח סימן ט''ו אות ח', וח''ד יו''ד סימן כ''ב אות א' וב').

ומה שהשיב בדברי הריב''ש עדיין איני מבין, דאם אינו מדיני ביטול ברוב א''כ גם אין בו דין קבוע, וגם המנחת יעקב שהבאתי בספר שכתב דדעת הריב''ש שביטול ברוב סגי ברביה ואין צריך כפל מוכח שהבין שהוא דוגמת ביטול ברוב,
וכלל גדול בדיני תערובות שאין ביטול אלא לדבר הניכר ואולי re היכא דא''א להפריד יש סוברים דבזה גם בטל אפי' אם ניכר כמו שהביא מחלוקת ראשונים בזה הט''ז יו''ד ריש סימן ק''ד וכאן אפשר להפריד האדם מן המים.

ומה שציין מדברי הגרש''ש שקאפ והאבי עזרי אין הזמן גרמא כראוי לעיין בהם ולפי מה שהבנתי הם אומרים דשייך דין קריאת שם ע''פ הרוב לא מדין ביטול ברוב ובאדם הטובל במים קשה לומר שיהיה שמו נקרא על המים כיון שהאדם עיקר כלפי המים משא''כ בנידון שלהם שהיה צמר רחלים וצמר גמלים שהם שוים בחשיבותם שייך לקרוא שם לפי החשיבות.

ועכ''פ היותר קשה בעיני שודאי איך שיהיה כוונת הריב''ש, המים הם המבטלים, ואם בפנים לא מועיל מאיזה סיבה שיהיה איך יתבטל בחוץ מקום שאין בו מים.

יה''ר שנוכל לשבת באהלה של תורה מתוך שמחה שלוה ונחת ובריאות איתנה. ואני תפילה שאזכה עוד ללמוד מפיו.

רחמים כהן
________________________

וזה אשר השבתי לו בו ביום:

לכבוד הרה"ג חו"ב כמוהר"ר רחמים הכהן נר"ו, אבן יקרה בעירנו יע"א

בשמחה קבלתי מכתבו, ומש"כ שם שלא ראה שנהגו לכתוב שלם חסר, יעיין מר בסוף הסכמת מהר"ש משאש ז"ל לס' מקראי קודש על יוה"כ, ובהסכמת מהר"א עמאר נר"ו לס' חשבתי דרכי (בד"ה אפריון), ובס' נדבות פי (דף מז ע"א), ובס' משכיל לדוד למהר"ד צבאח (בהנד"מ בהקדמה עמוד יח), ובשו"ת נתן דויד (דף קסו ע"א ודף קסט ע"א) ועוד.

ומש"כ עוד בדברי הריב"ש, האמת כמש"כ כת"ר שאין דבריו לפי כללי דין רוב, ורק בדימוי מילתא למילתא בדרך רחוקה, ואפשר להוסיף בזה שאולי כוונתו שהאדם בטל מכיון שהמים הן א' מד' יסודותיו. א"נ משום מקוה ישראל ה' (עי' ביומא פה ע"ב) ומאן דנפח מדיליה נפח.

בברכה והוקרה רבה
___________________________

וזה אשר השיב לי בו ביום:

כבוד הרה''ג ... שליט''א.

קבלתי דבריו זה כמעט רגע, ובראותי כמה רוובתא [צ"ל רבוותא] כתבו המנהג לנהוג שלם חסר נסתתמו טענותי.

ותודה רבה על כל המכתבים והזמן שהשקיע כת''ר לדבר אלי, ועוד חזון למועד, בע''ה אם יהיה לי עוד דבר ה' זו הלכה אשלח לשאול את פיו.

רחמים כהן
________________________

לכבוד הרה"ג חו"ב כמוהר"ר רחמים הכהן נר"ו, אבן יקרה בעירנו יע"א

בשמחה קבלתי מכתבו, ואוסיף בזה שעייננו היום בדבריו בלימודינו ברבים, ולדברי הריב"ש יש לבאר עוד אמאי דוקא בצאתו יטהר, והוא לפי מה שביאר בש"ע י"ד (סימן קט סעיף א) שחד בתרי בטיל אבל לא יאכל שלשתם יחד, וא"כ דוקא כשפירש נשלם היתרו.

גם אוסיף בזה מה שהעיר מעלתו שאיך בטל האדם במים, והרי הוא ניכר. וע"ז יישב מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו שהטומאה אינה ניכרת, והיא זו שבטלה במים.

בברכה והוקרה רבה
_________________________

לשמיעה כאן.

יום חמישי, 8 בספטמבר 2016

שם הספר: מגן אבות - אורח חיים
מחבר: רבי מרדכי עקיבא אריה לבהר
דפוס: ירושלם תשס"ה

יש כבר מהדורה שלישית של הספר שנד' בשנת תשע"ד. ואמ"א.

בתוכן הענינים עמוד ז - בסימן תקסו הכניס גם בטעות את השייך לסימן תקפא.

בגוף הספר בעמוד צט, בענין לענוד בחזרת הש"ץ - ע"ע בס' נר ציון על ימים נוראים (בתפילת מוסף דר"ה) ובס' ארחות מרן ובקובץ דברי שי"ח (גליון קצג דף ב ע"ב).

בעמוד קו, בדבר המנהג שהאב מניח ידו על ראש בניו בשעת ברכת כהנים - וככבר כתב שיש לעשות כן בס' בנאות דשא למהר"ש אדהאן (בהנד"מ עמוד כ), ויליף לה מקרא ותנחת עלי ידך ומברכתך יבורך בית עבדך. וראיתי בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קפב דף ה ע"ב) שכ' בשם מהר"א בקשי דורון נר"ו בשבח מנהג מערב הפנימי שהאב מניח ידו על ראש בנו בשעת ברכת כהנים. ובקו' כתר מלוכה (גליון ה עמ' לב) האריך בשבח המנהג, והעיר מהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) שם (גליון ו עמ' ה) שלא ראו דבריו בקובץ אור תורה (תשרי תשמ"ח עמ' יב ואלול תשמ"ח עמ' תתרס) שהביא שכן היה המנהג בבהכ"נ האיטלקי בירושלם, ושכן נהג מהרי"ט אלגאזי להכניס ראשו תחת ידי מהר"ר יוסף הכהן. והוסיף שגם מהר"ז בעל התניא היה לוקח את נכדו הרב צמח צדק תחת כנפי טליתו, כמובא בס' היום יום (ט"ו תשרי תש"ד). עכ"ל. גם עי' בס' זכור לאברהם על המועדים להרב תומר אברהם ונונו נר"ו (חנוכה ופורים, בתשובה סימן א) שהאריך בזה.
ושלחתי מקצת הדברים הנ"ל להרב המחבר נר"ו, והשיב לי ע"ז נר"ו: איישיר חייליה. עדיין יש לי הרהורי דברים אם אכן זה היה מנהג נפוץ או מחמת הרגל בא ואכ"מ. ע"כ.

בעמוד קיח, שיש נוהגים לומר אנשי אמונה ביום ב' ותמהנו מרעות ביום ה' - אולם בחמדת ימים (ח"ג פ"ד אות לג) כ' בשם מצאתי כתוב: ולא יפה עושים עמי הארץ הנוהגים לומר אנשי אמונה ביום שני ותמהנו ביום חמישי. ע"ש.

בעמוד רא - יש להוסיף המנהג לברך את הבנים לאחר קידוש ליל שבת. וכבר האריכו במקור הדברים, עי' בס' יוסף אומץ יוזפא (סימן ע) ובספר החיים לאחי המהר"ל מפראג (ח"ג פרק ו) ובמעבר יבוק (שפתי רננות פמ"ג) ובפחד יצחק למהר"י לאמפרונטי (מע' הב' דף נד ע"ג) ובמקור חיים (סי' ער עמ' רצג ושסז) ובסידור עמודי שמים למהר"י עמדין (בהנהגת ליל שבת סעיף ז) ובפלא יועץ (ערך ברכות) ובחתם סופר עה"ת (פרשת נשא עה"פ כה תברכו) ובפסקי תשובות (ר"ס רעא) ועוד.
והנה כתב מהרי"א הלוי דינר נר"ו בקובץ מים חיים (גליון רצו דף א סע"ב) וז"ל: כתב הרמ"א (סימן רעג ס"ג), וצריך לאכול במקום קידוש לאלתר, וכתב המשנ"ב, ולא יפסיק אפילו זמן קצר, עכ"ל. ויש מפרשים שהוא שיעור הילוך כ"ב אמות (סידור יעב"ץ עמ' קנג), ודקות מועטות מותר לשהות בין הקידוש לסעודה (ספר וזאת הברכה פרק ד' בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל), ועכ"פ שלא יהא שיעור של היסח הדעת (חוט שני ח"ד פרק פ"ה ס"ק ט). ולפ"ז בודאי לכתחילה לא לעשות שום הפסק שלא לצורך בין הקידוש לסעודה, ועדיף לברך לפני הקידוש, וכמו שנוהגים רוב הציבור או לאחר שבירך המוציא. עכ"ד. וכיו"ב כתב מהר"ר דב ליאור נר"ו בתשובה באתר ישיבה.
אולם להמבואר בקו' הפסקים ובאהלי שם על הש"ע (א"ח ח"ה) שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק, ה"ה הכא.

בעמוד רפד 'נהגו לקום באשמורת לומר סליחות' - וכן המנהג במערב הפנימי, וכמ"ש בסליחות אהלי שם מהדורת תשע"ו (עמוד צח אות ב). ועי' במש"כ בגליון שם.

בעמוד רפה הערה שנ שורה א - צ"ל ובמראכש נהגו.

יום ראשון, 4 בספטמבר 2016

שם הספר: שערי ישר חלק א
מחבר: רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ
דפוס: ירושלם תשע"ו

בהקדמה עמוד ז ד"ה לכן - ובזה יבואר דברי הכתוב (ראה יד א-ב) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. ולכאורה לדברי הרמב"ן (שהזכיר הרב המחבר) שקדושה היינו פרישה מהמותרות, מה ענין זה ללא תתגודדו ולא תשימו קרחה. ולדברי הרב המחבר ניחא, שכן כדי להיטיב לאחרים ברוחניות, צריך שתהיה לו השפעה עליהם, וצריך שיראוהו כבן מלך שאינו מתנוול בהתגודדו ובשורטו את בשרו (וכמו שביאר רש"י שם). ואם יקשה בעיניך כדברי הרמב"ן (ע"ד רש"י הנ"ל) דאי הכי הוה ליה למיסר נמי בלא מת. ע"ש. עדיין יש לבאר עפ"ד הראשונים שאיסור זה בא כדי ללמדנו השארת הנפש ושיש לנו את אבינו שבשמים ועוד מעניני אמונה (והו"ד בשערי אהרן. ע"ש). ואיך ישפיע ברוחניות על אחרים והם יראוהו שמתנהג כקטני אמנה במיתת קרוביו.

שם עמוד ח ד"ה ועוד שורה ג מלמטה - צ"ל שיתוסף יראה.

שם ד"ה ועל - ובזה יבואר גם הלשון 'במתנת חלקו' דוקא, ולא 'לקח טוב', שכן משה בענוותנותו הרגיש שהתורה קיבלה כמתנה בלבד ולא בגלל ידיעתו, ואינה קב שלו כי אם מתנת הקב"ה.

