יום ראשון, 5 במרץ 2017

שם הספר: אבני שבח - על השבח הנורא והנפלא 'עלינו לשבח'
מחבר: רבי אלמוג לוי
דפוס: מודיעין עילית תשע"ד

בעמוד ו ד"ה אלא, בענין רבי ששלח מזוזה לארטבן - ע"ע בס' אוצר פסקי מזוזה (סימן נט), ובמש"כ בס"ד בגליון שם.

בעמוד יח ד"ה יום, שמהרי"ז סולובייצ'יק ז"ל (אב"ד בריסק) ברח מוורשא בתחילת מלחמת העולם הראשונה בעגלה - אולם תלמידו מהר"ר צדוק שיינגרטן ז"ל סיפר לי שהוא העלה אותו על אוטובוס שלקחו לחוף מבטחים, ושלא יכל לעלות מרוב חולשתו, ומהר"צ הנז' היה צריך להרימו ולשומו בתוך האוטובוס.

בעמוד כח ד"ה והנה, שורה ד - צ"ל שימחו אלו.

בעמוד קח, בענין לומר 'עלינו לשבח' כשהטלית עליו - עי' בס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן כה שעה"צ אות קעג) שהביא דברי האחרונים בזה. והביא גם הטעמים שלא להסיר התפילין עד לאחר עלינו לשבח. ומה שכתב שם שהוא משום 'לראות מהרה בתפארת עוזך' והתפילין נקראו פאר, ושלפי טעם זה יכול להסירן לאחר אומרו תיבות אלו, אין דבריו מוכרחים, שכן ההמשך הוא לכאורה ביאור הענין של 'תפארת עוזך', והוא 'להעביר גלולים מן הארץ' וכו', וכל זה  בכלל פארו של הקב"ה.

בעמוד קכב - בענין הברכות שנברך בביאת המשיח - ע"ע בזה בשו"ת מנחת שלמה חלק א (סימן צא אות כז), ובשו"ת עטרת פז ח"א (עמוד שנו), ובס' באר אברהם למהר"ר אברהם קמחי נר"ו (עמוד לא), ובשו"ת אדרת תפארת (ח"ג סימן טו), ובתשובת מהר"ר הלל מאירס באתר הידברות.

בעמוד קכג, שנברך ז' ברכות בביאת המשיח - הא מילתא תליא במחלוקת האחרונים אם אפשר לחבר ברכת המלך והחכם יחדיו בברכה א', עי' בכף החיים למהרי"ח סופר (סימן רכד אות לא) ובהלכה ברורה (סימן רכד סעיף טז ובהערה שם).

יום שני, 2 בינואר 2017

שם הקונטרס: משלי פנחס
מחבר: רבי פנחס פרץ
דפוס: ירושלם תשע"ז

בעמוד ז הקשה מדוע אאע"ה עזב את הקב"ה כדי להכניס את האורחים, והלוא מטרת המצוות היא להדבק בה' - וי"ל שהן אמת שזוהי המטרה בעוה"ב, אבל בעוה"ז לא שייך דבר זה כי הקב"ה אש אוכלה הוא, ולכן צריך להדבק במידותיו כמבואר בשבת (קלג ע"ב), והיינו ע"י הכנסת אורחים וכיו"ב, משא"כ בדיבורו עם ה' היה הדבר ע"י אספקלריא שאינה מאירה כמבואר ביבמות (מט ע"ב) שכן הוא בכל הנביאים חוץ ממרע"ה. והיינו גם גבי אאע"ה, עמ"ש בס' אבי עזרי (פ"ז מהלכות יסודי התורה ה"ו).

בעמוד ח בסופו הקשה מדוע הזכיר הכתוב שאאע"ה לקח את הנפש אשר עשו בחרן לאחר הרכוש - ע"ע במש"כ בזה בשלמא בעלמא (לך יב ה).

