יום רביעי, 11 באוקטובר 2017

שם הספר: חנוכת התורה
מחבר: רבי העשיל מקראקא
דפוס: ירושלם תשמ"ט

אפשר לראות את הדפוס הראשון באתר היברו בוקס.

בפרשת תולדות אות כו עה"פ ואלה תולדות יצחק בן אברהם, ביאר ע"פ מה דאיתא בגמ' דממזר אינו מוליד - עי' בזה באהל יעקב להרמ"ז מהר"י טולידאנו ז"ל (תולדות כה יט) ובהערות שם, ובשדי חמד (מע' המ' אות לד), ובשו"ת נחמת יוסף (סימן צו אות ד). ואולי כוונתו להא דאיתא ביבמות (עח ע"ב) דממזר שאינו ידוע אינו חי, והכא נמי כיון שהיה קול ולא היה בירור ודאי מיקרי ספק ממזר. וכ"כ הרמ"ז ז"ל בס' תהלתו בפי (תולדות כה יט). ועי' בהערה שבס' תהלתו בפי הנד"מ (עמוד ד).

בפרשת וישב אות מא עה"פ כי שמעתי אומרים וגו' - עי' במש"כ בשלמא בעלמא (וישב לז יז).

בפרשת וארא אות נט עה"פ הנני משליח בך וגו' - עי' בדברי הראב"ע ור"ע ספורנו.

בפרשת בא אות סו עה"פ ליל שמורים הוא לה' - הביאו בספר חזון עובדיה על פסח (עמוד רז). ע"ש. ודברי המדרש שאין הקב"ה משתף שמו על הרעה, הובאו בתוס' (תענית ג ע"א ד"ה ואילו).

בפרשת פינחס אות קמז על דברי המדרש שלפי שהשבטים מבזים אותו ואומרים ראיתם בן פוטי וכו' לפיכך יחסו הכתוב אחר אהרן. והקשה סוף סוף הלא אבי אמו היה עובד ע"ז - עי' בשלמא בעלמא (פינחס כה יא).

בישעיה אות קעט בענין ת"ח שנוקם ונוטר כנחש - וכ"כ בשו"ת עולת שמואל (סימן יח).

בהושע אות קפב שורה ה - צ"ל שש כנפים.

בתהלים אות קפז עה"פ אבן מאסו הבונים וגו' 'אבן ר"ל חוה שהיתה האבן ויסוד של העולם' - וכן אבן ר"ת איתת בר נש. א"נ אם בני נשא [כמאה"כ (בראשית ג כ) יקרא האדם שם אשתו חוה כי הוא היתה אם כל חי].

בלקוטים אות רב,ע"ד הש"ס כל נמענג את השבת נותנים לו נחלה בלי מצרים - עי' בשלמא בעלמא (אמור כג מב).

בקו"א עמוד קלא סד"ה דע, בדבר כ"י חי' רבי יעקב מלובלין על הטור - נדפס ע"י מכון ירושלם.


יום שלישי, 4 ביולי 2017

שם הספר: אשרי הע"ם
מחבר: רבי מרדכי עבאדי
דפוס: תשע"ד

בתולדות הרב המחבר עמוד ג ד"ה רבי הב', שורה א - צ"ל בשנת תקפ"ו.

שם עמוד ד שורה א - רבי שאול סתהון היה רבה של ק"ק יסוד הדת בעי"ת בואינוס אייריס יע"א.

שם עמוד ה ד"ה שניים - גם היה חותם 'מעי"ן ס"ט', עי' באתר מכירות פומביות 'מורשת' ובאתר מכירות פומביות 'קדם' ובאתר מכירות פומביות 'אסופה'.

שם עמוד ז ד"ה גם - בויקיפדיה כ' שרבי אלתר נח הכהן היה תלמידו. ע"ש. ובכת"י כ' שלמדו יחד בישיבת המקובלים 'בית אל'. ועי' מתולדות רבי אלתר נח הכהן במקורות שהובאו בפורום אידישע וועלט.

שם עמוד ח ד"ה במבוא - באתר מכירות פומביות 'מורשת' כ' שהרב המחבר נמנה בין יוזמי שירת הבקשות בירושלם.

שם בהערות, שורה אחרונה - צ"ל שלום הדאיה.

שם עמוד ט ד"ה בשנת - לקביעה זו של הרב יוסף שעיו הסכים גם הרב אברהם עדס, כמובא בפורום אוצר החכמה.

שם ד"ה בן, שורה ג - וכתב בס' ליקוטי המליץ (בתולדות משפחת לאנייאדו עמוד קיב הערה יט) שכשרבי עזרא עטייא היה מזכיר שמו היה מזדעזע כל גופו.

שם ד"ה שמו - במכ"ע COMMUNITY MAGAZINE כ' שעד היום הזה קהילות יוצאי סוריא מזכירים את שמו בהשכבה שבליל יוה"כ.

שם ד"ה בשנת - גם בחייו נודע כעושה נפלאות, כ"כ באתר מכירות פומביות 'מורשת'.

שם הערה לה שורה ג - הוא היה רבה של ק"ק יסוד הדת ליוצאי אר"צ.

שם עמוד י ד"ה שלושה - וא"כ מש"כ באתר מכירות פומביות 'מורשת' שרבי משה עבאדי היה בנו של הרב המחבר אינו נכון. והמעיין בכת"י הרב המחבר שהובא שם יראה שכתוב שם 'שאר בשרי', אולם לא כתב שהוא בנו.

שם ד"ה את - גם את רבי אברהם תיארו במצבת קבורתו 'החכם השלם והכולל ענוותן כהלל', עי' בס' ליקוטי המליץ (בתולדות משפחת לאנייאדו עמוד קיב הערה יח).

שם שורה ד - צ"ל סינבול, עי' בס' ליקוטי המליץ (בתולדות משפחת לאנייאדו עמוד קיב סוף הערה יח).

שם - תולדות רבי רפאל שלמה לאנייאדו הינם בס' ליקוטי המליץ (בתולדות משפחת לאנייאדו עמוד קז והלאה).

בגוף הספר דף ג ע"ב אות ד - ע"ע בזה להלן (דף סב ע"ב אות ב).

בעמוד יב בהערה - נראה ברור שכוונתו ל'את' השני, דהוי דומיא דאשר נתן לנו את תורתו. ובעיקר הדין, ע"ע בדברי הפוסקים שהובאו בס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן קלט סעיף יז ובשעה"צ אות מט).

בדף יד רע"ב, בדין חבושים אם נאכלים כמות שהם חיים - ע"ע בכף החיים (י"ד סימן קיג אות כו).

בדף טו ע"א אות ב שורה ו - קושיא זו תקשה גם למהר"ד יוסף נר"ו בס' הלכה ברורה (סימן רח שעה"צ אות צו), שגם הוא כתב מנהג זה בשם הרשב"א. ונומיתי למהר"ד יוסף נר"ו ענין זה, ואמר לי שיעיין בדבר. וע"ע בס' הלכה ברורה (שם) מה שהאריך בדברי הפוסקים בדין זה.

בדף יח ע"ב שורה ד מלמטה - י"ל שאין בקדיש משום הפסק, שכן כל נוסח קבוע אין בו משום הפסק, וכמו שהאריך בזה בקו' הפסקים, הנדפס גם בס' אהלי שם א"ח ח"ה. ועי' במה שהעיר על דבריו בשו"ת מטה לוי למהר"י לוי הנד"מ. וי"ל ע"ד. וע"ע בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רכח דף כא ע"ב).

בדף מח סע"ב, בענין היאגורט והקימאק של נכרים - ע"ע בדברי הפוסקים שהובאו בס' דיני מאכלי נכרים (סוף פרק יא).

בדף סב ע"ב אות ב - ע"ע בזה לעיל (דף ג ע"ב אות ד).

בדף סג ע"א, בענין אין מעבירין על המצוות היכא דלא עבדינן אלא חדא מצוה - ע"ע בקובץ נזר התורה (אלול תשע"ז עמוד קמא והלאה).

יום שלישי, 30 במאי 2017

שם הספר: אדני פז
מחבר: רבי דניאל אזולאי
דפוס: שדרות תשע"ז

הערות אלו נכתבו על המהדורה הראשונה. ושוב בסוף שנת תשע"ז י"ל מהדורה חדשה עם תיקונים ע"פ מש"כ פה.

בהסכמת מהר"ד פנדל נר"ו, בענין כתיבה כדיבור בספירת העומר - עי' בס' נטעי גבריאל על הלכות פסח (ח"ג עמוד קמב) ובספר חזון עובדיה על יום טוב (עמוד רמג).