שם עמוד ט ד"ה ולראשית - ואפשר לבאר עוד שבחטא אדם הראשון ראה הקב"ה שהוא בגלל שלא יגעו והתאמצו, ולכן גזר עליהם 'בזעת אפיך תאכל לחם', כדי שבגלל התאמצותם לא יהיה להם זמן וכח לחטוא, ושוב נתקן חטא אדה"ר בלוחות ראשונות, וכשראה הקב"ה שחטאו במעשה העגל (וחזרה בהם זוהמת הנחש), גזר שתשתכח תורה ושיצטרכו לעמול בה הרבה כדי שלא יהיה להם זמן וכח לחטוא.
ועי' בשל"ה (בית חכמה דף כד ע"ב) שכ' שכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב, רק שנתחשך השכל אחר חטא אדה"ר לסיבת הסתלקות אור כתנות אור, ולכן תורה שבכתב אינה מובנת כי אם אחר היגיעה הגדולה, ואילו לא חטא אדה"ר והיה שכל בהיר היה מבין תורה שבכתב ומתוך הבנה זו היה יודע הכל ולא היה צריך לתורה שבע"פ, רק מכח שחטא וסילק האור והביא מיתה לעולם הוצרך לייגע ולהיות לו תורה שבע"פ וכו'. ע"ש. אמנם לא אמנע מלהעיר דלא משמע כדברי השל"ה מדברי הזוהר חדש (ג', הביאו בתורה שלמה עה"פ נעשה אדם וכו'), ר' חייא אמר, תורה שבכתב ותורה שבע"פ אוקומה ליה בר נש בעלמא, הה"ד נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ע"כ. מוכח דתורה שבע"פ קדמה לחטא אדה"ר, ודלא כדברי השל"ה דבגלל החטא הוצרכנו לתורה שבע"פ. ואולי כוונת השל"ה שלפני החטא היתה התורה שבע"פ נקנית בלא יגיעה משא"כ לאחר החטא. אמנם לא משמע כן ממ"ש שלא היה צריך לתורה שבע"פ וכו'. גם מה שמשמע מדבריו שהוספת התורה שבע"פ על התורה שבכתב עונש הוא, יש להעיר מסוף מכות (כג ע"ב) רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות. משמע שזכות הוא לישראל. ועי' בס' שיחות לוי (פר' תזו"מ עמ' קיא) שהקשה על הא דנדרים (כב ע"ב) אמר רב אדא ברבי חנינא, אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד. ופרש"י, ולפי שבעטו וחטאו נוסף עליהם שאר הספרים להטריחן יותר. והקשה הרב שיחות לוי ז"ל מהא דמכות (כג ע"ב) הנ"ל, דמשמע דזכות הוא לישראל בריבוי התורה. ולא תירץ. וי"ל דאחר החטא ראה הקב"ה צורך להעסיק את ישראל ולהטריחם יותר, והוא לטובתם כדי שלא יהיה להם זמן מיותר המביא לידי חטא, וכנ"ל [ולכן לאחר חטא אדה"ר אמר לו הקב"ה (בראשית ג יט) בזעת אפיך תאכל לחם. וכמו כן לאחר המבול האיט הקב"ה את קצב ההתפתחות של האדם כמבואר בב"ר. וכבר ידע פרעה דבר זה באומרו (שמות ה ט) תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר. וכן איתא במתני' כתובות (נט ע"ב) שהבטלה מביאה לידי זימה ושיעמום. ועי' בבראשית רבה (פל"ו סימן א) ובפי' מהרז"ו שם (ד"ה מי בא וחייבן) ומהר"י קמנצקי ז"ל (מח"ס אמת ליעקב) כ' כי אם כל חטאת היא הבטלה. והו"ד בס' MAKING OF A GODOL (מהדו"ב ח"ב עמ' 1192). ושו"ר שכ"כ בס' מדרגת האדם ח"א (דרכי הבטחון פ"ט סד"ה אמנם מצינו) בשם הרב חובת הלבבות (שער הבטחון פ"ד) שא' הסיבות שצוה הקב"ה על האדם לחזר על מזונו ולטרוח היא דאל"ה היה בועט ורודף אחר העבירות. וע"ע ביומני טאלנא (עמ' קלט) בשם האדמו"ר מקאצק ז"ל].

בגוף הספר דף מא ע"א, בענין ספירת העומר ב' ימים מספק - עי' בס' אהלי שם על הש"ע (א"ח סימן תפט אות ה) מש"כ ע"ד הרב המחבר.

שם בהערה, שורה ה מלמטה - צ"ל הביאו דברי הרז"ה.

בדף עו ע"א הערה קלה, בדין היזק שאינו ניכר בשומר - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד קיט).

בדף צ ע"ב הערה קנח - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד קמג).

בדף תסא ע"א בענין תערובת מיני דגן עם שאר מינים לענין מצות מצה - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד קעב) מש"כ לחדש בזה. והעירני הרב המו"ל נר"ו שכבר כתב כן בשערי ישר להלן (עמ' תצח-תצט).

בדף תצט ע"א בהערה - עיין במה שכתבתי לעיל (בדף תסא ע"א).

בדף תקנד ע"א הערה שלד, בענין זכויות יוצרים - ע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר חושן משפט שי"ל בשנת תשס"ד (עמ' לא ועמ' תנה).

בדף תקס ע"א, בדין ספק פס"ר, ובדברי מור"ם בענין לחתות תחת קדירה של נכרי - ע"ע בהליכות עולם ח"ז (עמוד ו). גם עי' לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי שבת (סימן נז-נח). ועי' במש"כ בגליון שם. גם עי' במש"כ בס"ד בס' שלמא בעלמא כ"י (י"ד סימן צב ס"ב ע"ד רעק"א שם).  ומה שכתב אאמו"ר נר"ו שם (בעמ' רלב ד"ה וי"ל) שדבר שאינו מתכוין היינו כשאינו אותו מעשה ממש, יש להעיר מזה על מש"כ בהליכות עולם ח"ח (דף שעט סע"ב). ומה שכתב שם בענין פס"ר אי איסורו מדאורייתא – ע"ע במאור ישראל ח"א (דף קנב ע"ב).
ומה שכתב הרעק"א דדבר שאינו מתכוין הוא - לכאורה יש לדון בזה, שאולי היהודי חותה הגחלים לצורך התבשיל, שכן נוהג כל פעם שעובר שם ורואה שהגחלים עוממות. והביא לזה ראיה הר' בנימין מאלח נר"ו מדברי מור"ם בהגה (סימן קיג ס"ד) שכתב שנוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט. עכ"ל. הרי שכן היה מנהגם לחתות כשרואים שיש תבשיל על האש.
ולא הבנתי סו"ד רעק"א אמאי כולה חדא ספיקא היא. ושוב בינותי שצ"ל 'ליכא אלא חדא ספיקא', וכ"ה בש"ך (סימן קכב אות ד), והיינו משום שאסור לבשל בכלי אסור אפילו אינו בן יומו.  ועי' בחידושי רעק"א ובחידושי בית מאיר שבגליון הש"ע שם.
ואפשר להוסיף בנידון זה גם ספיקו של מהר"א ששון (סו"ס א) שאולי לא נתן טעם בכלי. והו"ד בשו"ת נתן דויד (דף לז ע"א). ובשו"ת יביע אומר (ח"ח חי"ד סימן ד אות ב) הביא כמה אחרונים שכתבו כן דכל בליעה היא בגדר ספק. גם מהט"ז (י"ד סימן צב אות כד) בשם האו"ה (כלל לא דין ג) מוכח דס"ל דאינו ודאי שבולע ופולט. ע"ש. וע"ע בדרכי תשובה (סימן צד אות ו) ובשו"ת יביע אומר ח"ז (חי"ד ס"ס ו).
ובמסקנת ההלכה - עי' לאאמו"ר נר"ו בס' קדש עצמך (עמ' פט-צ) ובס' אוצר יורה דעה (עמ' שיח).
ועי' במה שהאריך בדין זה בקובץ תפארת (חלק יב עמוד קמו והלאה). וע"ע בס' הליכות עולם ח"ז (עמוד טז).

בדף תקסד ע"א בהערה - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד עג הערה ו).

יום שישי, 19 באוגוסט 2016

שם הספר: דיני רבית
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: ירושלים תשנ"ו

פתח דבר - כתבו אחי ידידי מהר"ר דוד נר"ו.

בדיני רבית עמוד א, בהערה א שורה ב - צ"ל ומה שאין.

בעמוד י אות י - הדברים הובאו בספר רבית דרך קנס (סוף עמוד שט). ע"ש.

בעמוד כא - הדברים הובאו בס' ברית דרך קנס (עמוד ער). ע"ש.

בעמוד נב פרק יא - כמה מהדברים שנידונו בפרק זה הובאו בס' רבית דרך קנס (עמוד עא ועמוד צב ועמוד קכו). ע"ש.

באהלי שם דף א ע"א סימן א - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם - תורת הגרעק"א (פרק איזהו נשך סימן א).

בדף ט ע"ב סימן ה - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם - תורת הגרעק"א (פרק איזהו נשך סימן ב).

בדף יא ע"א שורה ה מלמטה - צ"ל למלך פ"ו מהלכות.

בדף יב ע"א שורה יא מלמטה - צ"ל ובשטמ"ק בד"ה.

בדף טו ע"א שורה ב - צ"ל דרבנן לא.

בדף יז ע"א שורה טו - צ"ל ונותנין ללוה.

בדף יח ע"ב שורה א - צ"ל לצאת ידי.

שם שורה טו - צ"ל דכיון שכן.

שם שורה כב - שורה זו ושלאחריה הן המשך א'.

בדף יט ע"א בסוף הדיבור הא' - כאן שייך סימן כו.

שם ד"ה ב"מ שורה א - צ"ל תנאי היא.

שם ע"ב שורה ד - צ"ל שמע מינה.

שם שורה ה - צ"ל שמע מינה.

שם שורה ו מלמטה - צ"ל הגרעק"א, אלא.

בדף כ ע"ב שורה ט - צ"ל ודו"ק]. וממשיך.

שם שורה יח - צ"ל כלום. וע"כ.

שם שורה כ - צ"ל וא"כ הכא.

שם שורה כא - צ"ל וממשיך.

שם שורה כד - צ"ל הקרן עם.

שם שורה כו - צ"ל שהוא רבית.

שם שורה כח - צ"ל ואיך לוקין.

שם שורה ל - צ"ל עמו. ומנין.

שם שורה לב - צ"ל האחרים יודעים.

בדף כא ע"א שורה ב - צ"ל אין כת"י.

שם שורה ו - צ"ל היה חיוב.

שם שורה ח - צ"ל עכשיו דשומא.

שם שורה יא - צ"ל בכלול והעדים.

שם שורה יג - צ"ל נידון בו.

שם שורה טו - ד"ה אלא שהב"ד.

שם שורה יז - צ"ל באמת מדינא.

שם שורה יט - צ"ל והעדים הוי.

שם שורה כא - צ"ל אם נדחוק.

שם שורה כג - צ"ל הכא נמי.

שם שורה כה - צ"ל עכ"פ לפי'.

שם שורה כז - צ"ל אם יהיה.

שם שורה כט - צ"ל שיטעו הב"ד.

שם שורה לא - צ"ל לעיל נ"ל

שם בע"ב שורה א - צ"ל וכנ"ל. ותו.

שם שורה ד - צ"ל נפשו ויאמר.

שם שורה ו - צ"ל עכ"פ כגבוי.

בדף כב ע"א סימן יב - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם - תורת הגרעק"א (פרק איזהו נשך סימן ג).

שם ד"ה ב"מ שורה א - צ"ל ב"מ ס"ב ב' כיצד.

בדף כג ע"א שורה ט - צ"ל רבית, ואילו במתניתין איירי בחוב.

שם בע"ב שורה ט - צ"ל עלי בשלשים, והרי.

בדף כד ע"א סימן יג - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם - תורת הגרעק"א (פרק איזהו נשך סימן ד).

בדף כה ע"א סימן יד - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם - תורת הגרעק"א (פרק איזהו נשך סימן ה).

שם ד"ה ב"מ שורה ט מלמטה - צ"ל וכתב רש"י.

שם שורה ב מלמטה - צ"ל לידו הוא.

שם בע"ב שורה יח - צ"ל המכר". ע"כ.

שם שורה ו מלמטה - צ"ל ריבית". עכ"ל.

בדף כו ע"א שורה ג - צ"ל בפירש משנה.

שם שורה ו - צ"ל סימן קס"ד.

בדף כז ע"א שורה טו - צ"ל לומר בפשטות בדעת.

בדף לא ע"א בסוף הדיבור הא' - כאן שייכים סימנים כד-כה.

שם ד"ה בבא שורה א - צ"ל מציעא ס"ד.

שם ד"ה ואח"ז שורה א - צ"ל ואח"ז איתא.

שם שורה אחרונה - צ"ל הוא". עכ"ל.

שם ד"ה ובמתניתין שורה ג - צ"ל הגרעק"א (בחידושיו שם).

שם בע"ב שורה א - צ"ל ואף דתוס' (כ"ה ברעק"א).

שם שורה ח 'צריך למחוק' - העירני הרב רפאל חלבה נר"ו דכוונת הגרע"א היא "בכך וכך דינרים", שהרי כתב "בכך וכך" לאחר "מכור לך". וכ"ה ברש"י (סד ע"א ד"ה מה). עכ"ד נר"ו. אולם בכתב וחותם להגרע"א נמצאות תיבות אלו בסוגריים.

שם שורה יב - צ"ל יהא מעט (כ"ה ברעק"א).

שם שורה יג - צ"ל אף באומר (וכ"ה ברעק"א).

שם שורה ו מלמטה, בתוך הסוגריים - צ"ל נתיב י"ז (וכ"ה ברעק"א).