בעמוד יב ד"ה והנה חשבתי, שורה ו - צ"ל שליש אתה.

שם ד"ה והנה נחלקו, סוף שורה א - צ"ל הכוונה שליש.

בעמוד יג כתב שנהגו בני ספרד לברך להכניסו קודם המילה - הן אמת שכתב בשו"ת יביע אומר (ח"ז חי"ד סימן כא) שמנהג ירושלם ועוד מקומות הוא כן. אולם עי' בס' אוצר הברית והדרוש לאאמו"ר נר"ו (עמוד צד) שמנהג בני מערב הפנימי לברכה לפני הפריעה. וכ"כ אחי ידידי מהר"ר דוד נר"ו בקונטרס קיצור מנהגי ברית מילה (ר"ס רסה). ודבריו חזרו ונדפסו בסוף ספר מגן אבות יורה דעה (עמוד תמז). וכ"כ בס' מגן אבות יורה דעה (סימן רסה), ושכן מנהג צפת ותונס ואיזמיר.

בעמוד יד ד"ה הנמשל - ועפ"ז יש לבאר מדוע הקב"ה בחר בנו לעם למרות שישראל עברו במצרים על ע"ז ג"ע וש"ד כדאיתא בזוה"ק (פרשת תרומה דף קע ע"ב) והדבר הטוב שבהם היה שלא שינו את שמם לשונם ומלבושם [וכמ"ש מהר"א בחור בהקדמת ספר מתורגמן. ועי' בס' להעיר להורות ולהשכיל (ח"ב עמוד עח) ובספר תוספות השלם (בהשלמות לפר' ויחי)], והם מצוות קלות [כמו שמצינו שכתב הרמב"ם בפיהמ"ש (רפ"ב דאבות) גבי לשון הקודש], ואילו לגרים בזה"ז מודיעים להם מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות (כדאיתא ביבמות מז ע"ב), הרי שהחמירו בהם יותר ממה שמצינו גבי ישראל בתחילת היותו לעם. ולדברי הרב המחבר נר"ו מיושב.
ודרך אגב אעיר במה שמצינו בשיר השירים רבה (פ"ד פסוק כד) שנגאלו גם בזכות שלא סיפרו לשון הרע ולא אחד מהן פרוץ בערוה. הנה מצינו היפך זה בדברי הזוה"ק הנ"ל שעברו על ג"ע. ובענין לשון הרע מצינו בשמות רבה (פ"א סימן ל) שנשתעבדו ישראל בגלל לשון הרע. וע"ע כאן.

בעמוד טז ד"ה משל, שורה ד - צ"ל ויהי היום.

שם - בדומה למשל זה ראיתי כתוב על חסיד אחד שהיה מהלך בספינה ונכרי אחד הטיל עליו מי רגליו ונתן לו דינר זהב, כי עד אז לא ידע אם הגיע לתכלית מידת ההשתוות, וכשנוכח שלא הצטער כלל ממעשה הנכרי שמח מאוד.
וע"פ דברי הרב המחבר נר"ו אפשר לבאר הטעם שהתורה שיבחה את פרעה 'ופרעה הקריב' (בשלח יד י), וביארו חז"ל (בפסיקתא זוטרתא) דהיינו שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים ע"י הצרות שעשה להם [ועי' בספר כתר שם טוב למהר"י בעש"ט (ח"ב סימן שצו) שהקשה ע"ז וז"ל: לכאורה קשה, דא"כ לזכות יחשב לו שעל ידו נתקרבו לאביהם שבשמים, וזה אינו, לנצח נאבד זכרו. ע"ש].