בעמוד יא, בענין עמידה בעשרת הדברות - וכתב עוד בזה להלן עמוד קפד. והנה הביא הרב המחבר מתשובת הרמב"ם שלא לעמוד, ושע"ז הסתמך מהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן כט וח"ו סימן ח) ובס' חזון עובדיה על יום טוב (עמוד שיד) לבטל המנהג לעמוד (וכן פסקו בניו בס' ילקוט יוסף א"ח ח"ב סימן קמה אות יב ובס' הלכה ברורה סימן א אות יד). ותנא דמסייע ליה הרב אדני פז הקדמון (סימן א סעיף ב) שכתב שבליל שבועות והושענא רבה שעושים במנין, אסור לעמוד כשמגיעים לעשרת הדברות. ע"כ.
   אולם עי' בכיו"ב בס' חזון עובדיה על יום טוב (דף קמד סע"ב) בענין רווק הבא ללמוד מחו"ל לא"י, שמנהג ירושלם הוא שלא יעשה י"ט שני של גלויות, וזה דלא כתשובת הגאונים, ואפ"ה פסק הלכה כהמנהג דלא כהגאונים, למרות שיש אומרים שהמנהג היה להיפך כמובא שם. ומנהג זה של עמידה בעשרת הדברות עדיף, שכן נהגו בכל העולם וכמ"ש בשו"ת ציץ אליעזר (שם). ומה שכתב שם דשאני י"ט שני של גלויות דאתי מנהג ומבטל מנהג, אין הדבר מובן שכן תקנת חכמים היא וחיוב גמור הוא כמ"ש גם הוא ז"ל בס' חזון עובדיה הנ"ל (עמוד קה), וע"ע בדברי הרמב"ם (ספ"ו מהל' ת"ת), ובס' אמונה ותורה על הרמב"ם (שם) בשם הרב דבריסק. וגם שם י"ל שאילו ראו חכמי ירושלם דברי הגאונים היו מבטלים דבריהם. ויתירה מזו משמע בדברי הרמב"ם שחכם א' בזמנו ס"ל לעמוד, ואולי היה עוד חכמים בזמן רבותינו הראשונים שסברו כן, והמנהג כמותם. וגם משמע בדברי הרמב"ם שיש מקומות שנהגו לעמוד בזמנו, וא"כ מנהג זה קדום הוא, משא"כ המנהג של הרווקים הבאים לא"י.
ובעיקר הענין אם יש לסמוך על תשובת הרמב"ם שלא הובאה בפוסקים - עי' בחזון עובדיה על יום טוב (שם) ובמש"כ מהר"י יוסף נר"ו במאמרו בקו' כנס הדיינים - התשע"ד (דף כג ע"א) ובמש"כ בס"ד בתשובה כ"י.
וע"ע בס' דרך אר"ץ (עמוד פו), ובמש"כ בגליון שם.

בדף יד ע"א, בדיבור הא' שורה ג מלמטה - צ"ל ילקוט הגרשוני.

בדף כג ע"ב שורה ה מלמטה - צ"ל בצל החכמה.

בדף ל ע"ב שורה ג מלמטה - צ"ל וכן ראיתי.

בדף נה ע"א ד"ה עוד, שורה ב מלמטה - צ"ל וח"ח.

בדף צד ע"ב ד"ה שם, שורה ב - צ"ל הרבה רוטב.

שם, בענין תבשיל שרובו יבש - ע"ע בס' תהלתו בפי (בהנד"מ עמוד עט והלאה ועמוד קעו ובהסכמות מהר"ש משאש ז"ל ומהר"י חזן ז"ל).

בעמוד צט, בענין אכילת דגים בחלב - ע"ע בס' אוצר יורה דעה (עמוד שכ), וביתר אריכות בספר אוצר פסקי רפואה (עמוד יג).

בדף קד ע"א, בענין דגים בחמאה - עי' בדברי רבינו המרדכי שהובאו בב"י (סימן פז בהנד"מ אות ט) ובס' הליכות עולם ח"ז (דף טו ע"ב).

בעמוד קכט, בענין השבועה בכתובה - עי' בקובץ משנת יוסף (גליון יז סימן קב).

בעמוד קלה, בענין ברכת חתנים אי דוקא בבית חתנים - עי' בס' אוצר ברכת חתנים (סימן ו), ובתשובת מהרי"מ הלל נר"ו בקובץ מקבציאל (גליון כד דף קטו ע"ב והלאה), ובהערות מהר"י יוסף נר"ו בראש ספר אוצר פסקי הסידור (לעמוד רה).

בדף קנב ע"ב כתב שהמנהג הוא שהחתן חותם על הכתובה - ומנהג מערב הפנימי אינו כן, עי' במה שהאריך בזה בס' תורי זהב (עמוד קכא והלאה). ושוב הודה ע"ז הרב המחבר נר"ו, ואמר שהוא יתקן הדבר במהדורה השלישית ויכתוב שברוב המקומות במערב הפנימי נהגו שהחתן אינו חותם. וזאת כי מר זקינו נר"ו הראה לו כתובות מהמערב הפנימי עם חתימת החתן.

בדף קסג ע"ב, בענין המנהג שלא לחלק שבע ברכות לכמה אנשים - כן נראה גם מנהג פאדובה, שכן כתבו תלמידי הרמח"ל במכתבם הנדפס בס' רמח"ל ובני דורו (עמוד שצט ד"ה אלופינו) שכבוד גדול עשו למעלת הרופא שנתנו לו לברך ברכת נשואין. ומדלא פירשו איזו ברכה, ומדכתבו 'ברכת' בלשון יחיד, נראה שבירך את כולם, וחשיבי כא' שכן הינן ברכה הסמוכה לחבירתה. ועי' בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רכח דף כב ע"א) ובס' אוצר ברכת חתנים (סימן ט).

שם, בענין אם אומרים ז' ברכות על כוס א' או ב' כוסות - עיין בספר אוצר ברכת חתנים (סימן לג).

בדף קסו ע"ב שורה ח - צ"ל (אהע"ז.

בעמוד קע, בענין הוספת תיבת 'ומצליח' - ע"ע בס' אוצר ברכת חתנים (סימן לא) [והדברים נדפסו לראשונה בספר אוצר פסקי הסדור (עמוד רי)]. ומה שלכאורה יש בזה משום הפסק, יש ליישב שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק, וכמו שהאריך בקו' הפסקים, הנדפס גם בס' אהלי שם א"ח ח"ה. ועי' במה שהעיר על דבריו בשו"ת מטה לוי למהר"י לוי הנד"מ. וי"ל ע"ד. וע"ע בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רכח דף כא ע"ב).

שם ע"ב שורה ז - צ"ל המנהג.

שם בסוף העמוד, בענין אמירת מזל טוב לאחר שבירת הכוס - ע"ע בס' אוצר פסקי הסידור (עמוד רג ובהערות מהר"י יוסף נר"ו שבראש הספר), ובס' בית חתנים (פ"ד סי"ד), ובקו' מרי"ח נחוח (גליון רכב דף כב ע"א).

בעמוד קפב, בענין ב"ה וב"ש בברכות שיוצאים בהם י"ח - עי' במה שהאריך בזה בקו' הפסקים, הנדפס גם בס' אהלי שם א"ח ח"ה. ועי' במה שהעיר על דבריו בשו"ת מטה לוי למהר"י לוי הנד"מ. וי"ל ע"ד.

בעמוד קפה, בענין הנישוק בבית הכנסת - מבין ריסי עיניו של הרב המחבר ניכר שראה מש"כ בזה בס' שלמא בעלמא (סימן פח). ע"ש. וע"ע בקובץ דברי חפץ (גליון ג סוף עמוד קפג), ובס' חזון עובדיה (ארבע תעניות עמ' תמז), ובס' ילקוט יוסף (הלכות שבת כרך א ח״ב מהדורת תשע״א דף תרפג ע״א סוף הדיבור הא׳), ובספרו על פורים (דף קסח ע"ב ד"ה ושם), ובספרו שלחן המערכת (מע' הב' אות ע), וע"ע באתר יו-טיוב. ובקובץ יתד המאיר (גליון קסט ס"ס קלג) הובאה תשובת מהרי"פ פיינהנדלר ז"ל (מח"ס אבני ישפה) שכתב לחלק בין בניו לשאר אנשים שאהבתו להם פחותה מאהבת בניו.
ומה שהביא מדברי הכתוב (שמות ד כז) ויאמר ה' אל אהרן לך לקראת משה המדברה וילך ויפגשהו בהר האלהים וישק לו, העיר בזה מהר"ר שאול כרידי נר"ו מדברי רבינו עובדיה ספורנו (שם ד"ה וישק לו) וז"ל: כמנשק דבר קדוש, כענין וישקהו ויאמר הלא כי משחך ה' על נחלתו לנגיד. ע"כ. ועי' במש"כ בס' צדיק המזוזות (עמוד עח) שהיה מנשק את ידי הילדים לאחר לימודם. ע"ש. ועי' במדריך למסדר קידושין (עמ' לו הערה כב) בשם אאמו"ר נר"ו להדיא שגם בחופה שרי שהנישוק הוא בגלל קיום מצוה, וכ' הרב המחבר נר"ו להעיר שבד"כ בחופה מנשקים משום אהבה בלבד.
ובעיקר דברי הרב אור לציון ז"ל בענין נישוק דרך כבוד, העירני מהר"ר שאול כרידי נר"ו מדברי הרמב"ן עה"ת (שמות ד כז) שאהרן נשק למשה, כי משה הענו נהג כבוד באחיו הגדול, ולכן לא אמר וישקו איש לאחיו. הרי שהמכבד את חבירו אינו מנשקו. עכ"ד נר"ו. אלא שמצינו כמה דברים שנשתנה הדרך איך לכבד בני אדם בזמנינו, וכיו"ב מצינו בב״י י״ד (סימן רמ) בשם אורחות חיים שאסור לישב בצדו של אביו בלא אמצעיים. ובס׳ מורא הורים וכבודם (פ״ב הערה כ) הביא דברי האחרונים בזה, וכ׳ שאמר לו הרב אור לציון ז"ל שמר״ן לא הביא דין זה משום שהיום נהגו לשבת. ואף מצינו בס' מורא הורים וכבודם (פ״ג סעיף סב והלאה) בשם הרב מטה אפרים (סימן תריט ועוד אחרונים) שמצוה לנשק ידי ההורים בשבת. ע"ש. והוא איפכא מדברי הרמב"ן שאין הקטן מנשק את הגדול. הרי שהסכימו האחרונים שהשתנה המנהג בזה, ובכל דור אזלינן לפי הנהוג.

בדף קפו ע"ב, בדבר הטעמים של הפטרת חזון - עי' במה שהאריך לקיים המנהג מהר"ר יוסף בושערא, תלמידו של מהר"י עייאש (מח"ס בית יהודה ועוד). והו"ד בספר נחלת אבות – אסופת גנזים מבית משפחת ששון (עמוד ד). ועי' כאן.