שם שורה ב מלמטה - צ"ל טעם דקרוב (כ"ה ברעק"א).

בדף לב ע"א שורה ג - צ"ל ד"ה דינר (וכ"ה ברעק"א).

שם שורה ד - צ"ל דהא דמרבין (כ"ה ברעק"א).

שם שורה ה - צ"ל אבל בלא"ה (וכ"ה ברעק"א).

שם ד"ה אולם שורה ב 'שו"ת תולדות אדם להרשב"א' - הוא בשו"ת הרשב"א ח"ב סימן עב.

שם בע"ב שורה יג 'פחות חלב' - הסברא בזה היא שבין יצא השער ובין לא יצא השער, תמיד השער עומד להתייקר יותר מאשר לזול, ומ"מ שרי. וראיה לזה ממ"ש רש"י (סג ע"ב ד"ה האי) 'שהלקוטות מוכרין בזולא', משמע שהוא יודע כבר משעת הקניה שהמחיר זול לעומת שעת מסירת הסחורה. וכן לגבי יצא השער כתב רש"י (בבא קמא קג ע"א ד"ה אמנה וד"ה לטעמיה) דמיקרי 'שער הזול' (אלא דהתם אפשר לדחות שמדובר בשעת מסירת הסחורה, כשכבר הננו יודעים שבשעת הפסיקה היה זה שער הזול. כן אמר לי מהר"ר נפתלי ברינגר נר"ו. וצ"ע).

 שם 'והנה ראיה לזה' - עי' בגליון לקמן סימן מח מש"כ בזה.

שם ד"ה זהו שורה ה - צ"ל לאסור פסיקה.

בדף לג ע"א שורה ב 'ודו"ק' - מתחילת הסימן עד לכאן נכפל בסימן מח.

שם ד"ה אמנם שורה ח - צ"ל הריטב"א ז"ל".

שם סד"ה ומה - אלא שקשה ע"ז מדברי רב נחמן גבי קיראה (לעיל סג ע"ב) דהתם מיירי 'לזמן פלוני' וכמ"ש רש"י (שם ד"ה יהיבנא) ותוס' (שם ד"ה ואמר), ולא נותן לו מיד, ומ"מ שרי להוזיל ביש לו. ואפשר ליישב שדברי אאמו"ר נר"ו הם כדעת הרמב"ם שכל שקבע לו זמן, בכל גווני אסור, וכמ"ש במגיד במשנה (פרק י מהלכות מלוה ולוה סוף הלכה א), ולכן דעת הרמב"ם גבי קיראה היא (בפרק ט הלכה ו) דמיירי בדלא קבע לו זמן, ולכן איתנהו שרי, ואילו אשראי אסור מטעם דחשיב כקבע לו זמן וכמ"ש הרמב"ם (שם). ולכן אע"ג דגבי קיראה איתא בגמ' (סג ע"ב) שאם ממתין עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח מיקרי יש לו, מ"מ דעת אאמו"ר נר"ו לחלק בזה, שההולך לחלוב את עיזיו הוי מחוסר זמן טפי, ולכן אסור אי קרוב לשכר ורחוק להפסד, ובקיראה שממתין עד שיבוא בנו או עד שימצא המפתח, לא הוי מחוסר זמן כ"כ ושרי אפי' קרוב לשכר ורחוק להפסד. ודוחק. והנה אאמו"ר נר"ו אמר דברים אלו בדעת רש"י (שהביא הגרעק"א, שאמר שההולך לחלוב את עיזיו מיירי בקרוב לשכר ולהפסד), וכן בדעת הריטב"א המובא בשיטה מקובצת. והנה דעת רש"י (לקמן עב ע"ב ד"ה פוסק) היא שמותר לפסוק כשיש לו ולא יצא השער אפילו בפחות משער הלקוטות. והביאו אאמו"ר נר"ו להלן (סימן מט). וגם דעת הריטב"א בזה היא כדעת רש"י, כמ"ש בחידושיו (עה ע"א), והביאו הרב מחנה אפרים (הלכות מלוה ולוה דיני רבית ריש סימן כט), ואפילו מחוסר תיקון, ודלא כמ"ש התוס' (סג ע"ב סד"ה מהו) והרא"ש (סימן ס) דבמחוסר תיקון אסור להוזיל אפילו אם יצא השער. והנה בספר מחנה אפרים (שם) השוה דין מחוסר תיקון למחוסר זמן, ולפי זה אי אפשר לומר בדעת רש"י והריטב"א כדברי אאמו"ר נר"ו, דהרי לפי זה סתרי אהדדי, דהרי הם עצמם התירו אפילו במחוסר תיקון. אא"כ נאמר דלא כהרב מחנה אפרים, ונחלק בין מחוסר תיקון למחוסר זמן. א"נ אפשר דהכא (גבי ההולך לחלוב את עיזיו) הוי מחוסר זמן טפי ואסיר לכו"ע.

שם ד"ה ב"ב - צ"ל א. ב"מ ס"ד.

שם בע"ב שורה ג - צ"ל להפסד הוא, אמר.

שם ד"ה והתוס' שורה ג, בתוך הסוגריים - צ"ל לקמן ע"ב.

שם ד"ה והמהרש"א שורה ב מלמטה - צ"ל דכל כו' וטעמא.

שם ד"ה והגרעק"א שורה ה - צ"ל דאינו ניכר (כ"ה ברעק"א).

בדף לד ע"א שורה ב - צ"ל ההפסד דזולא (וכ"ה ברעק"א).

שם ד"ה וי"ל שורה א 'בהגהת אשר"י' - סימן טו.

שם שורה אחרונה - צ"ל פירש ר"י".

שם ד"ה ונראה שורה ו - צ"ל להשיגם לכן צריך.

בדף לה ע"א בסוף הדיבור הא' - עי' באוצר מפרשי התלמוד (עמוד תעג הערה כג).

שם ד"ה וי"ל שורה ג - צ"ל וכדאיתא בשו"ע סימן.

שם ד"ה אמנם שורה אחרונה - צ"ל לאחד מהשנים.

שם בע"ב שורה ב - צ"ל כדפירשנו לעיל.

שם ד"ה והנה שורה ג מלמטה - צ"ל לאפוקי מהיה.

שם ד"ה וכן שורה ו מלמטה - צ"ל גם בשטמ"ק.

בדף לו ע"א בדיבור הא' שורה א - צ"ל הריטב"א".

שם שורה ד - צ"ל בדעת הש"ך.

שם - וכ"ה ג"כ ברש"י (עד ע"ב ד"ה ופוסק) 'ופוסק עמו כשער הגבוה. אכולה מתניתין קאי'.

שם בסוף הדיבור - כאן שייך סימן מז.

שם בע"ב שורה ב מלמטה - צ"ל [שניהם אסורין].

שם שורה אחרונה , צ"ל דאי רבי.

בדף לז ע"ב ד"ה אבל שורה ג - צ"ל מצאתי בריב"ש.

בדף מג ע"א ד"ה והנה שורה ג מלמטה - צ"ל שהוסיף התוס'.

שם ד"ה והתוס' שורה ב - צ"ל חמשה בזוזא.

שם בע"ב שורה ו - צ"ל אחרים".

שם ד"ה ובהג"ה שורה ב - צ"ל וז"ל: "וכל.

שם שורה ד - צ"ל לו שרי.

בדף מד ע"א שורה ב - צ"ל וע"כ ל"ד.

שם בסוף הדיבור הא' - סברא זו כתבה גם הרב חוות דעת (סימן קעג ביאורים אות יא) בדעת הט"ז להלן.

שם ד"ה ונראה שורה ד - צ"ל ואין שומתו.

שם בע"ב ד"ה והנה שורה ג - צ"ל ול"ק ממתניתין.

בדף מה ע"א שורה ב - צ"ל המפתח מותר וי"א.

שם שורה ז - צ"ל מסתברא". ע"ש.

שם ד"ה וכתב שורה י מלמטה - צ"ל בהיכא שלית.

שם שורה ד מלמטה - צ"ל הי"א שפליג.

שם בע"ב ד"ה והוסיף שורה ד - צ"ל שרי דדילמא.

שם שורה אחרונה - צ"ל בזה". עכ"ל.

שם ד"ה וצריך שורה א - צ"ל ביאור אמאי "שאני.

שם שורה ד מלמטה - צ"ל הדיבור הופכו.

שם שורה אחרונה - ועי' בהגהות והערות על הטור הוצאת מכון ירושלם (סימן קעג אות מ).

שם אות ב שורה אחרונה - צ"ל אסור". עכ"ל.

שם ד"ה ובביאור, שורה אחרונה 'סה"ת' - שער מו ח"ד אות ל ד"ה ויש מן המורים. וכן דייק מדבריו בגידולי תרומה שם.

בדף מו ע"א ד"ה וכוונת, שורה ב מלמטה 'כשלית ליה' - אלא ע"כ לומר דטרשא חשיב כלית ליה. וטעמא כדכתב אאמו"ר נר"ו לעיל בדף מה ע"א ד"ה וכתב. וכ"כ עוד לקמן בעמוד ב' בסוגריים.

שם בע"ב ד"ה ומש"כ שורה ו - צ"ל חשיב כיש לו.

שם שורה אחרונה - צ"ל ודו"ק).

שם ד"ה והנראה שורה ג - צ"ל ליה. כיון.

בדף מז ע"א סימן כו - סימן זה שייך לעיל לפני סימן י.

שם בע"ב ד"ה והנה קושית שורה ג - צ"ל מחזירין. ואי.

בדף נד ע"ב ד"ה ביאור שורה א - צ"ל התוס' ד"ה ונותן.

בדף נה ע"א ד"ה אמנם שורה אחרונה - צ"ל בטל". ע"כ.

בדף צ ע"א בסוף הדיבור הא' - ועיין לקמן סימן נג מ"ש בזה.

שם סימן מז - סימן זה שייך לעיל לפני סימן יט.

שם אות א שורה ד - צ"ל יקרא אי זולא (כ"ה בגמ').

שם בע"ב שורה ב - צ"ל דיצא השער (כ"ה בתוס').

שם ד"ה והמהרש"א שורה ג - צ"ל השער פוסקין.

שם בסוף הדיבור - עכ"ד המהרש"א.

שם בד"ה והנמוקי שורה א 'והנמוקי יוסף' - דף לה סע"א.

שם שורה ב - צ"ל הוא, כיון.

שם שורה ג - צ"ל תקפה נתבטל (וכ"ה בנ"י).

שם שורה ד בסוגריים - צ"ל ומה שמשתכר (כ"ה בנ"י).

שם שורה ב מלמטה 'בתוספתא' - פ"ו ה"ג.

בדף צא ע"א בדיבור הא' שורה ג מלמטה - צ"ל שלא היה (כ"ה בנ"י).

שם ד"ה ונראה שורה ה - צ"ל אז קפדינן.

שם בע"ב ד"ה ולפי שורה אחרונה 'הוא' - (המוכר).

שם סד"ה וצ"ע - לאו דוקא, דהרי כשפוסק בשער הגבוה היינו כשמקדים לו מעות, ואילו בטרשא הלוקח מאחר את תשלום המעות. אלא שכוונת אאמו"ר נר"ו היא דהאי טעמא דרב ששת בריה דרב אידי שייך נמי גבי פוסקין כשער הגבוה, דזיל בתר דידיה (הלוה) שמפסיד מכיון שאינו יודע מתי יהיה שער הזול כדלעיל.

בדף צב ע"א שורה א - צ"ל רב דיזפי בתשרי (כ"ה בגמ').

שם בע"ב ד"ה והנה שורה ט 'דמ"ש בגמ'' - דף סג ע"א בטעמא דרבה ורב יוסף.

בדף צג ע"א שורה ו - צ"ל המחיר והיית.

שם בסוף הדיבור הא' 'וע"כ נשאר בצ"ע' - תא"מ (שאין זו קושיית הרב מנחת שלמה ז"ל, אלא קושיית יבדל"א אאמו"ר נר"ו).

שם ד"ה והנה שורה ד מלמטה - 'והנמ"י' - הנז' בדברי אאמו"ר נר"ו לעיל.

שם בע"ב ד"ה והדברין שורה א - צ"ל והדברים תמוהים.

שם 'שתירוץ זה' - פי' תירוץ הרב מנחת שלמה ז"ל המובא לעיל בדף צב ע"ב.