בעמוד כא - יש להביא מדברי האחרונים שדנו בגדר ברכות התורה, שכן במנחת חינוך (מצוה תל אות א סק"ה ד"ה ומביא) כ' שהן ברכות השבח על נתינת התורה. ובס' דבר אברהם ח"א (סימן טז אות א) ובחידושי רבי שמואל (פסחים עמ' קמז) ובשו"ת בנין אב (ח"ג סימן ב) ובתשובות והנהגות (ח"ה סימן כ) דנו אי הוו ברכות השבח או ברכות המצוות. ובס' ביכורי ארץ (ברכות ח"א סימן א אות סא) דן אי חשיבי ברכות המצוות או ברכות ההודאה. ובס' קהילות יעקב (ברכות סימן כד ד"ה ועוד, ובהנד"מ הוא בסי' כב) כ' באמת שהברכה הב' היא ברכת הנהנין. וב-http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=349 כ' שג' הברכות הינן א' ברכת השבח, א' ברכת ההודאה וא' ברכת הנהנין. ע"ש. גם בליקוטי שיחות (חלק יד עמ' קמט) הביא דברי הלבוש דברכת התורה הויא ברכת הנהנין, ושם גם הביא דברי הרמב"ן דברכת הנהנין היא רק בדברים הנכנסים לגוף. עש"ב. וע"ע בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סימן כא) ובקובץ הערות וביאורים (שבועות תשע"א עמ' כ) ובקובץ המאור (מנ"א תשע"ב דף קסח ע"ב) ובקובץ בית אהרן וישראל (גליון קסד דף ל ע"ב) ובקו' דעה חכמה לנפשך (פר' בהעלותך תשע"ג דף ל ע"א).
גם יש להעיר ממש"כ האדמו"ר מליובאוויטש ז"ל בס' תורת מנחם (שנת תשי"ט ח"ג סוף עמ' קע) בשם האחרונים שתיבת 'אשר' שבאקב"ו של ברכת המצוות היא ההודאה על התענוג שבקיומן. וזה דלא כמו שביאר הרב קהילות יעקב ז"ל שם עפ"ד חז"ל שמצוות לאו ליהנות ניתנו. ועי' בקו' מריח ניחוח שם. [מיקסיקו, אייר תשע"א. בהוספות. נדפס ברובו בקובץ הערות וביאורים (סוכות תשע"ב עמ' יד)].

בעמוד נה בסופו, שמהרב"צ אבא שאול ז"ל בירר שיש גברים שהנזם שבאזניהם הוא לשם קישוט ולא לשם פריצות - ע"ע במש"כ בזה בשלמא בעלמא (כי תשא לב ב).

יום רביעי, 9 בנובמבר 2016

שם הספר: אהלי שם על הש"ס - ו' כרכים
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: ירושלים

כרך ב

דף סב ע"א שורה ז - צ"ל קדושי שמעון (מ"כ בגליון).

דף סה ע"ב שורה ב מלמטה - צ"ל היה האיסור (כנ"ל).

דף פ ע"א סד"ה והנראה - וכ"כ להדיא הר"ן בשבת בפ"ב. ועיין בשיעורי הר' שמואל רוזובסקי על יבמות (כנ"ל).

דף פא ע"א אות ג שורה ב - צ"ל באמצע דבריו (כנ"ל).

כרך ג

דף ג ע"ב ד"ה וכן הא', שורה א - צ"ל דף פב ע"א (מ"כ בגליון).

דף ז ע"ב ד"ה אלא, שורה א 'קושית האבני מילואים' - וגם היא קושית המאירי (כנ"ל).

דף מא ע"ב ד"ה והנראה 'ומקורו מהפרי חדש' - וכ"כ בחשק שלמה (שבסוף המסכת) (כנ"ל).

דף מב ע"ב ד"ה וע"ז 'כהמהרי"ט הובא בש"ש' - המהרי"ט הובא ג"כ באבני מלואים סימן כז אות יח, והוא בחידושיו על הרי"ף. וכ"כ הפנ"י ה' ע"ב ד"ה ספיקא (כנ"ל).

שם שורה ה ' שכונת המהרי"ט' - כ"כ להדיא.