בעמוד קפח, בענין אמירת פיוטים בפסוקי דזמרה - עי' במה שהאריך בזה בקו' הפסקים, הנדפס גם בס' אהלי שם א"ח ח"ה. ועי' במה שהעיר על דבריו בשו"ת מטה לוי למהר"י לוי הנד"מ. וי"ל ע"ד.

בדף קצ ע"ב ד"ה שו"ר, שורה ח - צ"ל דוד קורינאלדי.

בדף קצב ע"ב ד"ה ומבואר, שורה יא - צ"ל חכמת אדם.

יום חמישי, 25 במאי 2017

שם הספר: הכשרת המטבח וכליו
מחבר: רבי מנחם שימל
דפוס: ירושלם תשע"ז

בהסכמת מהרי"מ שטרן, ד"ה ודברי, שורה ד - צ"ל ההלכה עי"ש.

בהקדמה עמוד ו ד"ה על, שורה א - צ"ל ידידי היקר.

בגוף הספר בעמוד כג הערה ד שורה ד - צ"ל בענייני מקואות.

בעמוד כה בהערה שורה א - צ"ל כן מבואר.

בעמוד כט בענין גר שנתגייר אם כליו צריכין טבילה - ע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ז י"ד סימן ח) שדעתו להקל בזה.

שם הערה טז סד"ה בחי' - צ"ל וח"ו סימן יב. וע"ע בח"ז (י"ד ס"ס ח), ובשו"ת משנה הלכות (מה"ת י"ד סימן כו וסימן ל).

בעמוד ל ד"ה נשאלתי, שורה ב 'ונראה שחייב לטובלן בברכה' - אולם לפי המבואר בעמוד הקודם, ראוי לטבול עמהם כלי אחר החייב בטבילה לכו"ע ולברך עליו.

בעמוד לב סעיף יב - צ"ע, שכן יותר מחמישית מתושבי המדינה הם נכרים, והם שותפים, ודינם התבאר לעיל בעמוד כו.

בעמוד לג בהערה סד"ה בשו"ת - לכאורה שאני דמאי שהקילו בו בכמה אופנים, משא"כ הכא שחיובו מדרבנן מדין דשיל"מ.

בעמוד לד הערה כד - ע"ע בזה להלן בעמוד קלט.

שם שורה ו - צ"ל פרי תואר.

בעמוד לה הערה כח שורה ד מלמטה - צ"ל ושו"ע דמשכנתא.

שם הערה כט שורה ב מלמטה - צ"ל שבט הלוי.

בעמוד לז הערה לב - עי' בהערה הקודמת.

בעמוד מד הערה מח - ועי' להלן בעמוד מו הערה נב.

בעמוד מו הערה נב - ועי' לעיל בעמוד מד הערה מח.

בעמוד נא בהערה ד"ה הפר"ח, שורה ב - צ"ל הערוך השולחן.

בעמוד נב סעיף ו שורה א - צ"ל הוא דבר שאין.

בעמוד נד, בענין כלים שאינם טבולים במסעדות - ע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ז י"ד סימן ט אות ג).

בעמוד סה סעיף יח 'ואם אין אפשרות להשתמש בכף בלא הידית, יש להטבילה בלא ברכה' - לפי"ז היה צריך לחלק גם לעיל בתחילת סעיף יז שחייב בטבילה בברכה רק אם אפשר להשתמש בחלקי המתכת או הזכוכית ללא שאר החלקים.

בעמוד סו הערה כב שורה ב - צ"ל לפוטרן מטבילה.

בעמוד סח בהערות סד"ה ועוד - צ"ל בהערה לעיל.

בעמוד צב בהערות שורה ב - צ"ל במגע עמהן.

שם שורה ה - צ"ל דאזלינן בתר.

בעמוד קכב בהערה, שורה ג - צ"ל זכר שמחה. וע"ע בזה בשו"ת יביע אומר (ח"ז י"ד ס"ס ט).

בדף קלט ע"ב - ע"ע לעיל בעמוד לד.

בעמוד קצא הערה ח שורה א - צ"ל שורף ומכלה.

בעמוד קצג הערה יב - ע"ע להלן בעמוד ר' ס"ג.

בעמוד ר' ס"ג - ע"ע לעיל בעמוד קצג הערה יב.

בעמוד רא הערה יא - הא מילתא דמיא למה שנסתפק גיסי ידידי מהר"ר עמרם שוקרון נר"ו בענין מי שהשתכר בפורים ע"י שתית שאר משקים המשכרים, ולא השתכר עד ששתה מעט יין, האם מהני לדעת האומרים (עי' בשו"ת התעוררות תשובה ח"ה סימן תצא, ובפסקי תשובות הלכות פורים עמוד תקפ, ובילקוט יוסף על פורים עמוד תתלט, ובקונטרס כי בא מועד על פורים מהדורת תשע"א עמוד צד ס"ק כד-כה) שבעינן שישתכר ע"י יין. וכתב לי ששוב מצא בס' תורת המועדים למהר"א עובד נר"ו (פ"ו סוף הערה כ עמוד תה) שנסתפק בזה. והשבתי בדרך צחות למי ששאלני בזה דדלמא תלוי נידון זה במחלוקת ר״י בן בתירה ורבנן בב״ק (י ע״ב) לענין הכוהו עשרה בני אדם, דלדעת ריב״ב האחרון שקירב מיתתו חייב ולרבנן גם בכה״ג פטור (וכ״פ הרמב״ם בפ״ד מהל׳ רוצח ה״ו כרבנן), וה״נ היין קירב שכרותו באחרונה. אמנם לקושטא דמילתא יש לדחות דהתם גזה״כ היא דבעינן כל נפש ולא כל דהו נפש, אבל זכר לדבר מיהא איכא (ועיין בספר ברכת שמואל ח״א מס׳ ב״ק סי׳ י״א אות ב׳ מש״כ בשם הגרי״ז זצ״ל, וצ״ע אם יש לדמותו לכאן). עכ"ל. וע"ע בס' ילקוט יוסף על פורים (דף תרעא סע"א). [ובעיקר הדין אי בעינן יין דוקא, עי' בגליוני הש"ס (מגילה ז ע"ב) ובקובץ תורה והוראה (תצוה תשע"ג דף ג סע"ב)]-

בעמוד רב ס"ט שורה ב - צ"ל מזמן שנשתמשו.

בעמוד רה בהערה הא' שורה ג - צ"ל דופניו מבחוץ.

בעמוד רנ סעיף מה וסעיף מו - לכאורה גם בזה לכתחילה ראוי להגעילו ברותחין כדלהלן (סעיף מז).

בעמוד רסו ד"ה במקום, שורה ג - צ"ל את המסננת.

יום ראשון, 14 במאי 2017

שם הספר: ספר זכרון כתר דוד
לזכר הגמו"ן דוד קצין ז"ל
דפוס: מיקסיקו תשע"ה

בהקדמה, כ' כי אמו ממשפחת הדאיה - וסיפר לי המנוח שפעם הזמינו לסעודת שבת כמוהר"ר עובדיה הדאיה ז"ל מח"ס ישכיל עבדי. ואף סיפר לי שאמרו כמה ברכות לפני ברכת המוציא. ועי' בזה בס' דרך אר"ץ (עמוד ריז) ובמש"כ בגליון שם.

בעמוד קלז, כ' בענין שבות דשבות ע"י ישראל - ע"ע בזה בס' אהלי שם על הש"ע (א"ח ח"ד דף קל ע"ב).