שם ד"ה והנראה שורה ט 'שהרי יכול לקנות בשעת ההלואה' - צ"ע, שהרי אאמו"ר נר"ו לקמן (בסימן נ) הסכים כדעת מר"ן בב"י דטעמא דשקילא טיבותך פירושו שלכן מחשיבים כאילו שהמוכר קנה עכשיו את הפירות. ע"ש. ולכאורה לא שייך למימר כן הכא שהרי אין המוכר יודע אם יוזל, ולכן לא שייך לומר דחשבינן ליה כאילו קנה, שעלול מאוד לקנות ולהפסיד (כמ"ש אאמו"ר נר"ו לעיל דף צא ע"ב ד"ה ולפי).

בדף צד ע"ב ד"ה ונראה שורה ח מלמטה ' וקשה הא איכא חשש שמא יוזל' - דבר זה דחאו מהר"ר נפתלי ברינגר נר"ו, דאפילו אם נאמר דיוקרא וזולא שוים הם, עדיין יהיו מובנים דברי רש"י, דמכיון דקיבל עליה אחריות, ועי"ז מתרחק עוד יותר מההפסד, עי"כ מתקרב השכר, למרות שהיוקר שוה לזול.

שם בסוף העמוד - דברים אלו בהוספות נכפלו לעיל סימן יז.

בדף צה ע"א ד"ה ורש"י שורה ב מלמטה - צ"ל לא גזור".

שם שורה אחרונה - וכדברי רש"י שמותר לפסוק באיזה שער שירצה, כ"כ הריטב"א בחידושיו (עה ע"א ד"ה מתני'), והביאו הרב מחנה אפרים (הל' מלוה ולוה דיני רבית ר"ס כט).

שם ד"ה אבל בסוגריים - צ"ל סימן ס.

שם שורה אחרונה - וכן היא דעת התוס' (סג ע"ב סד"ה מהו). וכ"כ הרב מחנה אפרים (שם) בדעת הרמב"ם, ושכן דעת ר"י ורבינו הטור (סימן קעה).

שם בע"ב סד"ה וי"ל - וע"ע בדברי הרב פני יהושע, בס' אוצר מפרשי התלמוד (עמוד תעג הערה יב).

בדף צו ע"ב שורה ג - צ"ל בעלה ע"ב (ע"ב). כ"ה בב"י.

שם שורה ה - צ"ל איתא בעלה ס"ג (ע"ב) שהוא. כ"ה בב"י.

שם שורה ו - צ"ל דא"ל שקילא טיבותך (כ"ה בב"י).

שם שורה ז צ"ל אי הוו לי (כ"ה בב"י).

שם סד"ה ובבית - צ"ל אחמור ביה (כ"ה בב"י).

שם - ועי' בס' מלוה ה' (פ"ט הערה פא) שהוכיח כדברי מר"ן בב"י מדברי הראשונים.

בדף קב ע"א סד"ה ולפי - ועי' לעיל סימן מו מ"ש בזה.

בדף קד ע"ב סימן נה - סימן זה שייך לקמן לאחר סימן נט.

בדף קה ע"ב ד"ה ובגמ' שורה א בסוגריים - צ"ל עד ע"א.

בדף קח ע"ב ד"ה ב"מ - יש למחוק תיבת 'פלוני'.

בדף קיב ע"ב לפני סימן ס - כאן שייך סימן נה.

שם ד"ה והנה שורה ד 'וכ"מ בתוס' קדושין' - גם הרב קובץ שעורים (קדושין סימן עה) כ' דמדברי התוס' משמע דרבית דברים הוי מדאורייתא. [ובמש"ש להקשות ע"ד התוס', כבר קדמו בזה הרב נתיבות המשפט ז"ל (סי' עב, באורים אות טו). ע"ש מה שתירץ]. ובשו"ת מנחת פרי ח"א (סימן כו אות יג) כתב בשם הגר"ש רוזובסקי ז"ל [מח"ס זכרון שמואל ועוד] לדחות, לפי דברי הט"ז [ביו"ד סימן קיז אות א. וכ"כ הפמ"ג בספר גינת וורדים (כלל ע ד"ה עוד). ועי' במה שהאריך בזה בספר טהרת הבית ח"ב (עמוד יט). וע"ע בזה בס' שער בת רבים על ההפטרות (הפטרת אמור ביד השער) ובשו"ת חדות יעקב (חאו"ח סימן כ) ובשו"ת אגרות משה (א"ח ח"ו סימן יז אות ב) ובס' אהל דוד על נ"ך (ישעיה ס ז) ובאוצר הפוסקים (סימן כב סק"ד אות א ד"ה ולענין ובהערה שם) ובקובץ זכור לאברהם (תשנ"ז-תשנ"ח עמ' רצט בהערה) ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (תצא כג ד) ובקו' בית הלל (גליון כד דף קסז ע"ב)] דרבנן לא אוסרים דבר שמפורש בו היתר בתורה. וע"ע בתוס' (ב"מ סד ע"ב ד"ה ולא) ואכ"מ. ע"כ. וכ"כ הרב אילת השחר בחידושיו (קדושין ח ע"ב), והוסיף דאפילו לא נסבור חידוש הט"ז, הא מיהת כיון דרבנן אסרו, הרי דזה דבר מגונה, וזה נגד רצונו יתברך, אלא דהשאיר זה לחכמים לאסרו, ואין ראוי שהתורה תשבח זה, וא"כ אם אינו קונה משכון איך התורה מדגישה שזה הוגן שהעני יברכנו, וע"כ דקונה המשכון. ע"כ. ובדומה לזה כבר כתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ג ח"ב סו"ס קצ). ע"ש.
ונ"ל להצדיק את הצדיק דברי הרב קובץ שעורים, דליכא למימר כדחיית הגרש"ר ז"ל וסיעתיה, דהרי אפילו אם נאמר דבע"ח לא קונה משכון, מ"מ ליכא ראיה מהכא דרבית דברים בעלמא מותרת, די"ל דשאני הכא שהחזיר לו משכונו (ואע"ג דאין המשכון קנוי לו, מ"מ חסד גדול עשה עמו וכדמשמע מדברי התוס' בקושייתם, ואולי לכן התירה לו התורה לברך לבעל חובו), וא"כ חכמים היו יכולים לאסור רבית דברים בעלמא, כיון דלא מפורש בתורה איפכא. וגם לדברי הרב אילת השחר נר"ו, ליכא ראיה מהכא דרבית דברים אינה דבר מגונה, דאולי שאני הכא שגם מחזיר לו המשכון, וכנ"ל. משא"כ אי רבית דברים הוי מדאורייתא א"כ מסתבר יותר לומר דלא חילקה התורה. ובזה יובנו דברי התוס'. משא"כ אי רבית דברים הוי מדרבנן, אז בודאי לא היינו אומרים דאיכא בתורה להדיא איפכא. והט"ז אמר את דבריו דוקא כשמפורש בתורה איפכא.
ועינא דשפיר חזי להרב מנחת פרי נר"ו הנ"ל, שאחר שהביא דברי הגר"ש רוזובסקי ז"ל, הוסיף בזה"ל: אך התקשיתי בדבריו זה מכבר דאכתי מנ"ל לגמ' להוכיח מהפסוק שבע"ח קונה משכון, אדרבה נימא דהתורה התירה רבית דברים בתיבת "וברכך", וליכא הוכחה שקונה משכון. ע"כ. ולכאורה קושיא זו היא ע"ד הגמ' גם לולא דברי הגר"ש רוזובסקי ז"ל, דהרי הברכה הוי רבית דברים וכמ"ש התוס', וא"כ מהיכא תיתי דאתא קרא למימר דבע"ח קונה משכון, דלמא קרא אתא להתיר רבית דברים.
וע"פ דברינו אפשר ליישב, דכיון דאיכא לפרושי קרא באחד משתי פנים, או שבע"ח קונה משכון, או דהתורה הוציאה מן הכלל רבית דברים זו (דסתם רבית דברים אסורה מדאורייתא וכדברי הקוב"ש הנ"ל, ושאני הכא דאיכא גם המשכון שהחזיר לו, וכדכתיבנא לעיל בס"ד), יותר טוב לומר שהתורה לא חילקה בדין רבית דברים, ובע"ח קונה משכון.
ובעיקר דין רבית דברים אי הוי מדאורייתא או מדרבנן, עי' בס' ברית יהודה (פ"י סק"ג) ובס' טעם רבית (סי' קס אות יט) ובס' תורת רבית (פ"ד בירור הלכה אות א).
ושו"ר בס' מתורתן של ראשונים כאן שכ' ע"ד התוס' וז"ל, קשה הלא רבית דברים לא מיתסר אלא מדרבנן. ועיין שו"ת שמן רוקח (ח"ב סימן יח דף כא ע"ב ודף ט"ז וע"ד וקי"ז) דדבר שהתירה תורה בפירוש אין ביד חכמים לאסור, [ולפ"ז] א"ש דאי לא קני הוי רבית דברים, וא"כ יהיה היתר של רבית דברים מפורש בתורה ואין ביד חכמים לאסור, אלא ודאי דקני. ועיין בהשמטות שבסוף הספר, ועיין שו"ת חסד לאברהם מה"ת יו"ד סימן סא שהקשה השואל קושיא זו, ועי' מה שהשיב. ועשו"ת ברית יעקב ח"א סימן סב. עכ"ל. והספרים הנ"ל אמ"א. [ודברינו אלה נדפסו בעילום שם אומרם בס' רועה בשושנים על הל' רבית (סימן קס סעיף יא אות ב)].

שם שורה ו - צ"ל בשלמתו וברכך.

שם אות ב שורה א - צ"ל פרק איזהו.

בדף קיג ע"א ד"ה והרמב"ם שורה ב - צ"ל ולוה הלכה יב) כתב וז"ל.

שם ד"ה והנראה - ומהר"ר שמואל דוד רובין נר"ו כתב במכתב לאאמו"ר נר"ו (מיום כה אלול תשנ"ח) שכעין דבריו בזה כתב גם בס' מרבה תורה (סימן קס ס"ק כז), וז"ל: דהטעם לאסור באינו רגיל להקדים לו שלום, מפני שהלוה חסר מכבודו והמלוה מתרבה כבודו, והוי רבית, אבל בהיה רגיל גם מקודם להקדים לו שלום מטעם שהמלוה איש מכובד שלא נגרע מכבוד הלוה כלום, וא"כ אף באומר להלוה בשכר מעותיו, לא חסר הלוה מכבודו, ולא ניתוסף להמלוה יותר כבוד ע"י אמירתו, וע"כ שרי. עכ"ל. והוסיף מהר"ר שמואל דוד רובין נר"ו: ולכאורה צ"ע על דבריו, שהאיסור להקדים שלום אינו מפני רבית כבוד, אלא מפני רבית דברים. ע"כ.
וכתבתי לו להשיב על דבריו [בירושלם, ה תשרי תשנ"ט], דהנה אם הלוה יאמר למלוה דברים של מה בכך או דברי קללה, האם יעבור על איסור רבית דברים, אלא בעינן דוקא דיבור של כבוד. וברור.

שם בע"ב שורה א - צ"ל יתר שמכבד.

שם ד"ה אבל שורה יא - צ"ל שמברכו, כפי.

שם בסוף הדיבור - וכ"כ בשו"ת אהלי יעקב למהריק"ש (סימן קכו) ככל הדברים האלה. והביאו בספר מלוה ה' (פרק ח בטעם רבית אות כד ד"ה ובצאתי). עש"ב. וכ"כ מהרח"ל מייזליש, הובאו דבריו בשו"ת טוב טעם ודעת (ח"א סימן רד). ומהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (שם) דחה דבריו עפ"ד המדרש (רבה ר"פ נח פרשה לח): אמר רבי יוחנן, אם קדמך חברך בעדשים [כצ"ל], קדמנו בבשר, למה שהוא גמל עליך תחלה. ע"כ. ולפי"ז גדולה טובתו של המקדים, אף בהחזקת טובה. עש"ב [גם הקשה שם בזה"ל: אך אני תמה על רו"מ למה לא הרגיש דבר אחר על הב"י מ"ש שם בלשונו 'ועוד שלשון מחזיק לו טובה לא שייך על נתינת שלום', הנה זה אין לו הבנה וחיבור כלל, ולא ידעתי להולמו, וצ"ע. ע"כ]. ונ"ל לתרץ, דאין ראיה מהמדרש, דהרי הכא המלוה הוא שהתחיל בטובה במה שהלוה לו. וק"ל.

בדף קיד ע"א תחילת שורה ו - צ"ל למצוות.

שם שורה י - צ"ל איסור".

שם ד"ה והנראה שורה ד - צ"ל דבור כלשון.

שם בע"ב סד"ה ולמסקנא - וכן פסק בספר מלוה ה' (פרק ח סעיף יג).

שם סד"ה וה' - וע"ע לקמן בסימן סב השייך לכאן.