כרך ד

דף קפז ע"ב אות ב 'ובמרכבת המשנה תירץ' - וכ"כ בס' אשר למלך (פ"ה מהלכות סנהדרין הי"ג). ע"ש.

דף קפח ע"א בסוף הדיבור הא' - צ"ל גם התוס' ג' ע"א ד"ה שלא.

שם ע"ב בדיבור הא', שורה ו מלמטה 'וצ"ע להוכחת הר"ן' - פי', צ"ע ע"ד הרמב"ם מד' הש"ס כהוכחת הר"ן.

שם שורה אחרונה - צ"ל חו"מ סימן ג אות א.

שם ד"ה וקצות, שורה ה 'רפ"ק דסנהדרין' - דף ב ע"ב.

דף קפט ע"א שורה א - צ"ל דהוה אהודאות.

שם שורה ב - צ"ל בו אלא משום. וכ"ה בקצוה"ח.

שם סוף שורה ג - צ"ל לדידך דאמרת.

שם שורה ד - צ"ל ניחא לי.

שם ד"ה איברא 'והדרא קושיא לדוכתה' - ולעד"נ ליישב עפ"ד הרדב"ז בתשובה (סימן תרי) שכתב לדעת הרמב"ם דפריעת בעל חוב אית ביה מצות והשיב את הגזלה. ולפי"ז בעינן בית דין לכופו לקיים מצוה זו. ואע"ג דיכול לבוא עליו מדין שעבוד, מ"מ חכמים רצו שיכפוהו ע"י ב"ד כדי שהוא עצמו יקיים המ"ע, ויהיה הלאו דלא תעשוק ולא תגזול (עי' ברמב"ם פ"א מהלכות גזלה ואבדה ה"ד ובאוצר מפרשי התלמוד ב"מ ח"ד עמ' עח-עט) ניתק למ"ע זו ויכופר לו, ולכן בעינן בית דין.

שם ע"ב בדיבור הא' שורה ב מלמטה - צ"ל שתירץ בשם.

שם אות ג שורה ד - צ"ל דינים יש, יש ענין.

שם ד"ה ולפי, שורה ז - צ"ל והרי מתניתין.

שם שורה אחרונה 'האבי עזרי' - במהדורה ב'.

דף קצ ע"א שורה א 'בראש השנה' - דף כה ע"ב.

שם ד"ה והנה הב', שורה ה - צ"ל יחידי דהוא.

דף קצא ע"א סד"ה אבל - כברהקשה כן הרב אבי עזרי ז"ל שם (ד"ה ונראה מה שתירץ). ע"ש.

שם ע"ב 'הערה בדין נזק בשלושה' - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם על תורת הגרעק"א סימן א.

שם אות א 'בתוספותיו למשניות' - והועתק בחדושי רעק"א לדף ג ע"א.

שם שורה ג 'תוס'' - ג ע"א ד"ה נזק.

שם - צ"ל רק בשיטתייהו. וכ"ה ברעק"א.

שם שורה ד 'בפרק החובל' - ב"ק פד ע"ב.

שם שורה ח - צ"ל דאמרינן שם.

שם שורה י - צ"ל וכו'. ומשו"ה.

שם שורה ח מלמטה 'שליחותייהו עיי"ש' - וכן ביאר בדברי רש"י במהר"ם לובלין (על תוד"ה שלא). וכ"כ בחידושי הרש"ש (דף ג רע"א). וכן דעת הנצי"ב במרומי שדה (ב ע"א ד"ה רש"י הא').