בעמוד קעא, הקשה ע"ד הש"ס (ב"ק טז ע"ב), "דרש רבא, מאי דכתיב (ירמיה ה) יהיו מוכשלים לפניך, בעת אפך עשה בהם. אמר ירמיה לפני הקב"ה, רבונו של עולם, אפילו בשעה שעושין צדקה הכשילם בבני אדם שאינן מהוגנים, כדי שלא יקבלו עליהן שכר". ממה דאיתא בברכות (ו ע"א) דאפילו חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה. וכ"ה בשבת (סג ע"א) ובקדושין (מ ע"א). וא"כ הכא נמי אם נכשלים בבני אדם שאינם מהוגנים, מ"מ מקבלים שכר, דהרי כחשב לעשות מצוה ונאנס דמיא.
א) ואפשר ליישב ע"פ מ"ש התוס' (ב"ק שם ד"ה אפילו), דל"ג הכא ישראל, דאאנשי ענתות קאי. ע"כ. וכ"כ רש"י בב"ב (ט סוע"ב ד"ה ויהיו). והאי דינא דאפילו חשב וכו' בישראל מיירי, אבל בעובדי כוכבים אין הקב"ה מעלה עליהם כאילו עשאוה, כדכתב בירושלמי וכ"כ התוס' בקדושין (לט ע"ב ד"ה מחשבה), ועי' במ"ש בס"ד בחי' קדושין שם.
אמנם לא יתכן לומר כן, דהרי איתא בב"ב (ט ע"ב), ואמר רבי יצחק, מאי דכתיב (משלי כא) רודף צדקה וחסד ימצא חיים צדקה וכבוד, משום דרודף צדקה ימצא צדקה? וכו', רב נחמן בר יצחק אמר, הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהן שכר. לאפוקי מאי, לאפוקי מדדרש רבה, דדרש רבה מאי יהיו מוכשלים וכו'. ע"כ. מוכח דגם גבי ישראל לא מקבלים שכר אם נותנים צדקה לאנשים שאינם מהוגנים, דקרא דמשלי בישראל איירי.
ב) ונ"ל ליישב דשאני חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה דמעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, מכאשר עשה את מעשה המצוה ונאנס ולא קיימה כבצדקה לאנשים שאינם מהוגנים דאז לא יקבל שכר. ואפשר דטעמא משום דה"ט דחשב אדם וכו' מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה, כיון דרצה הוא לעשות המצוה, ורק בגלל האונס לא עשאה, ומסתמא מצטער הוא על שלא היה באפשרותו לקיים המצוה, ובגלל זה הצער הקב"ה מחשב לו כאילו עשאה. משא"כ אם עשה מצוה ולא ידע שלא קיימה, כגון שנתן צדקה לאנשים שאינם מהוגנים, כיון דלא מצטער ע"ז - דהרי לא ידע שלא קיימה – והרי לא קיים המצוה, אינו מקבל שכר. ושו"ר שכיו"ב כתב מהר"א פאלאג'י בס' פדה את אברהם (מע' המ' אות ז) בשם הרב אהל יעקב (פר' וירא) וז"ל: חשב אדם לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה דחשוב כאילו עשאה, זה לא נאמר בחשב לבד, אלא צריך שיראה עצמו דטרח והשתדל לעשותה ולא עלתה בידו לעשותה, דעשה פעולה בידים לעשותה ולא עשאה, הלא"ה לא יחשב לו השי"ת כאילו עשאה. ע"כ. וכ"כ בס' בינה לעיתים (ח"ב דרוש לט דרוש ז לפרקי אבות). ועי' בס' מילי דשמיא (מהדורת מהר"ש בן חמו נר"ו, עמ' קיט הערה יז) [ומזה אפשר להעיר עמ"ש בשו"ת תשובות והנהגות ח"ד (עמ' תלה) שמהרי"ז סולובייצ'יק ז"ל (מח"ס חידושי מרן רי"ז הלוי ועוד) היה עולה למפטיר כל שבת כדי להשלים למאה ברכות, וביוה"כ לא היה עולה לתורה, כי אפי' עם ברכות המפטיר עדיין לא יגיע למאה ברכות. וע"ע בילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד פסוקי דזמרה דף מה ע"ב) בשם קו' מצות מאה ברכות (עמ' לה). וקו' זה אמ"א. ואולי להנ"ל היה לו לעלות למפטיר גם ביוה"כ, כדי לעשות כל מה שביכולתו בזה].
ואפשר להביא מקור לדבר ממ"ש במגן אברהם (סימן סב אות ב) בשם השל"ה, שאם המקום מטונף, יחשוב בלבו שמחויב לברך, ויצטער על כך שאינו יכול לברך. ע"ש. ובביאור הדבר כ' בס' זכרון יוסף, דר"ל דגם זאת נחשב לו כמו שקיים, וכמ"ש רז"ל בברכות דף ו' ע"א חישב לעשות ונאנס כו' מעלה עליו כאילו עשה. ע"כ. וכ"כ כיו"ב מהר"ש סופר ז"ל בס' מקדש מעט (עמ' יד). ע"ש. ועי' למהר"י משאש בשו"ת מים חיים ח"א (סימן כד ד"ה על הג') ולמהר"ע יוסף ז"ל בס' ענף עץ אבות (עמוד קסח).
ועפ"ז מבוארים דברי מהרי"ז מסוקולוב בהסכמתו לס' מנחת בכורים (ודבריו חזרו ונדפסו בספרו שארית יצחק סימן יט ד"ה אך) שהקשה על דברי הש"ס (מנחות קי ע"א) שהעוסק בתורת הקרבנות כאילו הקריב הקרבן, והלא די במה שאנוס הוא שלא לקיים, וחשיב כאילו עשאה, ואמאי צריך ללמוד תורת הקרבנות. ותירץ וז"ל: אולם גם זה לא קשה מידי, דאונס זה שאין לנו בית המקדש בא לו טרם שנתחייב בהבאת הקרבן, וע"ז לא שייך לומר חישב לעשות ונאנס, שהרי מחשבתו לעשות אינה בכלל מחשבה כלל, מאחר שידוע לו האונס קודם שחטא. עכ"ד. ולדברינו יבואר הטעם, שאינו מצטער כ"כ אם ידוע לו האונס מראש. ועפ"ז יש לומר עוד, דה"ט דאם לומד בתורת הקרבנות חשיב כמקריב הקרבן, דמכיון שלומד הוא בדיני ופרטי הקרבן, הריהו נזכר בבית המקדש ובחרבנו שעל ידו נמנעו מאתנו הקרבת הקרבנות, ומצטער על זה ביותר בזוכרו יקר תפארת בית המקדש וסדרי הקרבתו, ואז חשיב כאילו עשאה. וע"ע במ"ש בזה בס"ד בחי' עה"ת (פר' ראה).
ג) ונ"ל דזו כוונת התוספתא (פאה פ"א ה"ד), מחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, מחשבה רעה אין הקב"ה מצרפה, שנאמר און אם ראיתי בלבי לא ישמע ה'. ומה אני מקיים הנה אנכי מביא רעה פרי מחשבותם, "אלא מחשבה טובה שעושה טובה המקום מצרפה למעשה, ושאינה עושה טובה אין הקב"ה מצרפה למעשה". ע"כ. וראיתי להגר"א ולהרב חסדי דוד שהגיהו בסיפא, דצ"ל מחשבה (היינו מחשבה רעה) שעושה פרי, המקום מצרפה למעשה, ושאינה עושה פרי, אין הקב"ה מצרפה למעשה. ע"כ. וכ"כ הרב מנחת בכורים והרב חזון יחזקאל. ושכן הוא בבבלי קדושין (מ ע"א) ובירושלמי פאה (פ"א ה"א).
וע"פ מאי דכתיבנא לעיל אפשר לקיים גירסת התוספתא, דדוקא מחשבה טובה שהיה בלבו לעשות מעשה המצוה ואח"כ נאנס ולא עשאה, שמצטער הוא על אי יכלתו לקיים המצוה, אז אמרינן דהקב"ה מצרפה למעשה (והאי דנקט "שעושה טובה", לאפוקי מדסיפא דמיירי התם שלא עשתה טובה וכדלהלן), אבל מחשבה טובה שאינה עושה טובה, כגון נתינת צדקה לאנשים שאינם מהוגנים שאינו מצטער על אבדן המצוה מכיון שאינו יודע שאיבדה, אין הקב"ה מצרפה למעשה. וה"ה במחשבה רעה, שאם "עושה רעה", דהיינו שלבסוף עשה העבירה, הרי המקום מצרפה למעשה, משא"כ כשלבסוף לא עשה העבירה. [ואין להקשות דאי הכי אמאי לא נבאר גם ברישא כמו בסיפא, דמחשבה טובה שלבסוף הגיעה למעשה המקום מצרפה, משא"כ כשלא עשה לבסוף המעשה, זה אינו, דלא ניחא לן למימר דהש"ס יחלוק ע"ד התוספתא דאיתא להדיא בגמ' "ונאנס ולא עשאה, מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה", אלא ודאי כדפירשנו ואע"ג דלא דמיא בדיוק החילוק במחשבה טובה לחילוק שבמחשבה רעה].
והיינו דקאמרה התוספתא דמהאי פסוקא ד"פרי מחשבותם" משמע שהמחשבה תלויה בפרי, בתוצאות. וא"כ הדין שוה במחשבה טובה ובמחשבה רעה, שהכל תלוי בתוצאות [אלא דשאני הא מהא כדאמרן].
[גם מה דאיתא במכילתא (בא ס"פ יב, ובמכילתא ע"פ שבות יהודה ס"פ יג) לגבי קרבן פסח: ויעשו, וכי כבר עשו, אלא משקבלו עליהם לעשות מעלה עליהם כאילו עשו. וכ"כ רש"י בחומש (בא יב כח). ועי' בקובץ כאיל תערוג (גליון ר דף לב ע"ב אות קסג). ולכאורה קשה על מה שאמרנו שרק כאשר הצטער על אי יכלתו לקיים המצוה, אז נחשב לו כאילו ע"י המחשבה גרידא כאילו עשאה, והרי הכא לא הצטערו ולא מידי ומ"מ נחשב להם כאילו עשו המצוה. ואפשר לבאר דהיינו דוקא כיון שרק אז נצטוו על מצוה זו, ולכן קבלתה נחשבת להם כעשייתה. ומש"כ בס' מרכבת המשנה על המכילתא שם, ד"קבלו שכר על המחשבה", אינו מוכרח, דהרי המכילתא לישנא דקבלה נקט. א"נ אפשר לבאר דשאני התם דלבסוף קיימוה, ולכן גם הקבלה עצמה נחשבה להם כעשיה, משא"כ אם לא היו מקיימים אותה לבסוף, ולא היו מצטערים עליה, כי אז לא היתה נחשבת להם הקבלה כמעשה.