בדף קטו ע"א שורה יב - צ"ל כתב ש"אם.

שם ד"ה ודברים שורה ג - צ"ל לו בדברי חן וחסד.

שם ד"ה וגם - צ"ל שכתב "ומכל.

שם בע"ב ד"ה אמנם שורה א - צ"ל אוירבך בשו"ת מנחת שלמה ח"א (סימן כז אות א) שמותר.

שם שורה ג 'מילתא בטעמא' - וה"ד לעיל בסימן ס אות ג.

בדף קטז ע"א שורה ד מלמטה 'על דפי ספר' - וכ"פ בספר כרם שלמה (עמוד קז). וע"ע להרב נאמ"ן נר"ו בקובץ אור תורה (תשרי תש"נ עמוד טז). והובאו דבריהם בספר מלוה ה' (פרק ח בטעם רבית אות כה). עש"ב.

שם בע"ב ד"ה כתבו שורה ב 'למלוה כשהלוהו' - עיין בזה לעיל בסימן ס.

שם ד"ה ונ"ל שורה ח - צ"ל שהביא, מב"מ.

בדף קיז ע"א ד"ה וכבר שורה ו - צ"ל בשווי', ועל.

בדף קיח ע"א שורה ד  - צ"ל אחרות, שמצוה.

שם ד"ה וע"כ שורה ג 'לעיל' - בסימן ס.

שם שורה ד - צ"ל תודה לך".

שם בסוף הדיבור - וכן פסק ככל הדברים האלה לעיל בחלק ההלכות (פרק א סעיף ג).

שם בע"ב שורה א בסוגריים - צ"ל סימן ע.

בדף קיט ע"א סד"ה וקצת - ואפשר ליישב דשאני רב אשי דטריד בגירסיה כל כך דאיכא חשש דלמא משתלי, משא"כ בשאר אנשים המכירין ונאמנין זל"ז מותר להלוות, דלא חיישינן לשכחה אלא דוקא כשיש אפשרות סבירה שאכן יארע כן. ושוב ראיתי שכבר כתב סברא זו בס' ראש יוסף למהר"י אישקאפה (ח"מ ר"ס ע), והאריך בזה. ע"ש.

שם ד"ה ולהלכה שורה ב 'ואתי שפיר' - וכן פסק בשו"ת יביע אומר (ח"ז ח"מ סימן ז). עש"ב.

שם בסוף הדיבור - וכן פסק עוד לעיל בחלק ההלכות (פרק א סעיף א).

יום שני, 25 ביולי 2016

שם הספר: פרק שירה - ביאור אהלי שם
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: תשע"ו

עמוד ב ד״ה באליה, שורה אחרונה - צ״ל בספר תהלים.

עמוד ג ד״ה יש - ועי׳ בס׳ חזון עובדיה על ימים נוראים (דף קפה ע״א) בענין אמירת תהלים לת״ח בר״ה.

עמוד ו - דברים אלו נדפסו לראשונה בקו׳ אהלי שם על שיר השירים (ד טז).

עמוד יא ד״ה מוסר, שורה ב - צ״ל לבנו במצוותיך.

יום שבת, 23 ביולי 2016

שם הספר: מטה לוי ח"א
מחבר: רבי יהונתן לוי
דפוס: תשע"ו

בעמ' ד הביא דברי מהראי"ל שטיינמן נר"ו (מח"ס אילת השחר ועוד) שמי שאינו יודע כל הש"ס, אינו ראוי להוראה - ודבר זה היה רגיל אצל חכמי ליטא ארץ מוצאו, וכמ"ש בס' MAKING OF A GODOL בשם מהר"י קמנצקי ז"ל (מח"ס אמת ליעקב) שכל רבני הערים והכפרים בליטא ידעו את כל הש"ס.

בעמוד טז ד"ה ואמרתי, בסוגריים, כתב שפירוש רש"י על מסכת מועד קטן אינו לרש"י - וכ"כ עוד הרב המחבר נר"ו להלן (בעמוד נ ד"ה ועוד בסוגריים). אולם עי' בזה במבוא לספר פירוש רש"י למסכת מועד קטן (הנד' בירושלם תשכ"א, עמוד ט), ובגליון שם.

בעמוד כב ד"ה ויש הא', בהאי דיומא (יח ע"ב) שהצמח הנקרא גרגיר מאיר את העיניים, ובשבת (קט ע"א) אמר רב ששת שאפילו לו שהוא סגי נהור מועיל הגרגיר, וצ"ע איזה תועלת יש בזה, וי"ל ע"פ המבואר בע"ז (כח ע"ב) דשורייקי דעינא באובנתא דלבא תלו, וא"כ יועיל להשפיע על לבו בהבנה בסברא - והנה בחידושי גאונים (שעל העין יעקב) כתב ע"ד הש"ס בברכות (ו ע"ב) שמאור העיניים חוזר בקידוש, דהיינו באופן טבעי, כדאמרינן בפסחים דיין ישן מאיר עיניים. והו"ד בס' עבדא דמלכא (דף פה ע"א). ולהנ"ל כל יין מאיר עיניים, שכן מצינו בהוריות (יג ע"ב) דחמרא וריחני פקחין (ועי' בדברי הרב המחבר נר"ו להלן עמוד תפב).

בעמוד כח בדיבור הא', בקו' הרב באר שבע שראש הישיבה אינו הנשיא - ע"ע בשו"ת יחוה דעת ח"ו (סוף עמוד שכח) מש"כ בזה.

בעמוד לא אות טז  הביא דברי הרב יביע אומר (ח"א דברי פתיחה אות ו) בענין סיני ועוקר הרים - וכ"כ עוד בדברי פתיחה לשו"ת יביע אומר ח"ג (ד"ה ומכללן).

בתחילת עמוד לג כתב דתרי רבא הוו - הן אמת שבשו"ת יחוה דעת (סוף עמוד שלז) השיג ע"ד הרב רוב דגן (יומא נג ע"א) שכתב כן, אמנם מצינו שכ"כ גם מהר"י שטייף ז"ל בס' חדשים גם ישנים עמ"ס ברכות (הלכה קמט) בשם ס' סדר הדורות.

בעמוד מ, בקושיות על המעשה דאילפא ורבי יוחנן  - להלן מה שכתבתי במעשה זה, ושם יש יישובים לקושיות הרב המחבר נר"ו: הנה בס' מרגליות הים (בהקדמה דף ב ע"א) כתב, דה"ט דאילפא הדר ורבי יוחנן לא הדר, משום שרבי יוחנן היה לו נכסים ונחלאות מירושת אבותיו, כדאיתא בשיר השירים רבה (פ"ח עה"פ מים רבים לא יוכלו וכו'). משא"כ אילפא שלא היה לו אמצעים להתפרנס, לכן הוכרח לפנות לעסקים. ע"ש. ולא משמע כן ממ"ש הש"ס "דחיקא להו מילתא טובא", ומוכח שאז כבר נגמרו לו לרבי יוחנן אותם נכסים.
גם מ"ש הרב מרגליות הים ז"ל שם (בע"ב ד"ה אמנם) שאילפא לא חפץ כלל למלוך, מנין לו הא. וממה שאמרו לו כשחזר ממסחרו "אי אתיב מר וגריס לא הוה מליך מר", משמע שידעו שלא היתה שום מניעה מצדו למלוך, וגם הרב מרגליות הים ז"ל שם (בע"א ד"ה מהסיפור) כתב דאם לא היה הולך אילפא למיעבד עיסקא אותו היו ממליכים. ואע"ג דאפשר לדחות דהאנשים שאמרו כן לאילפא לא ידעו שאין רצונו למלוך, מ"מ עדיין יקשה מנ"ל הא להרב מרגליות הים ז"ל.
ועיין להרב פתח עינים (כאן ד"ה אזל) שהקשה על מה שאילפא תלא נפשיה, וז"ל: ק"ק בלא זה תיסגי לומר כי שיח וכי שיג לו לרמוז כלהו תנויי במתני'. ואפשר דרמז רמז להם, דאם הוא חוזר היה בסכנה, דאם חזר מר ניהו הוי רישא דקדים לרבי יוחנן, והיה צריך להפטר [מן העולם] כדי שרבי יוחנן יהיה לראש, ע"ד שאמרו בשלהי יומא דרבי חנינא לא רצה להשלים עם רב דחזא בחלמיה דהוי רישא לכן אמר טוב שילך לבבל ושם יהיה ראש וכו'. ע"ש [וע"ע במה שכתבו ליישב בס' בן יהוידע (כאן ד"ה שם תלא), ובס' לקוטי בתר לקוטי (כאן ד"ה אזל) בשם ספר עיני יצחק]. ובזה יישב בס' בן יהוידע (כאן ד"ה ברם) הקושיא דכיון דשמע רבי יוחנן מהמלאכים דאיכא קפידא אתרווייהו במהלך זה, אמאי לא גילה הדבר לאילפא. וע"פ הנ"ל מיושב, דאם לא היה הולך אילפא לסחורה היה צריך לידחות מן העולם מפני רבי יוחנן. ע"ש [וע"ע במה שתירץ בזה בס' פתח עינים (כאן ד"ה א"ל)]. מוכח דלא סבירא להו להרב פתח עינים ולהרב בן יהוידע כדברי הרב מרגליות הים ז"ל, דאי הוה ס"ל כוותיה, א"כ לא היה צריך אילפא למות, מכיון שלא רצה כלל למלוך.
ותו מה שכתב בס' מרגליות הים שם (בע"א הערה א) שבס' ערוך השלם (ח"א ערך אילפא) כתב שהשם "אילפא" שתרגומו ספינה קראוהו כן בני דורו ע"ש שהלך בספינה לסחורה. ע"כ. הנה בס' ערוך השלם שם (דף קה ע"א) כתב עוד לפרש שע"י שאירע לו המעשה שתלא נפשיה באסקריא דספינתא, לכן קראו שמו אילפא. ע"כ. וכ"כ הרב המחבר נר"ו להלן (עמוד מו ד"ה ומעתה) בשם האחרונים. ע"ש. ועי' בס' פתח עינים (כאן בהנד"מ ד"ה אזל בסוגריים) ובס' בן יהוידע (כאן ד"ה שם תלא) שאף הם פירשו את שמו "אילפא" שהוא ספינה. ועיין במה שכתב עוד מהר"ר מרגליות ז"ל בענין תורה עם דרך ארץ בספרו תולדות האור החיים הקדוש (הנדפס גם בספר יד אור החיים הקדוש, פרק ח הערה ב). וע"ע בס' שדה יצחק למהר"י גויטע ז"ל (עירובין נה ע"א) ובס' גדול הנהנה מיגיעו (עמ' עז).

בעמוד מא ד"ה ויש, בגדר חיי שעה וחיי עולם - ע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ג (דברי פתיחה ד"ה ומכללן).

בעמוד מז אות כ הביא דברי הרב יביע אומר (ח"א דברי פתיחה אות ו) בענין אביי ורבא - וכ"כ עוד בשו"ת יביע אומר ח"ג (דברי פתיחה ד"ה ומכללן).

בעמוד נ ד"ה ועוד, בסוגריים - בענין פירוש רש"י למו"ק אם הוא לרש"י - עי' במה שהערתי ע"ד הרב המחבר נר"ו לעיל (עמוד טז).

בעמוד נז ד"ה ובזה, ביאר הא דרבה שחטיה לרבי זירא, שרבי זירא היה סיני ורבה היה עוקר הרים, וניצחו רבה לרבי זירא - ויבוארו בזה דברי הרב בינה לעיתים (ח"א דרוש א לשבת זכור) שביאר שרבה בלבלו לרבי זירא ברוב דרושים וטענות בויכוחו. וה"ד בס' ילקוט יוסף על פורים (דף תתלח ע"א אות ד). ע"ש.

שם, בדברי הירושלמי (שבת פ"א ה"ד) שהיו הורגין תלמידי ב"ש בתלמידי ב"ה, אם הוא כפשוטו - ע"ע בס' ילקוט יוסף על פורים (עמ' ריט-רכ).

בדף קכא ע"א ד"ה ובאמת, הביא דברי שו"ת יביע אומר ח"א א"ח סימן לה אות י - וע"ע במילואים שבסוה"ס.

שם כתב דחזינן בראשונים שאמרו פיוט 'מכניסי רחמים' - כן הוא גם בסידור רס"ג (עמוד שנז). וע"ע במש"כ בביאור הענין בתכלאל עץ חיים למהרי״ץ (ח״ג דף נב ע״ב) [הערת מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו]. ובקובץ דברי שי"ח (גליון קצג דף ב ע"א) כ' שמהר"ח קניבסקי נר"ו (מח"ס שיח השדה ועוד) לא נהג לאומרו. ע"ש.