שם 'וכ"נ מדברי הרא"ש' - וכן דייק גם במהר"ם לובלין שם. וכ"כ הרמב"ן (בפרק זה בורר בהוצאת הגרא"ז ד"ה וכן מה, ובהוצאת מכון התלמוד הישראלי ד"ה וראיתי בתוספות בזה) לחלק בין א"י לבבל. וכ"כ תלמיד הרמב"ן (ג ע"א ד"ה ורבינו, בסנהדרי גדולה כרך ה סוף עמוד ו) והר"ן בחידושיו (ב ע"ב ד"ה ובדין וד"ה נמצא) בשמו. וכ"כ בתוס' רבינו פרץ (ב"ק פד ע"ב) בשם ריצב"א. וכ"כ בתוס' כ"י פריז (שבסנהדרי גדולה כרך ח עמוד צד ד"ה ופירש ריב"א) בשם ריב"א. וכ"כ בשטמ"ק (ב"ק פד ע"ב ד"ה אלא) בשם רבינו ישעיה בשם ריב"א.

שם שורה ד מלמטה - צ"ל ה"נ בניזקין. וכ"ה ברעק"א.

שם ד"ה וצ"ע - גם בנחל יצחק (סימן א ס"ג) הקשה כן על ביאור זה בדברי רש"י מדברי רש"י גופיה בגיטין ובב"ק דף פ"ד. ע"ש. וכן הקשה בס' דבר משה (רוזמרין, סנהדרין סימן יז). ועי' במש"כ בנחל יצחק הנ"ל בביאור דברי רש"י. והו"ד במרגליות הים (יג ע"ב, אות יח). ע"ש.

דף שכא ע"ב ד"ה וי"ל, שורה ב - צ"ל ששים כנגד.

דף שכב ע"א ד"ה והא, שורה ג - יש להעיר שדברי מהר"ם נאמרו בהו"א שלפני 'ושניהם לא למדוה' וכו', ואילו רעק"א מיירי בהו"א דכאן שלפני דברי אביי, ושם ידענו כבר דמיירי שיש ששים או מאה למר כדאית ליה ולמר כדאית ליה.

שם ד"ה ונראה - עי' בזה בחידושי הרשב"א כאן. וע"ע בחדושי רעק"א להלן (ד"ה מה).

שם ע"ב ד"ה וממשיך 'הא הוי ג"כ מים' - י"ל שהגמ' חישבה גם זאת בהגיעה לחשבון ס' או ק'. ובזה גם מיושב מה שהקשה מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו שמסתבר מאוד שאם יש ששים באיל כנגד הזרוע, מסתבר שכדי לבשלו צריך מים כשיעורו, וא"כ יש גם ששים במים והו"ל מין בשאינו מינו. ולהנ"ל מיושב.

שם סד"ה ומה - יש להעיר שעדיין יקשה למ"ד במאה.

דף שכו ע"א ד"ה וי"ל - במה שכתב שהוא הלכה למשה מסיני שכל האיסורים שיעורן בששים לדעת רש"י, העיר הרב עובדיה הלוי זאיד נר"ו שמדברי רבינו הטור (י"ד סימן צח) בדעת רש"י בנשפך נראה שהוא מדרבנן.

שם סע"ב, בענין אי שייך חזקת היתר בתערובת איסור בהיתר - עי' בחדושי רעק"א (סימן קו בהנד"מ אות ג בסוגריים) שכ', דאולי היכא דאיכא חזקת איסור לא מהני קפילא. ולדברי הרב ערוגות הבושם (ר"ס צב) אסור לתת לקפילא. והו"ד בדרכי תשובה (סימן צב אות ד). גם עי' בבדי השלחן (סימן צח ס"א ביאורים ד"ה שלא ידע, עמוד יג) שכ' לפלפל אי מהני בזה חזקת היתר. וע"ע בזה בכרתי (סימן צח אות ו) ופלתי (שם אות ג) ובשב שמעתתא (ש"ג פ"ז) ובפתחי תשובה (סימן צו אות ב) ובדרכי תשובה (סימן צד אות ו) ובשו"ת יביע אומר ח"ח (חיו"ד סימן ד אות ג דף רסז ע"ב) ובמנחת פרי (סימן צח ס"ב ד"ה אך) ולהר"מ מירניק נר"ו בקובץ תפארת שרגא על איסור והיתר (עמ' סז).