ועי' לרבינו יונה ז"ל בשערי תשובה (ש"ב אות י) שכ' שכשאדם שומע קול המוכיחים, ויקבל בלבו דברי התוכחות, ושלא יגרע דבר מדבריהם, ויקיים עליו להיותו עושה ככל אשר יורוהו תופשי התורה מן היום ההוא ומעלה, קנה לנפשו זכות ושכר על כל המצוות והמוסרים, אפי׳ על הדברים שעדיין לא שמע ולמד ואינו יודע עליהם. ע״ש.
וראיתי למהר"ח פלאג'י ז"ל בס' מי החסד על המכילתא שם, שכתב וז"ל, היינו כמ"ש בתענית ע"פ מיום אשר נתת לבך להבין ולהתענות. ע"כ. וכוונתו להא דאיתא בתענית (ח ע"ב), בימי רבי זירא גזור גזרה, וגזור דלא למיתב בתעניתא, אמר להו רבי זירא נקבליה עילוון, ולכי בטיל הגזרה ליתביה, אמריה ליה מנא לך, אמר להו דכתיב (דניאל י) ויאמר אלי אל תירא דניאל כי מן היום הראשון אשר נתת את לבך להבין ולהתענות לפני אלהיך נשמעו דבריך. ע"כ.
ולכאורה מדברי הגמ' מוכח דאף לפני עשיית המצוה ולולי התענית, מ"מ נחשב כעשיית המצוה, וכדברי המלאך לדניאל שמשעה שנתן לבו להתענות כבר נשמעה תפלתו, ודלא כמאי דכתיבנא לעיל. אולם לעד"נ דלא שייכים דברי הגמ' כלל לדברי המכילתא, דהגמ' בתענית לא אתא למימר דמחשבת תענית היא כתענית עצמה, אלא רק לומר שהקב"ה שומע תפלת האדם משעה שמקבל עליו להתענות, ולא מחכה עד שיתענה ממש, ולא מטעם דנחשב כאילו כבר התענה, ומדברי המלאך לדניאל שנשמעה תפלתו אף לפני התענית עצמה, מזה למד רבי זירא שגם הם תשמע תפלתם. ואפשר דלכן לא אמר להם רבי זירא מהא דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, כיון דהיינו דוקא אם עשאה לבסוף, או אם נאנס ולא קיימה דאיכא צערא וכדכתיבנא, אולם כל זמן שרק חושב לקיים המצוה ועדיין לא קיים המצוה שלא מטעם אונס, לא מקבל ע"ז שכר כאילו עשאה. ולכן רבי זירא לא אמר להם שטעמו משום דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, כיון דשאני הכא דלא קיימוה ולא מטעם שנאנסו עליה (דאע"ג דאנוסים הם עתה, מכיון שלא יכולים להתענות מפני אונס הגזירה, מ"מ הרי אנוסים היו כבר משעת מחשבת קבלת התענית, וליכא צערא כבגוונא אחרינא כשנאנס לאחר שכבר חשב לקיים המצוה והיתה היכולת בידו לקיימה), ולכן הביא ראיה מדניאל, דאע"ג דמשנתן לבו להתענות עדיין לא נחשב לו כתענית, מ"מ נשמעה תפלתו כבר מאז].
והנה ראיתי בס' קדושת לוי (פר' לך עה"פ ואברכה מברכך) שכ' וז"ל: ואברכה מברכך ומקללך אאור, ולכאורה מפני מה שינה הלשון, שאצל הברכה אמר מקודם ואברכה, ואצל הקללה הקדים ומקללך. אך נראה שזה ידוע שהבורא ברוך הוא מצרף מחשבה טובה למעשה ולא מחשבה רעה חלילה, ועל זה אמר ואברכה מברכיך, דהיינו בתיכף ומיד כשתעלה על מחשבה של אדם הטוב לברך אותך, אז אצרף אותה מחשבה למעשה ויהיה בעיני כאילו קיים המצוה הזאת, ואז אברך אותו תיכף ומיד, כדי שיהא כלי מוכן לקבל הברכה ואז יברך אותך, אבל ומקללך אאור, היינו אחר שיקלל אותך, אז אקלל אותו, אבל אם יהיה במחשבה לקלל אותך, אז לא אקלל אותו. והבן. ע"כ. ולכאורה מוכח מדבריו שמצרפה למעשה אף ללא שיאנס ויצטער בדבר. אלא שיש להקשות שבזמן אאע"ה כולם היו בני נח, ואצלם אין מחשבה טובה מצטרפת למעשה. אלא ע"כ י"ל דאין כוונת הרב קדושת לוי ז"ל לומר שכל פרטי דיני מחשבה טובה ומחשבה רעה שייכי בנידונו, אלא שאמר הקב"ה לאאע"ה שלענין הנכרים שיברכו ויקללו אותו, דינם יהא בזה כדין מחשבה טובה ומחשבה רעה גבי ישראל, והיינו משום שלטובת אאע"ה עצמו כיון הקב"ה, שמי שעלה במחשבתו לברך, מיד יתברך ויהיה כלי מחזיק ברכה (וכמ"ש הרב קדושת לוי ז"ל), ועי"ז יהיה כח וחוזק רב לברכתו לאברהם, ולכן גם מי שמחשבתו לקלל עדיף שלא תחול עליו הקללה, שכן אם הוא בעצמו מקולל, קללתו משפיעה יותר מאשר מי שאין לו קשר עם הקללה. ולפי הדברים האלה אין להביא ראיה כלל לגבי מחשבה טובה בעלמא אם לא נאנס והצטער.
ד) ועוד אפשר ליישב הסתירה בין הגמ' דב"ק וב"ב להאי דברכות, ע"פ מ"ש הרמב"ן ז"ל בס' האמונה והבטחון (פרק א, בכתבי רמב"ן ח"ב עמ' שנו), שכ' לבאר הא דתנן אל תהיו כעבדים המשמשים את הרב ע"מ לקבל פרס, דהכוונה ע"מ לקבל פרס מיד, והטעם שלא יבוא לידי כאב לב כדאיתא בברכות גבי עיון תפלה. ובזה פירש הא דאיתא בפסחים ובר"ה האומר סלע זו לצדקה ע"מ שיחיה בני או ע"מ שאהיה בן העוה"ב הרי זה צדיק גמור, דבצדקה, כיון שרשות בידו לתת בין הרבה בין מועט, יכול לצפות לקבלת שכרו מיד. ע"ש. (ועי' במ"ש בס"ד בחי' פסחים ח' ע"ב ע"ד התוס' שם ד"ה שיזכה). ואפשר לומר דכוונת הגמ' בב"ק ובב"ב היא, דאם נותן צדקה לאנשים שאינם מהוגנים, אע"ג דקיים מצות צדקה דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה, מ"מ אין למצוה זו את המעלה שמקבל שכרו מיד. וזו היתה תפלת ירמיה על אנשי ענתות, שאפילו כשיתנו צדקה, לא יקבלו שכרם מיד אלא רק לאחר זמן, ע"י שיכשלו באנשים שאינם מהוגנים.
(ולכאורה אפשר לדחות, דאי כדברינו, א"כ אמאי כתב הרמב"ן שבמצות צדקה יכול לסמוך שיקבל השכר מיד, והרי יכול להיות שיכשל באנשים שאינם מהוגנים, ואז לא יקבל שכרו מיד, ויבוא לידי כאב לב. ואפשר דחזקה דסתם אנשים מהוגנים הם, וסמכינן אחזקה זו למימר דשרי ליה לצפות שיקבל שכרו מיד.
גם אפשר לומר בהקדם הקושיא דאמאי כתב הש"ס האומר סלע זו לצדקה, הנותן סלע לצדקה מיבעי ליה. וי"ל שכוונת הגמ' דאם נותן סלע לצדקה אינו יכול לסמוך שיקבל שכרו מיד, דאולי יכשל באנשים שאינם מהוגנים. אך באומר סלע זו לצדקה, דאז ודאי מקיים המצוה דנדרי צדקה, ואפילו אם יתן הסלע לאנשים שאינם מהוגנים אע"ג דלא קיים מצות צדקה כתקונה מ"מ נדרו נדר מצוה בשלימות היה ולא עבר עליו, ולכן כיון דיכול לידור בין הרבה בין מועט, דליכא חובה עליה דלידור, לכן יצפה לקבל שכרו מיד. ופירוש זה קצת דוחק הוא בלשון הרמב"ן).
וע"פ הדברים האלה מובנים דברי הגמ' "הקב"ה ממציא לו בני אדם המהוגנים לעשות להן צדקה כדי לקבל עליהן שכרו". והב"ח הגיה דצ"ל שכר. ונ"ל דדייקא לשון הגמ' "שכרו", דאע"ג דשכר מצות צדקה יקבל הוא אף אם יתן לאנשים שאינם מהוגנים, מ"מ "שכרו", שכרה המיוחד של מצות צדקה, דהיינו שמקבל שכרו מיד, לא יקבל אא"כ יתן לאנשים מהוגנים.
ואולי יש לכוון דברים אלו לדעת האומרים ש'מעלה עליו הכתוב' אינו כמעשה המצוה ממש, עי' במש"כ בס"ד בחי' קדושין (לט ע"ב אות ב).