יום שלישי, 21 ביוני 2016

שם הספר: כדי גאולתו
מחבר: רבי שמואל פרץ
דפוס: תשע"ב

בעמ' ה הביא את מה שכתבתי לו בענין לשון אפשר, ושם כתבתי שדברי הדרישה הובאו שלא בשם אומרם בס' באר שבע - ויש להוסיף בזה לעיין בשם הגדולים (מע' הי' סוף אות צד).

בעמ' ו, הביא מה שכתבתי להביא ראיה מדברי הריטב"א (ב"מ כג ע"ב) שיש לומר 'איני יודע' אף אם יודע בודאות שהדבר כן - וכתבתי בירחון אור תורה (אלול תשנ"ד) ובעלון היא שיחתי (פר' תרומה תשס"ו) ובקו' קול התורה שי"ל במיקסיקו (פר' משפטים תש"ע) שאפשר להביא ראיה לדברי הריטב"א ממה שגירסת הש"ס שלנו היא (ברכות ד' ע"א), "דאמר מר למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז". אולם גירסת רבינו חננאל בפירושו לבבא מציעא (כ"ג ע"ב) היא, "לעולם למד לשונך לומר איני יודע". ולגירסתו, מאי אתא לעולם לאתויי [שכן מהר"ר שלמה בן שמעון נר"ו כתב ספר "אגב ריהטא", והוא קונטרס על "לעולם" דאיתא בש"ס, דס"ל שכל "לעולם" אתא לרבויי (ועל יסודו זה חלק מהר"ר גדעון שריון נר"ו, חבר ביה"ד הרבני בבאר שבע, במאמרו שבקובץ אור תורה תמוז תשנ"ג סימן קמח). ועלים מחיבור זה הדפיס בקובץ אור תורה (אייר תשנ"ג סימן קיג) ובקובץ בית הלל (כסלו תשע"א עמ' קלד)]. והנה בספר ניב שפתים (ח"ב סימן יז) ביאר, ד"לעולם" אתא לאתויי אף בדבר שאתה יודע, כמ"ש הריטב"א הנ"ל, ודלא כהמאירי בברכות. אולם ק"ק על דבריו, דהרי המאירי גם כתב "לעולם ילמד אדם את לשונו לומר איני יודע". ואפשר לבאר דלדעת המאירי "לעולם" אתא לרבויי דלאו דוקא המלים "איני יודע", אלא כל לשון ספק, וכדכתב בספר ניב שפתים (ח"ב סימן יז) הנ"ל, ע"ש. וחלק על הרב פת לחם (בביאורו לספר תורת חובות הלבבות ריש פ"ב משער היחוד) שכתב וז"ל: "למד לשונך לומר איני יודע, כלומר הרגל לשונך במלות אלו עד שתהיה בטוח שמעצמו ישיב כן לכל שואל, וכאילו הוא נעשה בטבע ולא בבחירתך". ע"ש [ולולי דבריו ז"ל היה אפשר לומר שגם אם לא אומר תיבות אלו דוקא, מ"מ יכול להרגיל דיבורו שיהיה תמיד בלשון ספק].
גם אפשר לומר עפמ"ש בס' פנס לדף (ברכות שם) דאף לדעת המאירי שרי לומר איני יודע משום חילול השם אף אם יודע בודאות, והוכיח כן מהסוגיא שם. ע"ש. ולפי"ז יש לומר דהיינו מאי דאתא לעולם לאתויי.
ויש להעיר דכדברי הריטב"א מבואר באלפא ביתא דבן סירא (הנדפס באוצר מדרשים ח"א עמ' 37) "לעולם למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז. אם יבוא אדם ויאמר לך ראית אבידה פלניתא, אמור לו לא ראיתי אע"פ שתראה אותה, מפני הסכנה ההיא. מעשה באדם א' שהיה עומד בדרך רשות הרבים ובא לו גוי א' ואמר לו, ראית בכאן חמור א' כלו לבן. אמר לו, ראיתי חמור כלו לבן ואזניו שחורות. אמר לו הגוי, באיזה דרך הלך. אמר לו, בדרך פלוני. הלך הגוי באותו הדרך, ובקש ולא מצא החמור. חזר הגוי אצלו ואמר לו, לך עמי ונבקשנו אני ואתה עד שנמצא אותו. הלכו שניהם ולא מצאו החמור. אמר לו, תן לי החמור שלי שאתה גנבת אותו. מיד הלך לשלטון העיר ואמר לו, זה גנב ממני חמור לבן ששוה מאה דינרים. גבה ממנו השלטון מאה דינרין בשביל החמור. ועוד טען עליו בעל החמור ואמר לשלטון, טלית א' היה לי על החמור ששוה חמשים זהובים והם צרורות בטלית מאתים דינרים. גבה ממנו עד ארבע מאות דינרין. לפיכך אמר בן סירא, למד לשונך לומר לא ידעתי שהוא שקול כזהב וככסף. ע"כ. ומשמע כדברי הריטב"א, דלמד לשונך לומר איני יודע אפי' אם הנך יודע בודאות, כיון שיכול לצאת מזה סכנה.
וכן נראית גם דעת הרא"ם (מצורע י"ד ל"ה) שכ' וז"ל: כנגע נראה לי בבית. אפילו ת"ח שיודע שהוא נגע ודאי לא יפסוק דבר ברור לומר נגע נראה לי, אלא כנגע נראה לי. בתורת כהנים. ולא ידעתי טעם בזה וכו', אבל שמעתי מרבותי שאין הכתוב מקפיד כאן בין ודאי לספק מפני טומאת הנגע וטהרתו, אלא מפני דרך ארץ בלבד, שלא יאמר אדם טומאה אפילו על דבר הברור לו ודאי אלא ספק, וזהו שאמרו חז"ל למד לשונך לומר איני (כצ"ל) יודע. ונכון הוא. עכ"ל. (וה"ד בתוספות יום טוב נגעים פי"ב מ"ה). הא קמן דס"ל כהריטב"א דאפילו על ודאי למד לשונך לומר איני יודע. גם מוכח דס"ל כהרב ניב שפתים הנ"ל דכל לשון ספק במשמע, ודלא כד' הרב פת לחם הנ"ל שכ' דדוקא לישנא דאיני יודע במשמע.
ועי' למהר"צ הכהן בס' צדקת הצדיק (אות לח) שכתב וז"ל: למד לשונך לומר איני יודע שמא תתבדה ותאחז, ורצונו לומר אף בדברים הברורים במחשבה, כשבאים לגילוי שהוא הלשון המוציא לפועל מה שבכח בלב, יהיו תלויים בספק, כי האדם עלול לטעות [כצ"ל], ולכך צריך שכל גלוי מעשיו יהיו דברים מבוררים לכל ולא מה שמבורר רק לו במחשבתו. ע"ש.
והעירני הר' שאול שרוגו נר"ו, דעוד אפשר לבאר ד"לעולם" אתא לאתויי דלאו דוקא כשעונה לגוי יש לו לומר בלשון איני יודע, וכמעשה דאלפא ביתא דבן סירא דמיירי בגוי ואיכא סכנתא, וכן בסוגיין מיירי באיצטגניני פרעה דהוו נכרים ואיכא חילול השם, אלא אפילו כשעונה ליהודי, וליכא סכנתא ולא חילול השם, מ"מ דינא הוי דיענה בלשון איני יודע. וכדמוכח מדברי רבנו חננאל (שם) דמיירי ביהודי (דהרי התם שאלוהו אם למד אותה מסכת, ולא מסתברא שהשואל היה נכרי). וכן מוכח גם מדברי הרא"ם דמיירי ביהודי שבא לישאל על נגעו.
ועי' למהר"י קמנצקי ז"ל בס' אמת ליעקב עה"ת (מהדו"ב, מקץ מב יג), שכ' עה"פ ואת הכסף המושב בפי אמתחתיכם תשיבו בידכם אולי משגה הוא, לכאורה אין כאן שום ספק דודאי משגה הוא, וכי יעלה על הדעת שבמתכוון השיבו כספיהם באמתחתיהם, אלא קיים כאן יעקב אבינו את דברי התנא דלעולם למד לשונך לומר איני יודע, ובא וראה דבאמת לא היה משגה. ודו"ק. ע"כ. וזה כדברי הר"ש שרוגו הנ"ל, דאף ביהודי שייכא האי מילתא. גם מוכח דס"ל כד' הריטב"א והרא"ם הנ"ל, דאפילו על ודאי למד לשונך לומר איני יודע. וכן מוכח דס"ל כד' הרב ניב שפתים הנ"ל, דכל לשון ספק במשמע, ודלא כד' הרב פת לחם הנ"ל שכ' דדוקא לישנא דאיני יודע במשמע.
אלא שדברי מהר"י קמנצקי תמוהים מדברי הפסוק (שם מב כח) לגבי השבת הכסף "ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלקים לנו", ופרש"י: מה זאת עשה אלקים לנו להביאנו לידי עלילה זו, שלא הושב אלא להתעולל עלינו. ע"כ. הרי שידעו שהשבת הכסף לא היתה משגה אלא כדי להתעולל עליהם. ולפי"ז מה שאמר יעקב "אולי משגה הוא", הוא מקצת נחמה להאחים, שאולי בכל זאת רק משגה הוא, אבל בפשטות כולם הבינו שהיה הדבר כדי להתעולל עליהם [ומ"ש יונתן בן עוזיאל (שם מב לה), עי' במ"ש מהר"פ וולף בס' דיוקים (שם בפירוש הענינים) להשוות דבריו לפרש"י הנ"ל].
והאמת אומר, שלפי דברי הרב פנס לדף הנ"ל, אפשר לומר דרבינו המאירי ס"ל דאם האדם יודע בודאות, כל היכא דאין טעם נכון לומר איני יודע, יאמר שיודע. משא"כ אם האדם אינו יודע בודאות, א"נ אפילו יודע בודאות, כ"ז שיש טעם נכון לומר איני יודע, כגון מפני חילול השם בסוגיין, או מפני הסכנה בהאי דבן סירא, או מפני דרך ארץ בהאי דהרא"ם, יאמר איני יודע. וזה מאי דאתא לעולם לאתויי, דאפי' היכא דיודע, אי איכא טעם נכון לומר איני יודע, יאמר איני יודע.
ושוב אמר הר' שאול שרוגו נר"ו, דאפשר דלעולם אתא לאתויי דלא רק במילי דעלמא, אלא אפי' בדברי תורה, וכהאי דרבינו חננאל והרא"ם הנ"ל. וכ"כ הרמ"ז נר"ו בס' דרך השלמות (כה טז), שבמושכלות אמרו חז"ל למד לשונך לומר איני יודע. ע"ש.

בעמ' לח ד"ה ובשער תחילת שורה ב - צ"ל טלטול.

בעמ' קכה, בענין שחיקת בננות - הנה הרב חזון איש (סימן נז ד"ה לענין) ס"ל דשחיקת בננות אסורה משום טוחן. ובשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ד סימן עד מלאכת טוחן אות ב) כתב להקל, משום שאינו מפררה לחתיכות דקות, אלא רק עושה מגוף אחד קשה גוף אחד רך, ואינו מתחלק לכמה גופים. וכ"כ בס' פסקי תשובות (סימן שכא הערה כב) בשם ספר יסודי ישורון - מערכת לט מלאכות ח"א (עמ' סד). וכן הסכים מהר"ע יוסף ז"ל בלוית חן (סימן סד). אולם במנוחת אהבה (פ"ח הערה מז) כ' להחמיר, וטעמו כי לולא הלחות היתה מתחלקת לכמה גופים. ע"ש. וע"ע בס' שלמא בעלמא (סימן שכא על המג"א אות יא).

בעמ' רמא והלאה בענין גדולי קרקע - יש להביא מה שכתב בכף החיים (סימן רד אות ב), דאם בירך על דבש ביצים וחלב, וכן על כל מה שברכתו שהכל חוץ ממים ומלח ודגים, בורא פרי האדמה, יצא. כיון דהכל בכלל גדולי קרקע. ע"ש. וה"ד אאמו"ר נר"ו בס' דיני ברכות (פ"א הערה לא ופ"ה כללי טעות בברכות סעיף ד אות ו). ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אוצר הברכות ח"א מהדו"ב (בקיצור ההלכות שבסוה"ס פ"ה כללי טעות בברכות סעיף ד אות ו). וע"ע בס' שלמא בעלמא (סימן רד על הכה"ח אות ד).