דף שמ ע"ב אות ו 'הגרב"צ אבא שאול שליט"א' - בתחילת הספר בהסכמתו הוזכר בברכת המתים.

שם בסוף העמוד - וע"ע בס' ילקוט יוסף על פורים (עמוד רנח).

יום ראשון, 11 בספטמבר 2016

שם הספר: כסף טהור - בדברי הכס"מ שאין הטמא נטהר עד עלייתו מן המקוה
מחבר: רבי רחמים כהן
דפוס: תשע"ו

בהסכמת מהר"נ ברינגר נר"ו ד"ה הנה, שורה א - צ"ל לפני ידידי.

בדף ג ע"ב סד"ה הקשה - אפשר ליישב שהרמב"ם לא התכוון שבנוגעו עדיין במשכב פשט ידו וכו', אלא שבתחילה נגע במשכב ושוב פשט ידו לפני צאתו מן המקוה. ומה שהקשה מאי איריא שהמשכב במקוה, והרי ה"ה אם נגע במשכב שהיה מחוץ למקוה, י"ל שבא הרמב"ם ללמדנו שלא תאמר שהמשכב כשהוא בתוך המקוה טומאתו פחותה ממשכב שנמצא מחוצה לו, אלא אע"ג שהוא במקוה עדיין מטמא אדם לטמא בגדים. והדבר יבואר יותר לדברי האומרים שדין זה הוא מדרבנן, עי' בדברי הרב המחבר נר"ו להלן שהביא דעות האחרונים בזה.

בדף ח ע"א - יש לחבר הדיבור הא' עם הדיבור הב'.

שם בסד"ה החת"ס - ואולי מתבטל רק בצאתו דפריש, ולא בתוך המקוה דקבוע הוא וכמחצה על מחצה דמי.

שם בע"ב סד"ה מה - לכאורה לא מובן להטעם הא', שכן מתנקה רק לאחר שיצא כולו ונסחטו מימיו.

בדף מא ע"ב שורה ב - צ"ל יאיר עינינו.

בדף סא ע"א ד"ה עיין, שורה ו - צ"ל והדיינים מבחוץ.

שם בע"ב שורה ב - צ"ל לראותה הב"ד.

שם בסוף הדיבור הא' - וי"ל דכשרואים אותה אח"כ כשנתלבשה שכבר יצאה מן המים סגי, שעיקר הטהרה היא במים, אלא שלא נטהרת עד שתתנקה לחלוטין מהמים, ועל ענין זה מספיקה ההוכחה. והדברים יובנו יותר אם נאמר שדין זה הוא מדרבנן. ובעיקר הדין, אי בעינן שתטבול בפני ב"ד, ע"ע בס' אוצר פסקי גרים (עמ' צג-צד), ובדברי מהר"י יוסף נר"ו במאמרו בקו' כנס הדיינים - התשע"ד (עמוד נז).

בדף סג ע"א - יש לחבר ד"ה והנה עם ד"ה תימא.

בדף סח ע"א - יש לחבר ד"ה ולכן עם ד"ה שהיא.

בדף סט ע"ב ד"ה ואחר 'בצל החכמה' - חלק ב.

בדף עד ע"א בדיבור הא' - וע"ע בס' טהרת הבית (עמ' קב-קג). ויש להוסיף גם את הדיון האם אסור להסתכל באשתו נדה, עי' בס' אוצר הטהרה (עמוד קכו) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון ק עמ' כז).

_____________________________

שלחתי רוב הערות אלו להרב המחבר נר"ו, וזה אשר השיב למחרת היום:

 כבוד הרה''ג רבי ... שליט''א.

לשנה טובה תכתבו ותחתמו לחיים טובים ולשלום, לכת''ר וכל די ליה, ולכל היקום אשר תחתיו, יקיים ה' חכמי ישראל וכל מקומות מושבותיהם.
(ותמהתי על עצמי וכי לא סבר לה מר להא דאיתא בא''ר (ריש סימן תקפ''א) בשם המהרי''ל משנכנס אלול כשכותב אדם איגרת לחבירו צריך לרמוז בהתחלתו שמבקש עליו לשנה טובה).