ה) ועוד אפשר ליישב הסתירה בין הא דב"ק וב"ב להא דברכות, דכיון דבב"ק וב"ב באנשי ענתות קאי, וכמ"ש התוס' ה"ד לעיל, וכוונת ירמיה דהכשילם בבנ"א שאינם מהוגנים פי' דהכשילם בהם ואח"כ הודיעם שאנשים שאינם מהוגנים הם, ויתהו הם על הראשונות, כיון דמצות צדקה שמקיימים היא מצד הרחמנות לעניים (אע"ג דבודאי מכווני גם למצות הקב"ה, דאל"ה לא מקבלים אוה"ע שכר וכמ"ש הרמב"ם), וכיון שיוודע להם שעניים אלו שלהם נתנו צדקה, בלתי מהוגנים הם, א"כ יתהו על הראשונות, כדרך אומות העולם שתוהים על הראשונות (וכמ"ש התוס' בר"ה ד' ע"א ובע"ז י"ט ע"א ד"ה על מנת), ואז לא יקבלו שום שכר, וכוונת הגמ' בב"ב, שהפסוק אומר שרודף צדקה ימצא צדקה דהיינו אנשים מהוגנים אע"ג דבישראל איירי, משום דגם בישראל יש התוהים על הראשונות (משא"כ בעכו"ם שודאי תוהים) וכמ"ש הרב תוספות יום טוב ז"ל בפ"ק דאבות (מ"ג). ע"ש.
ו) ועוד אפשר ליישב הקושיא הנ"ל, בהקדם דברי השיטה מקובצת כאן שכתב, בעת אפך עשה בהם, כלומר בשעה שירצו לרצות אפך, דכתיב מתן בסתר יכפה אף. ה"ר ישעיה ז"ל. ע"כ. ועי' למרן החיד"א בס' פתח עיניים בחי' לב"ק שם. וא"כ אפשר לומר דזוהי כוונת הגמ', דשכרו (דלא כגירסת הב"ח וכנ"ל) המיוחד לצדקה, דהיינו שמתן בסתר יכפה אף, היינו דוקא אם נותן לבני אדם מהוגנים, אבל הנותן לבני אדם שאינם מהוגנים, אע"ג דלא כופה אף, מ"מ שכר אית ליה דמחשבה טובה הקב"ה מצרפה למעשה. ותפילת ירמיה אאנשי ענתות היתה שיענשו הם על מעשיהם, ולא תגן עליהם מצות הצדקה מחרון אף ה', ע"י שיכשלו באנשים שאינם מהוגנים. [ושו"ר שכ"כ כיו"ב בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סי' רט). עש"ב]. גם ראיתי למהר"צ הכהן מלובלין בס' צדקת הצדיק (סימן קכה) שכ' כי צדקה לעני הגון דוקא מתקן עוון זרע לבטלה. ע"ש. והו"ד בס' סגולות הבעש"ט ותלמידיו (עמ' רפו). ע"ש. וגם עפ"ז מיושב.
ואולי גם זאת יש לכוון דברים אלו לדעת האומרים ש'מעלה עליו הכתוב' אינו כמעשה המצוה ממש, וכדלעיל.
ז) גם ראיתי להרב המאירי בב"ב (שם) שכ' "כל הרודף אחר הצדקה וכו' ממציא לו בני אדם המהוגנין שצדקתו עומדת לעד בהטבתו להם". מדבריו משמע דיקבל שכר אף אם יתן לאנשים שאינם מהוגנים, אלא שלא תהיה צדקתו עומדת לעד. וגם בזה מיושבת קושית הרע"ג נר"ו הנ"ל.
ואולי גם זאת יש לכוון דברים אלו לדעת האומרים ש'מעלה עליו הכתוב' אינו כמעשה המצוה ממש, וכדלעיל.
ח) וראיתי בס' ילקוט שבע (ח"י עמ' קי) בשם מהר"ר בירדוגו ז"ל בספרו רב פנינים, שכ' להקשות כנ"ל, וכ' ליישב, שאין הכוונה שלא יטלו עליה שכר כלל, כי חלילה לאל מרשע, אמנם דבר ידוע הוא שאין הצדקה הניתנת לעני ראוי והגון כצדקה הניתנת לרמאי, כי הנותן לעני ראוי והגון, נוטל שכר על הנתינה, על המחשבה הטובה ועל ההנאה של העני מן הצדקה, ובפרט אם ע"י קבלת הצדקה מצא העני ההוא נחת בעת מן העתים לעסוק בתורה, בודאי ששכרו מרובה. אך הניתנת לשאינו הגון הנה שכרו אתו על הנתינה ועל מחשבתו הטובה, אכן לא תוסיף תת כוחה ליטול שכר על הנאת העני, כי הוא רמאי ודיה שעתה ולא יותר וכו'. ע"ש.
ט) וחזיתיה להרב יחי יוסף (סימן יד אות ז) שאף הוא הקשה כנ"ל, וכ' ליישב, דרבה אזיל לטעמיה במו"ק (ב ע"ב) ובמנחות (סד ע"א) דאזלינן בתר מעשיו של אדם ולא בתר מחשבתו. ואילו רב נחמן בר יצחק דפליג עליה ס"ל כרבא רביה דאזלינן בתר מחשבה. ע"ש. וע"ע למרן החיד"א בס' ראש דוד (פר' קדושים, בהנד"מ דף שלח ע"א ד"ה ולפי).
וקשה, דלדבריו יחלוק רבה על דברי התוספתא פאה (פ"א ה"ד) דמחשבה טובה מצרפה למעשה. גם סוף דבריו תמוהים מאוד, דמנא ליה דרב נחמן בר יצחק פליג על רבה, דאי ממ"ש הש"ס "לאפוקי", אין הכוונה דפליגי, אלא דרב נחמן בר יצחק מבאר הכתוב במשלי, שהרודף צדקה לא יכשל באנשים שאינם מהוגנים כאותם שקילל בהם ירמיה לפי דברי רבה את אנשי ענתות, וזוהי כוונת "לאפוקי", שלא יכשל באנשים כאלו. גם לדבריו תקשה גירסת הש"ס בב"ק "דרש רבא". וכבר ציין שינויי הגירסאות במסורת הש"ס בב"ק ובב"ב.
וראיתי בס' שער שמעון (פר' דברים אות ג) שהעתיק מש"כ בס' קולו של יעקב (פר' קרח) בשם ספר כסף נבחר שמחלוקת ב"ש וב"ה אי מחשבה רעה הקב"ה מצרפה למעשה, אולם לכו"ע מחשבה טובה מצטרפה למעשה. ע"ש.
י) ועינא דשפיר חזי להרב שואל ומשיב ז"ל בס' דברי שאול בחי' כאן, שביאר כוונת הגמ' באופן אחר וז"ל: ולענ"ד הכוונה, דהנה במיני צדקה יש שעושה בשביל שלא יוכל לסבול צער העניים ודמעת העשוקים, והנה זה אינו עושה רק מפני שלבו לא יוכל להתאפק, והוא עושה למענו להקל מעל עצמו הצער, ויש שעושה [למען] כבוד ה'. והמופת לזה האיש, דאם הוא משום דלא יוכל לסבול הצער, א"כ אף לבני אדם שאינם מהוגנים הוא נותן, למען הקל הצער מעליו, אבל אם רוצה לקיים מצות ה', אינו עושה מצות צדקה רק למי שהוא ראוי שיחונן אותו. וזה לדעתי מ"ש בעת אפך עשה בהם, דהיינו אפילו בשעה שעושים צדקה הכשילם בבני אדם שאינם מהוגנים כדי שלא יקבלו שכר, שאז ניכר שאינם עושים למען לקיים מצות ה', כ"א בשביל הנאת עצמן למען יגוללו מעליהם הצער והתוגה. עכ"ל.
ונראה דהבין דאנשים שאינם מהוגנים הכוונה רשעים גמורים שאין להחיותם [ושו"ר שכ"כ גם בשו"ת משנה הלכות (ח"ה סימן רט). ע"ש]. ועי' בס' יחי יוסף (סימן יד סוף אות ז) שכ' להקשות ע"ד רבינו בחיי (ר"פ ואתחנן) שכ' שיש לתת צדקה אף לשאינם מהוגנים, והקשה עליו מש"ס דילן דמוכח איפכא. וע"פ דברי הרב דברי שאול מיושב, דהכא מיירי ברשעים גמורים שאין להחיותם, ולאו עלייהו קאמר רבינו בחיי דיש לתת להם צדקה. וע"פ דברי הרב דברי שאול ג"כ מיושבת קושית הרע"ז נר"ו.
יא) ועתה ראיתי למהר"ע יוסף ז"ל בס' מאור ישראל (ברכות יז ע"א ד"ה גדולה) שאף הוא פירש כונת הש"ס דשאינם מהוגנים היינו רשעים, שאוכלים בלא נט"י ובהמ"ז ונמצא כאילו עובר על לפנ"ע. ע"ש. וע"ע בס' ילקוט יוסף ח"ג (סימן קסג אות ג). ואף בזה מיושבת הקושיא.
יב) וראיתי למהר"ד ברדא נר"ו בספרו טל אורות (עמוד כא בהערה) שכ' שבשו"ת הר צבי (סימן לה) הקשה כנ"ל, ותמה עליו שלא ראה דהרי הנמוק"י (סוף פ"ק דב"ק, דף ו ע"ב מדפי הרי"ף) שכ': "הא דאינו מקבל היינו דוקא במי שיודע בו, אבל אם אינו מכירו ואפשר שהוא הגון, שכר יש לו, שהרי לשם שמים מכוין". הרי דהנמוק"י תירץ דדוקא ביודע בהם שאינם מהוגנים הוא דאינו מקבל שכר. ע"ש. ולכאורה קשה, דאם יודע בהם שאינם מהוגנים מדוע יתן להם. וי"ל דבגלל שהם קרוביו או מכיריו או בגלל לחץ חברתי הינו מוכרח לתת להם צדקה למרות ידיעתו שאינם מהוגנים. והוא כמ"ש הה"כ נר"ו בסו"ד.
יג) גם אפשר ליישב לפי מש"כ בס' נפש דוד למהר"ד טיביל ז"ל (בסוף ההקדמה ד"ה אמר) בשם מהר"ר זושא מאניפולי ז"ל שהקשה על ירמיה שקילל את אנשי ענתות, וכי ירמיה היה חפץ באובדן שונאיו ח"ו. ותירץ שבמידה שאדם מודד מודדין לו, ולכן האדם הבודק למי נותן צדקה, גם בשמים יבדקו אם מגיע לו כל מה שהוא מבקש מהקב"ה, משא"כ אם נותן אף לעניים שאינם מהוגנים, גם מהשמים יתנו לו אף אם אינו מהוגן. ולכן בירך ירמיה את אנשי ענתות שיתנו צדקה לעניים שאינם מהוגנים, ובזה גם הקב"ה יתן להם כל טוב למרות היותם רשעים. ע"ש. אלא שבס' קול תודה על אסתר (ט כב ד"ה והטעם) כ' שמהש"ס משמע שלא כדבריו. ע"ש. וע"ע בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קפג דף ט סע"ב).
יד) ויש מקום ליישב גם לפי מש"כ בס' אהבת ציון (דרוש י). וה"ד בס' חזון עובדיה על תרומות ומעשרות (עמוד קסא). ע"ש.