בעמ' רנז, בדברי הרב עולת שבת (סימן שכא אות ו) - הנה בגדולות אלישע (אות יט) הביא דברי העולת שבת, וכתב עליו וז"ל: נראה לפרש דבריו, דהיינו אם רוצה לאכול עכשיו, שידוך לצורך אותה סעודה. אבל אסור לדוך עכשיו דרך משל בבוקר כדי לאכול בערב, כיון שאינו רוצה לאכול עכשיו. ודייק לה מלשון הרמב"ם ז"ל, שכתב וז"ל, הצריך לדוך פלפלין וכיוצא בהן ליתן לתוך המאכל בשבת וכו', ומדכתב ליתן לתוך המאכל משמע דהיינו שמזומן לפניו מאכל ורוצה ליתן בתוכו, אבל אם אין לו עכשיו מאכל, ורוצה להזמין לערב, אסור. ויש מחכמי הישיבה שרצו לפרש דברי העולת שבת, דכוונתו שצריך לדקדק כשידוך שלא ידוך יותר מן הצורך, דהיינו שישאר ממנו למחר, ולא תימא כיון שהוא דך לצורך שבת אין קפידא אם ידוך יותר וישאר ממנו למחר. וזה אינו, דפשיטא הוא, וזה א"צ ראיות, דודאי אסור להזמין למחר משום מכין משבת לחול, ובודאי פירוש העולת שבת כמו שכתבנו. ע"כ. ונראה דאי משום הא לא איריא, דהעולת שבת סבר דלשונו של השו"ע מטעה את הקורא שיבוא לחשוב ד"הרבה יחד" היינו אפילו לצורך חול דשרי, וטעמו משום דרק מרבה בשיעורין במעט ואיכא שינוי גמור או מכל טעם אחר, לכן אתא העולת שבת למימר דלא תימא הכי, אלא "הרבה יחד" אתא לאפוקי דעת רב יהודה בלבד. וזוהי גם כוונת הרמב"ם שכתב שההיתר הוא "ליתן לתוך המאכל בשבת", ואתא למימר דלא שרי לצורך חול.
והפרי מגדים (מש"ז אות ז) שהביא הרב המחבר כתב: עי' עולת שבת דמשמע מהרמב"ם ז"ל דווקא לצורך לאכול. יעו"ש. ומסתימת המחבר משמע אף לצורך כל יום השבת מסעודה לסעודה. עכ"ד הפמ"ג. מוכח דהבין בדברי העולת שבת כדעת הגדולות אלישע, ולא כביאור חכמי הישיבה. ומ"מ פליג ע"ד העולת שבת במ"ש שדעת מרן להחמיר בזה, אלא דעתו דדעת מרן להקל. והמשנ"ב (בשעה"צ אות כז) הסכים לדברי הפמ"ג, ופסק (במשנ"ב אות כד) כדעת מרן להקל.
והביא הרב המחבר גם דברי הכף החיים (אות לז) שהביא דברי הפרי מגדים, והעיר עליו דדעת העולת שבת בדעת מרן להחמיר, וסיים שכן היא דעת האחרונים. וכ"כ ב"יסודי ישרון - מערכת לט מלאכות" ח"א (עמוד סג ד"ה הזקוק).

בעמ' רצה והלאה, בדעת התוס' - עי' במנוחת אהרן (סימן נ אות א) שכ' שיש מחלוקת בין ב' דיבורי התוס' בזה. ובמש"כ לבאר דברי התוס' שדוקא סילקא שמחוסר הכשר אחר, כן ביאר גם באגלי טל (מלאכת טוחן סקי"ז). עש"ב. וכ"כ במאור ישראל (שבת עד ע"ב ד"ה בתוס'). וכ"כ במגילת ספר (לאוין סה, די"ג ע"ב מדפי הסמ"ג ד"ה שם פי', ד"י ע"ב מדפה"ס). ובמה שהביא הרב המחבר דברי התרוה"ד בביאור דברי התוס', עי' באגלי טל (מלאכת טוחן ריש סקי"ז) מש"כ בדבריו, ושם העתיק רק סוף דברי התרוה"ד, אולם הרואה יראה בדעת התרוה"ד דבעינן תרי טעמי להתיר טחינה באוכלין, שאין דרכו בטחינה [וכן אין דרך מינו בטחינה] ואפשר לאוכלו חי בלי הטחינה. ולא כדברי האגלי טל שהעתיר רק סוף דברי התרוה"ד. וע"ע באגלי טל שם (סקי"ז אות ו) שהעתיק אף שם רק סוף דברי התרוה"ד. ואולי ס"ל להאגלי טל דהתרוה"ד בסו"ד חזר בו ממ"ש בתחילה. ואולי גם דייק האגלי טל כן ממה שמר"ן בב"י (סימן שכא) לא העתיק אלא את סוף דברי התרוה"ד (וכמ"ש בד"מ שם אות ב בסופו שהב"י קיצר בתשובת מהרא"י). אולם מ"מ כל זה דוחק בהבנת התרוה"ד. והעיקר כמ"ש לעיל. ודלא כהאגלי טל.

בעמ' שה, בשם הילק"י בדעת הרמב"ם - כ"כ גם במאור ישראל (שבת עד ע"ב) בשם כמה אחרונים. ע"ש.