בעמוד קצו, בענין העישון ביום טוב בזה"ז - גם מהראי"ל שטיינמן נר"ו החמיר בזה, והו"ד בקו' כאיל תערוג (גליון רו דף ג רע"א).

בעמ' רטז, בענין הברכה על מציצת פירות - ע"ע במש"כ בזה בס' שלמא בעלמא (סימן רי) ובגליון שם.

בעמ' רלד, בקו' התוס' (פסחים ח ע"ב ד"ה שיזכה) עמ"ש הגמ' האומר סלע זו לצדקה על מנת שיחיה בני או על מנת שאהיה בן העוה"ב ה"ז צדיק גמור. וכתבו התוס', והדתנן (אבות פ"א מ"ג) אל תהיו כעבדים המשמשין את הרב על מנת לקבל פרס, היינו בכה"ג שאם לא תבוא לו אותה הטובה שהוא מצפה, תוהא ומתחרט על הצדקה שעשה, אבל מי שאינו תוהא ומתחרט, ה"ז צדיק גמור. וכן משמע בריש מס' ר"ה ובפ"ק דב"ב. ע"כ - והנה הרב חיד"א ז"ל בס' דברים אחדים (דרוש יד אות ה) הביא בשם מהרימ"ט ז"ל ליישב קושית התוס' באופן אחר, דהמצוות שהם טוב לשמים ולבריות, בחלק הנוגע לבריות שרי ע"מ לקבל פרס. ומהר"ש פרימו ז"ל [בספרו אמרי שפר הנדפס בסוף שו"ת כהונת עולם (פר' שמיני דרך ו). עש"ב] תירץ, דהכא מיירי שכבר יצא י"ח צדקה וזה תוספת. והכי דייק אומרו סלע זו לצדקה, וזה התוספת שרי ע"מ לקבל פרס. וע"פ דברי הרבנים הנ"ל ביאר מרן החיד"א ז"ל דברי הגמ' בכתובות ס"ו ע"ב. ע"ש. ודברי מהרימ"ט ז"ל הביאם גם בדרשות רבי יוסף פינטו (פר' בהעלותך עמ' רמט). ע"ש. וע"ע בילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד, א"ח סימן ס סק"ו).
וכ' בס' מגדים חדשים עמ"ס שבת (כג ע"ב ד"ה אמנם הא'), דדברי מהר"ש פרימו אלו הביאם החיד"א גם בספריו מדבר קדמות (מע' הת' אות י) ופתח עינים (ר"ה ד ע"א), ושכ"כ המהרש"א (סוטה יד ע"א בח"א ד"ה וא"ל הקב"ה). ע"ש [ובזה מיושבת קושיית המהרש"א (בח"א קיח ע"ב) על שאמרו תיתי לי וכו'. ועי' למהר"י מאמאן נר"ו בס' יד חרוצים (דף ט ע"ב)]. ומהר"ע יוסף ז"ל בס' ענף עץ אבות (פ"א מ"ב ד"ה ולכאורה) הביא גם הוא דברי מהר"ש פרימו, ושדבריו הביאם החיד"א בספריו מראית העין (ע"ז יז ע"א) ופני דוד (פר' ראה אות לא) ואהבת דוד (דרוש י). ושכיו"ב כתב בס' קול אליהו בשם הגר"א. עש"ב. ויש להוסיף דכמו כן הביא דברי מהר"ש פרימו בספרו פתח עינים (שבת קיח ע"ב בדרך הו') ובספרו דברים אחדים (דרוש לב דף קסו סע"ב ד"ה ועין). ומהר"ש פנחסי נר"ו בס' דרכי תשובה (עמ' רעז) כתב לבאר עפ"ד מהר"ש פרימו ז"ל הנ"ל מש"כ הרמב"ם (פ"ח מהל' תשובה ה"ז) שדהע"ה כמה והתאוה לחיי העוה"ב.
והנה כדברי מהר"ש פרימו ז"ל כתב בס' האמונה והבטחון המיוחס להרמב"ן ז"ל (פרק א, בכתבי רמב"ן ח"ב עמ' שנו) וז"ל, אבל הנותן סלע לצדקה בשביל שיחיה בנו או בשביל שיזכה לחיי העוה"ב, אינו בכלל הזה, כי מתחלה כשעשה המצוה הזאת שיש רשות בידו למעט בה או להרבות, ועשאה לשם כך, אינו דומה לאוכל מצה וכו'. ע"ש. וה"ד הה"כ נר"ו. גם ראיתי בקובץ הערות וביאורים (ש"פ בחוקותי תשע"א עמ' יז) שכתב כן בשם מאמרים הקצרים של הרב בעל התניא ז"ל. עש"ב. וע"ע בס' שדה יצחק (בחי' פר' ראה שבסוף ח"ג, עה"פ נתן תתן) ובס' עלה עזרא (דף רלד ע"א) ולמהרב"י טויסיג ז"ל בס' תפארת בנים ח"ב (עמ' קט).
וראיתי בהקדמת שו"ת יוסף לקח למהר"י מלאכי נר"ו (עמ' יד ד"ה ועתה) שהביא דברי הרב מסילת ישרים (פרק טז) שפירוש 'לשמה' היינו שכן גזר אבינו שבשמים. ובנפש החיים (שער ד פ"ג) כתב ד'לשמה' היינו לשם התורה, והקשה מדברי הש"ס (סוטה יד ע"א) שאמר לו הקב"ה למשה כלום אתה מבקש אלא לקבל שכר, ולדבריהם א"כ מרע"ה רצה לקיים המצוות שלא לשמן חלילה. ע"ש. ואפשר להקשות עוד ממ"ש רבינו יונה והר"ן בדרשותיהם שאילולא מתן שכרן של מצוות לא היה אאע"ה עוקד את יצחק. אולם מה שהקשה מדברי הש"ס בסוטה, כבר יישב במהרש"א בח"א שם שכל מצוה שאינו מחויב בה אפשר לעשותה ע"מ לקבל פרס, וכדלעיל. ומה שהביא מדברי הרמח"ל במסילת ישרים, עי' במבואו של מהר"ח פרידלנדר ז"ל למאמר הויכוח לרמח"ל שבהוצאתו (עמ' יז ד"ה ואם) מה שביאר בזה, וציין שם למש"כ הרמח"ל בזה במקו"א.
ועינא דשפיר חזי להג"ר יעקב קצין ז"ל בס' פרי עץ הגן על הצדקה (עמוד מה) שכ' לתרץ קושית התוס', דמאי דתנן אל תהיו ההיא משנת חסידים, כנודע שכל פרקי אבות הם משנת חסידים ע"ד מ"ש בש"ס (ב"ק ל' ע"א) האי מאן דבעי למיהוי חסידא לקיים מילי דאבות, משא"כ כאן הנותן סלע לצדקה ע"מ שיחיה בנו או שיזכה לעוה"ב צדיק גמור הוי ולא חסיד. ע"ש. ודבריו חזרו ונדפסו בספרו שו"ת קציני ארץ (בדרושים שבסוה"ס דרוש ד דשי"א ע"ב). ויש להעיר דדבריו תלוים במחלוקת הראשונים אי חסיד עדיף מצדיק או איפכא, עיין בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן ט בהערה). ושם כתב, שבחידושיו כתב עוד בזה. והוא בספרו מאור ישראל (סוכה נג ע"א ד"ה רש"י). ובשל"ה (מסכת ר"ה תורה אור, דפוס ווארשא תר"צ דף נח סע"ד) כתב שמדרגת חסיד בעה"ב גבוהה ממעלת צדיק. וע"ע בזה בשו"ת להורות נתן ח"ד (דף ה ע"ב ד"ה ואמר).
ובעיקר קושיית התוס', ע"ע במש"כ ליישב בס' חזון יחזקאל על התוספתא (ערכין פ"ג ה"א ביאורים ד"ה אם) ובקו' דעה חכמה לנפשך (עש"ק מטו"מ תשע"ג דף ט ע"ב). ולתירוץ התוס' (וכן לשאר התירוצים) אפשר לדחות דברי הרב ילקוט יוסף (תפילה כרך ב' דף תקכ הערה מח) בשם האחרונים. ע"ש.

בדף רמג ע"ב, בענין המפרסם צדקתו שנענש ע"ז היינו דוקא אם מבזה אחרים - ולא משמע כן ממה שמהר"י כולי אכל כדי לא לפרסם תעניתו, עי' בהקדמת ספר מעם לועז. וכן אפשר להוכיח ממש"כ בספר שמן הטוב למהראש"ב מיכלזאהן (סימן קיא). והוא עפ"ד הירושלמי (חגיגה פ"ב ה"ב) שאשה א' שפרסמה תעניתה נענשה. וכ"ה בש"ע (סימן תקסה ס"ו). ובודאי אם מהר"י כולי היה מספר לא היתה כוונתו לבזות אף אחד. ועי' בשו"ת באר משה (ח"ג דף רמד ע"א).

בעמ' ערה, בענין איך סופרים העומר ולא חוששים שמא ימות - כבר הקדימוהו האחרונים, עי' בס' חזון עובדיה על יום טוב (עמוד רטז)  ובהגדת הראשון לציון בנין אב (עמוד שמו).

בעמ' שו, כ' ששיבחו מהר"ע יוסף ז"ל - עי' ביומנו של מהר"ע יוסף ז"ל, שם כתב על סעודת השבת שאכל בבית המנוח בשירות ותשבחות.

בסוף הספר בעמ' 5 שורה ח' מלמטה - צ"ל VEINTE.

יום ראשון, 5 במרץ 2017

שם הספר: אבני שבח - על השבח הנורא והנפלא 'עלינו לשבח'
מחבר: רבי אלמוג לוי
דפוס: מודיעין עילית תשע"ד

בעמוד ו ד"ה אלא, בענין רבי ששלח מזוזה לארטבן - ע"ע בס' אוצר פסקי מזוזה (סימן נט), ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

בעמוד יח ד"ה יום, שמהרי"ז סולובייצ'יק ז"ל (אב"ד בריסק) ברח מוורשא בתחילת מלחמת העולם הראשונה בעגלה - אולם תלמידו מהר"ר צדוק שיינגרטן ז"ל סיפר לי שהוא העלה אותו על אוטובוס שלקחו לחוף מבטחים, ושלא יכל לעלות מרוב חולשתו, ומהר"צ הנז' היה צריך להרימו ולשומו בתוך האוטובוס.

בעמוד כח ד"ה והנה, שורה ד - צ"ל שימחו אלו.

בעמוד קח, בענין לומר 'עלינו לשבח' כשהטלית עליו - עי' בס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן כה שעה"צ אות קעג) שהביא דברי האחרונים בזה. והביא גם הטעמים שלא להסיר התפילין עד לאחר עלינו לשבח. ומה שכתב שם שהוא משום 'לראות מהרה בתפארת עוזך' והתפילין נקראו פאר, ושלפי טעם זה יכול להסירן לאחר אומרו תיבות אלו, אין דבריו מוכרחים, שכן ההמשך הוא לכאורה ביאור הענין של 'תפארת עוזך', והוא 'להעביר גלולים מן הארץ' וכו', וכל זה  בכלל פארו של הקב"ה.

בעמוד קכב - בענין הברכות שנברך בביאת המשיח - ע"ע בזה בשו"ת מנחת שלמה חלק א (סימן צא אות כז), ובשו"ת עטרת פז ח"א (עמוד שנו), ובס' באר אברהם למהר"ר אברהם קמחי נר"ו (עמוד לא), ובשו"ת אדרת תפארת (ח"ג סימן טו), ובתשובת מהר"ר הלל מאירס באתר הידברות.

בעמוד קכג, שנברך ז' ברכות בביאת המשיח - הא מילתא תליא במחלוקת האחרונים אם אפשר לחבר ברכת המלך והחכם יחדיו בברכה א', עי' בכף החיים למהרי"ח סופר (סימן רכד אות לא) ובהלכה ברורה (סימן רכד סעיף טז ובהערה שם).

יום שני, 2 בינואר 2017

שם הקונטרס: משלי פנחס
מחבר: רבי פנחס פרץ
דפוס: ירושלם תשע"ז

בעמוד ז הקשה מדוע אאע"ה עזב את הקב"ה כדי להכניס את האורחים, והלוא מטרת המצוות היא להדבק בה' - וי"ל שהן אמת שזוהי המטרה בעוה"ב, אבל בעוה"ז לא שייך דבר זה כי הקב"ה אש אוכלה הוא, ולכן צריך להדבק במידותיו כמבואר בשבת (קלג ע"ב), והיינו ע"י הכנסת אורחים וכיו"ב, משא"כ בדיבורו עם ה' היה הדבר ע"י אספקלריא שאינה מאירה כמבואר ביבמות (מט ע"ב) שכן הוא בכל הנביאים חוץ ממרע"ה. והיינו גם גבי אאע"ה, עמ"ש בס' אבי עזרי (פ"ז מהלכות יסודי התורה ה"ו).

בעמוד ח בסופו הקשה מדוע הזכיר הכתוב שאאע"ה לקח את הנפש אשר עשו בחרן לאחר הרכוש - ע"ע במש"כ בזה בשלמא בעלמא (לך יב ה).

בעמוד יב ד"ה והנה חשבתי, שורה ו - צ"ל שליש אתה.

שם ד"ה והנה נחלקו, סוף שורה א - צ"ל הכוונה שליש.

בעמוד יג כתב שנהגו בני ספרד לברך להכניסו קודם המילה - הן אמת שכתב בשו"ת יביע אומר (ח"ז חי"ד סימן כא) שמנהג ירושלם ועוד מקומות הוא כן. אולם עי' בס' אוצר הברית והדרוש לאאמו"ר נר"ו (עמוד צד) שמנהג בני מערב הפנימי לברכה לפני הפריעה. וכ"כ אחי ידידי מהר"ר דוד נר"ו בקונטרס קיצור מנהגי ברית מילה (ר"ס רסה). ודבריו חזרו ונדפסו בסוף ספר מגן אבות יורה דעה (עמוד תמז). וכ"כ בס' מגן אבות יורה דעה (סימן רסה), ושכן מנהג צפת ותונס ואיזמיר.

בעמוד יד ד"ה הנמשל - ועפ"ז יש לבאר מדוע הקב"ה בחר בנו לעם למרות שישראל עברו במצרים על ע"ז ג"ע וש"ד כדאיתא בזוה"ק (פרשת תרומה דף קע ע"ב) והדבר הטוב שבהם היה שלא שינו את שמם לשונם ומלבושם [וכמ"ש מהר"א בחור בהקדמת ספר מתורגמן. ועי' בס' להעיר להורות ולהשכיל (ח"ב עמוד עח) ובספר תוספות השלם (בהשלמות לפר' ויחי)], והם מצוות קלות [כמו שמצינו שכתב הרמב"ם בפיהמ"ש (רפ"ב דאבות) גבי לשון הקודש], ואילו לגרים בזה"ז מודיעים להם מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות (כדאיתא ביבמות מז ע"ב), הרי שהחמירו בהם יותר ממה שמצינו גבי ישראל בתחילת היותו לעם. ולדברי הרב המחבר נר"ו מיושב.
ודרך אגב אעיר במה שמצינו בשיר השירים רבה (פ"ד פסוק כד) שנגאלו גם בזכות שלא סיפרו לשון הרע ולא אחד מהן פרוץ בערוה. הנה מצינו היפך זה בדברי הזוה"ק הנ"ל שעברו על ג"ע. ובענין לשון הרע מצינו בשמות רבה (פ"א סימן ל) שנשתעבדו ישראל בגלל לשון הרע. וע"ע כאן.

בעמוד טז ד"ה משל, שורה ד - צ"ל ויהי היום.

שם - בדומה למשל זה ראיתי כתוב על חסיד אחד שהיה מהלך בספינה ונכרי אחד הטיל עליו מי רגליו ונתן לו דינר זהב, כי עד אז לא ידע אם הגיע לתכלית מידת ההשתוות, וכשנוכח שלא הצטער כלל ממעשה הנכרי שמח מאוד.
וע"פ דברי הרב המחבר נר"ו אפשר לבאר הטעם שהתורה שיבחה את פרעה 'ופרעה הקריב' (בשלח יד י), וביארו חז"ל (בפסיקתא זוטרתא) דהיינו שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים ע"י הצרות שעשה להם [ועי' בספר כתר שם טוב למהר"י בעש"ט (ח"ב סימן שצו) שהקשה ע"ז וז"ל: לכאורה קשה, דא"כ לזכות יחשב לו שעל ידו נתקרבו לאביהם שבשמים, וזה אינו, לנצח נאבד זכרו. ע"ש].

בעמוד כא - יש להביא מדברי האחרונים שדנו בגדר ברכות התורה, שכן במנחת חינוך (מצוה תל אות א סק"ה ד"ה ומביא) כ' שהן ברכות השבח על נתינת התורה. ובס' דבר אברהם ח"א (סימן טז אות א) ובחידושי רבי שמואל (פסחים עמ' קמז) ובשו"ת בנין אב (ח"ג סימן ב) ובתשובות והנהגות (ח"ה סימן כ) דנו אי הוו ברכות השבח או ברכות המצוות. ובס' ביכורי ארץ (ברכות ח"א סימן א אות סא) דן אי חשיבי ברכות המצוות או ברכות ההודאה. ובס' קהילות יעקב (ברכות סימן כד ד"ה ועוד, ובהנד"מ הוא בסי' כב) כ' באמת שהברכה הב' היא ברכת הנהנין. וב-http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=349 כ' שג' הברכות הינן א' ברכת השבח, א' ברכת ההודאה וא' ברכת הנהנין. ע"ש. גם בליקוטי שיחות (חלק יד עמ' קמט) הביא דברי הלבוש דברכת התורה הויא ברכת הנהנין, ושם גם הביא דברי הרמב"ן דברכת הנהנין היא רק בדברים הנכנסים לגוף. עש"ב. וע"ע בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סימן כא) ובקובץ הערות וביאורים (שבועות תשע"א עמ' כ) ובקובץ המאור (מנ"א תשע"ב דף קסח ע"ב) ובקובץ בית אהרן וישראל (גליון קסד דף ל ע"ב) ובקו' דעה חכמה לנפשך (פר' בהעלותך תשע"ג דף ל ע"א).
גם יש להעיר ממש"כ האדמו"ר מליובאוויטש ז"ל בס' תורת מנחם (שנת תשי"ט ח"ג סוף עמ' קע) בשם האחרונים שתיבת 'אשר' שבאקב"ו של ברכת המצוות היא ההודאה על התענוג שבקיומן. וזה דלא כמו שביאר הרב קהילות יעקב ז"ל שם עפ"ד חז"ל שמצוות לאו ליהנות ניתנו. ועי' בקו' מריח ניחוח שם. [מיקסיקו, אייר תשע"א. בהוספות. נדפס ברובו בקובץ הערות וביאורים (סוכות תשע"ב עמ' יד)].

בעמוד נה בסופו, שמהרב"צ אבא שאול ז"ל בירר שיש גברים שהנזם שבאזניהם הוא לשם קישוט ולא לשם פריצות - ע"ע במש"כ בזה בשלמא בעלמא (כי תשא לב ב).