בעמ' שח הביא דברי הרא"ש בפסקיו (שבת פרק ז סימן ה): אמר רב פפא, האי מאן דפרים סילקא בשבת, חייב משום טוחן. פר"ח ז"ל, עצי דקלים שעומדים שיבי שיבי, כעין נימין, שכשמפרק הנימין הללו, יוצא מביניהן כמו קמח דק, לפיכך המנפצו חייב משום טוחן. ופירוש הגון הוא, דומיא דסלית סילתי. ומה שפירש"י דפרים סילקא שמחתך ירקות דק דק, פירוש תמוה הוא, דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק אין שייך ביה טחינה. ע"כ. והו"ד בבית יוסף (סימן שכא). גם הביא מש"כ בשלטי הגבורים (דף לב ע"א מדפי הרי"ף אות ג), וכתב: א"כ לדידיה, כל מידי שהוא אוכל, מותר לחתכו דק דק. ע"כ - וכ' מהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן כז ד"ה תשובה) ובס' מאור ישראל (שבת עד ע"ב), שמשמע מדברי הרא"ש, שאין טחינה באוכלין כלל [ומה שמשמע בשו"ת יחוה דעת שם, שדעת רבנו המאירי (שבת קיד ע"ב) כדעת הרא"ש, אין הדבר כן, כמבואר למעיין בדברי המאירי שם. ובאמת אף שבמאור ישראל שם העתיק מהר"ע יוסף ז"ל מדבריו בשו"ת יחוה דעת, מ"מ לא העתיק האי מילתא דהמאירי ס"ל כהרא"ש. ונכון]. וכ"כ בדרכי הלכה (סימן שכא סעיף ט אות ב) בדעת הרא"ש. והבאת שכן משמע מדברי התרומת הדשן, והוא בסימן נו. ע"ש.
גם הביא הרב המחבר נר"ו מש"כ בס' טל תחיה שלפי זה קשה ממ"ש הרא"ש בתוספותיו כאן וז"ל: האי מאן דפרים סילקא חייב, דוקא בסילקא שייך טחינה, שכן דרכה בכך, אבל בשאר אוכלים שרי. ע"כ. הרי שכתב להדיא דיש טחינה באוכלין כל דאורחייהו בהכי. ולפי זה דבריו סתראי נינהו [וכבר הקשה כן בשו"ת דברי שלום מזרחי ח"ג (סימן קט אות ד ד"ה והנה). ויש להביא ראיה לתירוץ הרב המחבר נר"ו ממש"כ מהרי"ח סופר נר"ו שכ' בס' ברית יעקב (סימן יב הערה א) שאין להקשות סתירה בין דברי הרא"ש מפסקיו לתוספותיו, כי דרך הרא"ש בתוספותיו להעתיק דברי התוס' אף אי לא ס"ל הכי. ע"ש. וכ"כ עוד בספריו כנסת יעקב (עמוד פח אות ד) וזרע חיים (סימן ל אות י ד"ה ודע) ואור משה (סימן יז ד"ה איברא). ולפי דבריו מתורצת קושית הרב מצעדי גבר עמ"ס כתובות (סימן לג סוף אות א). ע"ש. וע"ע בכללי או"ה להפמ"ג (אות ט ד"ה הרא"ש) ובס' הליכות עולם ח"ד (פר' תצוה אות יג דקנ"ו רע"ב). ומהרי"ל פישמן ז"ל בס' הנותן בים דרך (דף כד ע"א) כתב שטעם הסתירות בין פסקי הרא"ש לתוספותיו, היינו משום שחזר בו].
גם הביא הרב המחבר מש"כ בקרבן נתנאל (פרק ז אות ח), שבר"ח לא מצאנו שביאר כמ"ש הרא"ש משמו, וז"ל הר"ח: אמר רב פפא, האי מאן דפרים סילקא, פי' כעין כתישה, ולא כעין חיתוך, חייב משום טוחן. וכן מאן דסלית סילתי, פי' עצי דקלים שעומדין שיבי שיבי כעין נימין, וכשמפרק הנימין הללו יוצא ביניהן כמין קמח דק, לפי[כך] המנפץ [הני שיבי] חייב משום טוחן. ע"כ. הרי דביאר סלית סילתי כמו שביאר הרא"ש בשמו פרים סילקא. וכן העיר ביד אהרן (סימן שכא), שבודאי כונת הר"ח לבאר כן אסלית סילתי, דמעולם לא שמענו ולא ראינו דסלקא פי' עצי דקלים. והו"ד בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ח ד"ה ורבנו). וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על שבת (מהדורת תשנ"ה חלק השיעורים פרק ז סימן יח אות ב). וכן הקשה בשו"ת אור לציון ח"א (חאו"ח סימן כח סד"ה והרא"ש) ע"ד הרא"ש, דבכל דוכתי סילקא היינו מין ירק ולא עצי דקלים.
והביא הרב המחבר גם דברי השביתת השבת (כללי מלאכת טוחן אות ד) כתב, שלהרא"ש היתה גירסא אחרת בדברי ר"ח. ושבדומה לזה העיר בקרבן נתנאל שם, שמ"ש הרא"ש לבאר בשם הר"ח לגבי פרים סילקא, כן ביארו הרי"ף (דף לב ע"א מדפי הרי"ף), והערוך (ערך סלת), על מימרא דרב מנשה האי דסלית סילתא [וכן הוא גם באוצר הגאונים בסוגיין (חלק הפירושים עמוד לב)]. ועל פרים סילקא, פירש כפירוש רש"י, עי' בערוך (ערך פרם). ופירוש זה שפירש הרא"ש על דפרים סילקא, לא מצינו בשום מחבר. ע"כ. ואילו היה בידו פירוש רבינו חננאל בסוגיין וכנ"ל, היה שש לקראתו. והפלא נפלאתי על דברי הרב המו"ל שו"ת תרומת הדשן הנד"מ (סימן נו הערה ו) שכתב, שכדברי הרא"ש בשם הר"ח כן הוא לפנינו בפירוש ר"ח. וזה אינו, כמבואר למעיין שם.
גם קשה, שהרי להלן בסמוך אמרו שתנא דידן סידורא דפת נקט, וא"כ מלאכת הטוחן בטוחן חטים איירי, ודלא כהרא"ש שאין טחינה באוכלין.
עוד הקשה הר' יצחק משען נר"ו, דהרי להלן בגמ' (קמא ע"א) אסרו טחינת פלפלין כי אם בשינוי דוקא. מוכח דאף במידי דאכילה חייב משום טוחן. מיהו אי משום הא לא איריא, דאפשר דמדרבנן אף הרא"ש מודה דיש טחינה באוכלין.
והבאת גם דברי הקרבן נתנאל (שם) שכתב וז"ל, ולולי דמיסתפינא הייתי אומר, שטעות נפלה בספרים, וכצ"ל: האי מאן דסלית סילתא פר"ח עצי דקל כו', ופירוש הגון הוא דומיא דפרים סילקא (ר"ל בדומה שהוא דבר מאכל), ומה שפירש רש"י סלית סילתא דמחתך עצים דק דק פירוש תמוה הוא, דבר שאינו אוכל ומחתך דק דק אין שייך בו טחינה [ע"כ]. אמנם בפ"ד דביצה סימן ד כתב רבינו [הרא"ש] דהמבקע עצים דק דק חייב משום טוחן, וכן הוא במרדכי בפ"ב דביצה. עכ"ד הקרבן נתנאל. הרי שבסוף דבריו הסכים הרב קרבן נתנאל שאין להגיה בדברי הרא"ש כמו שחשב הוא בריש דבריו להגיה. וכן הסכים בשביתת השבת (כללי מלאכת טוחן אות ד). ע"ש. גם בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ח ד"ה ורבנו) הוכיח דלא כהגהת הק"נ מדברי רי"ו. ע"ש. וע"ע בס' טל תחיה (ח"א סימן מ סוף אות א וסוף אות ב).
ואפשר להגיה באופן אחר בדברי הרא"ש, וכצ"ל: האי מאן דפרים סילקא בשבת, חייב משום טוחן. פר"ח ז"ל, האי מאן דפרים סילקא, פי' כעין כתישה, ולא כעין חיתוך, חייב משום טוחן. וכן מאן דסלית סילתי, פי' עצי דקלים וכו'. ע"כ. וכל זה הוספתי מלשון רבינו חננאל בפירושו לשמעתין. ושו"ר שכן כתב להגיה בשו"ת אור לציון ח"א (חאו"ח סימן כח ד"ה והנה עתה). ועי' בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ז) [ובשו"ת דברי שלום (שם) כ' שבודאי שהעיקר כמו שכתוב בפי' הר"ח שלפנינו, ולפני הרא"ש נזדמן לו נוסח מוטעה. ע"ש]. ומ"ש הרא"ש אח"כ "ופירוש הגון הוא דומיא דסלית סילתי", כוונתו היא לומר דפירוש הגון פירש ר"ח גבי פרים סילקא דבעינן כעין כתישה דוקא ולא כעין חיתוך, כי היכי דליהוי דומיא דסלית סילתי, דחיובו משום הקמח הדק היוצא מבינתים [וזה דלא כמו שביאר הרב קרבן נתנאל (אות ט) דכונת הרא"ש במ"ש "דומיא דסלית סילתי" היינו דבתרוויהו מיירי בעצים]. ולפי זה צריך לומר שתמיהת הרא"ש על רש"י היא, שטחינה לא שייך בחתוך דק דק, כי אם כעין כתישה דוקא, וכמ"ש ר"ח. ולאחר זמן רב ראיתי שכן ביאר כדברינו בדברי הרא"ש מהר"ר יחיא קאפח ז"ל בתשובותיו שנדפסו בקובץ סיני (גליון עז עמ' רנא - רנג). וחזרו ונדפסו ב"כתבים" למהר"ר יוסף קאפח ז"ל (ח"א עמ' תקחט והלאה). ע"ש.
והקשה לי מהר"ש כרידי נר"ו, דאי כמ"ש בפירוש דברי הרא"ש, א"כ יקשה ממ"ש הרא"ש בסוף דבריו להקשות על פירוש רש"י בזה"ל: פירוש תמוה הוא, דבר שהוא אוכל ומחתך אותו דק דק, אין שייך ביה טחינה. עכ"ל. ולפי מ"ש לעיל יקשה, אמאי כתב הרא"ש "דבר שהוא אוכל", הרי טעמו של הרא"ש להקשות על רש"י הוא מכיון דטחינה שייך דוקא ע"י כתישה, ואפילו במידי דלאו אוכלא.
ואפשר ליישב, ע"פ מ"ש בקרבן נתנאל (אות י) לבאר דברי הרא"ש בסו"ד: אין שייך ביה טחינה, כי התורה לא נתנה שיעור לאכול חתיכות קטנות. ע"כ. ולכן כתב הרא"ש "דבר שהוא אוכל", כי אין הרא"ש מקשה על דברי רש"י על פי ראיה מוכרחת, אלא רק מסברא, והסברא שייכת רק לגבי אוכל, אולם באמת דעת הרא"ש דבכל גווני חתוך דק דק לא שייך בו טחינה ואפילו במידי דלאו אוכל, וכדעת הר"ח. וכל זה דלא כמ"ש במנוחת אהרן (סימן נ אות ח ד"ה וכן) לדייק מדברי הרב קרבן נתנאל דדוקא באוכל אמר הרא"ש כן. והלום ראיתי בספר קובץ על הרמב"ם (פ"ז מהלכות שבת ה"ה) שכ"כ בדעת הרא"ש. והו"ד בס' הליקוטים הוצאת פרנקל (שם).
[ואין להקשות מדברי רבנו חננאל (להלן עה ע"ב) גבי מאן דעבד חלתא, דכתב דדקדק הקנים חייב משום טוחן. וכ"כ הערוך (ערך חלתא). ועי' בילקוט יוסף (סימן שכא סק"ד). הא ל"ק, דהתם נמי י"ל דחייב משום הקמח הדק היוצא מביניהן, וכמ"ש ר"ח גבי הרי מאן דסלית סילתי. ועוד י"ל כמ"ש בשביתת השבת (כללי טוחן אות ב ד"ה ואפ"ל), דדוקא גבי קנים לעשות סל חייב דלא חזו למילתייהו כלל בלא ביקוע. ע"ש. ועי' בהערות המו"ל שו"ת תרומת הדשן הנד"מ (סימן נו הערה טו). וראיתי בס' בני ציון (סימן שכא סוף אות טו) שכ' ליישב דברי הר"ח, דכל דבר לפי הכשרו ותיקונו, ובקנים הדרך היא שלא לכותשם, משא"כ בירק אינו חייב אלא דרך כתישה, שכן הוא הכשרו ותיקונו. ע"ש. ודבריו צ"ע, דהרי בירק הכשרו ותיקונו לפעמים הוא שלא ע"י כתישה כי אם ע"י חיתוך, וא"כ הו"ל להר"ח לחייב אף בחיתוך ולאו דוקא בכתישה. אלא אם נאמר דס"ל להרב בני ציון דבכל דבר אזלינן לפי הכשרו ותיקונו באופן הדק ביותר, שאם שייך בו כתישה, א"כ בעינן שיכתוש כדי שיתחייב, אע"ג דגם דרכו ע"י חיתוך. משא"כ בדבר שלא שייך בו כתישה כי אם חיתוך, מיחייב אפילו ע"י חיתוך. ויותר יש לומר דבחיתוך לא שייך כלל לומר דאית ביה משום טוחן, כי אם בכתישה וכדומה שמפריד הדבר לחלקים דקים].
אולם ראיתי לרבנו הטור בקצור פסקי הרא"ש (פרק ז אות ה) שהזכרת בדבריך, שכ' וז"ל: מאן דפרים סילקא, חייב משום טוחן. ופרש"י, מחתך ירק דק דק. ור"ח פי', עצי דקלים העומדים שיבי שיבי, המפרקן, יוצא מביניהן כמין קמח. ע"כ. הרי דגם לפניו היתה הגירסא בדברי הרא"ש כהגירסא שלפנינו, ולא כמ"ש בפירוש הר"ח. גם הבאת דברי רבנו ירוחם (ני"ב ח"ח, דע"ז רע"א) כתב וז"ל: מחתך ירקות דק דק, אסור. כך פשוט בשבת. וזהו לפרש"י דפריש סילקא מחתך ירקות, כי ר"ח פירש בו פירוש אחר, כמו שכתבתי בחלק ארבעה עשר (דפ"ו רע"ב), שפי' מחתך דק דק עצי דקלים, ונראה לפי פירושו, דמחתך ירקות מותר. ע"כ. וידוע שכל דברי רי"ו בנויים ע"פ הרא"ש [וכמ"ש האחרונים והו"ד במבוא לרבנו ירוחם שצולם מחדש בא"י (באות ג). ע"ש. וכן מוכח במג"א (סימן קעט אות ב וסימן תקנט אות ח) ובפמ"ג (א"א סימן קעט אות ב). וכ"כ בס' דרכי שלום להמהרש"ם (כללי הרמב"ם אות כח) ובשו"ת מהרי"ץ דושינסקיא (סימן פא). והו"ד בס' טהרת יו"ט ח"ח (עמוד ר סוף אות יא). וכ"כ מהר"פ זביחי נר"ו בס' מזהב ומפז (עמוד שיב). ע"ש. וכ"כ מהר"ד יוסף נר"ו בס' הלכה ברורה ח"א (בקו' אוצרות יוסף שבסוה"ס סימן ט סוד"ה נימוקים). ע"ש. וכ"כ בנ"ד בשביתת השבת (כללי מלאכת טוחן אות ד). וע"ע להרב חיד"א ז"ל בשם הגדולים (מע' הי' אות כד) ובס' האיש משה ח"ב (עמ' רמ בכת"י המצולם שם בסופו)]. הרי דגם לפניו היתה הגירסא בדברי הרא"ש דלא כהגהתינו [ובשו"ת דברי שלום (שם ד"ה עכ"פ) הביא דברי רי"ו, וכתב: הנה רי"ו נמשך אחרי דברי הרא"ש בפסקיו, ואילו הוה שמיע ליה מ"ש הרא"ש בתוספותיו שכתב כדברי התוס' לא היה כותב כן. ע"כ. ולפי דברי מהרי"ח סופר שהבאתי לעיל, אין דבריו צודקים]. וכן בשלטי הגבורים (דל"ב ע"א מדפי הרי"ף אות ג), ומהר"י אבוהב בפי' לטור (סימן שכא), ומרן הבית יוסף (סימן שכא), כולם הביאו דברי הרא"ש כמו שהם לפנינו.
ולפי"ז אפשר לבאר דברי הרא"ש דמסקנתו לדינא דדבר שהוא אוכל דוקא, ומחתכו דק דק, כל זמן דלא הוי ככתישה ממש, לית ביה משום טוחן. אבל בדבר שאינו אוכל, יש בו טחינה אפילו כשמחתכו לחתיכות קטנות ללא טחינה לאבק. כן ביאר מהר"ש כרידי נר"ו [וכ"כ במנוחת אהרן (סימן נ אות ח' וט'). וביאור הדברים אפשר ע"פ מ"ש במנחת שלמה (סימן צא אות יג). ע"ש. ולדבריו צ"ל כמ"ש השביתת השבת הנ"ל דלהרא"ש היתה גירסא אחרת בדברי הר"ח]. ונומיתי לו, דאי הכי קשיא אמאי נקט הש"ס את הדוגמא דעצי דקלים, שהנטחן שם נטחן עד לאבק, ולא נקט דוגמא אחרת שרק חותך העצים לחלקים קטנים שלא כעין כתישה. והשיב לי, דלדעת הרא"ש נקיט הש"ס האי דוגמא, לאפוקי מדברי רבנו המאירי בבית הבחירה בסוגיין שכתב, שיש מפרשים בסלות סלותי עצים שעומדים שיבי שיבי וכשמפרקן זו מזו מוציא מביניהן קמח דק והוא שעושהו כטוחן. ואין הדברים נראים, שהרי קמח זה כנוס בתוך העץ, ואין הוא טוחנו, אין זה אלא כשובר חבית מלאה קמח והקמח יוצא. ועוד, שאין חיוב טחינה אלא כשצריך לאותה טחינה, וזה כשמפרקו אינו צריך לאותו קמח. עכ"ד המאירי. וכדחייתו השניה כ"כ גם רש"י בשמעתין (ד"ה ואי חייטיה). ולהכי אתא הש"ס לאשמועינן לדעת הרא"ש דאפ"ה חייב משום טוחן.

בעמ' של-שלא הביא דברי מהר"ע יוסף ז"ל ביחו"ד ובחזו"ע בענין טחינה לאלתר - ע"ע במה שכתב בספריו לוית חן (סימן סב), ומאור ישראל (שבת עד ע"ב).

בעמ' שעט הביא דברי המהרי"ל מספר דעת תורה בענין שיעור כדי אכילת פרס - ודברי מהרי״ל הם בהלכות עירובי חצרות (בהנד״מ עמ׳ רכח אות ד). וכ׳ בהערות המו״ל שם שדבריו הובאו בשיירי כנה״ג (סימן שסח הגב״י אות ב) ובא״ר (אות ב).
        ויש להביא דברי מהרי"ל בהלכות יום כפור (אות ד, בהנד״מ עמ׳ שלה) שכתב וז"ל: ואל יאכילוהו [את החולה] כ״א מעט מעט לכל פעם כדי שלא יאכל שיעור וכו׳ בכדי אכילת פרס, דהיינו מזון חצי סעודה והם ב׳ ביצים וכו׳. הרי דס״ל שמזון סעודה הוא ד׳ ביצים כרש״י. והנה דבריו צ״ע, שכן כדי אכילת פרס היינו מזון סעודה א׳ ולא חצי סעודה. ובהערות המו״ל כ׳ שב׳ ביצים הוא ט״ס, ויש כת״י שגרסו ג׳, ובכת״י אחרים הגירסא ד׳.