שמחה גדולה בלבי לראות שכת''ר עסק בספרי הקטן, ובשפלנו זכר לנו, ואע''פ שאמרו אל תעמוד במקום גדולים אמרתי אענה חלקי ותהי משכורתי להגדיל תורה ולהאדירה, והיה כאשר ראיתי דברי כת''ר ותאזרני שמחה שעמדה מחשבתי ונתקיימה תאות לבי, והיו הדברים האלה להחיות את נפשי, ומצאתי את שאהבה נפשי.

והנני כותב לפי סדר ההערות ששלח אלי.

הערה א' [כוונתו להערה ע"ד ההסכמה], כך העתקתי מכתב ידו של מהר''נ [צ"ל מהר"ר] נפתלי ולכן כתבתי כן גם אני, וכנראה שכוונתו שאיני ידידו בלבד אלא ידיד הכלל.

הערה ב' [כוונתו להערה בדף ג ע"ב], תירוצו עולה יפה.

הערה ג' [כוונתו להערה בדף ח ע"א], לא הבנתי, דכל הביטול רק שייך בתוך המים ואם בתוך המים הוא קבוע כשיוצא תו אינו שייך ביטול, ולא איירינן כאן בדין פריש והלך אחר הרוב אלא ביטול ברוב.
ועוד דלא שייך קבוע כלל בדין ביטול ברוב, כמו שכתב התוס' (חולין צ''ה ע''א ד''ה ספקו) וב''מ (ו' ע''ב ד''ה קפץ), ואע''פ שהתוס' נתן טעם לדבריו משום שאין דין קבוע רק באיסור הנכיר [צ"ל הניכר] ובכל ביטול ברוב מיירי באין האיסור ניכר בתערובת שלכן בטל ברוב, ואילו כאן הרי ניכר האדם במים, לא עלינו תלונות אלו כי על הריב''ש דאיך דימה מקוה לביטול ברוב כיון שלא שייך ביטול ברוב בדבר הניכר ושאפשר להפרישו ואין כאן תערובת כלל, אבל לפי דמיונו שדימה לתערובת ולביטול ברוב לא שייך דין קבוע. (ועוד יש להעיר דהאדם הוא בריה ובריה לא בטיל).

הערה ד' [כוונתו להערה בדף ח ע"ב], צדקו דבריו.

הערה ה' ו' וי' [כוונתו להערות בדף מא ע"ב ובדף סא ע"א ובדף סט ע"ב], תודות נתונים לו וכבר תקנתיו.

הערה ז' [כוונתו להערה בדף סא ע"ב בסוף הדיבור הא'], יש מקום לדבריו רק לפי מה שכתבתי בסימן ה' מהספר דאין צריך תנאי טבילה בעלייתו מן המקוה אלא דלפי זה אין צריכים את ההוכחה שיצאת ע''י שהיא לבושה אלא כיון שאין זה חלק מהטבילה אין צריכים לא ראייה ולא הוכחה ושפיר קאמר כת''ר, אבל לסוברים דצריך תנאי טבילה גם בעלייתו מן המקוה שהוא חלק מהטהרה א''כ ע''כ צריכים גם ב''ד לראותה כיון שהאג''מ בא לחשוש לשיטת הרי''ף והרמב''ם שלא סגי באומדנא או בעדות שנטבלה אלא צריכים הדיינים לראות גוף הטבילה וגם עלייה מן המקוה הוא חלק מהטבילה.

הערה ח' וט' [כוונתו להערות בדף סג ע"א ובדף סח ע"א], היה לי מהדורא קמא שהיה מסודר היטב וכשהיו לי מכשולים עם ההדפסה הוצרכתי לשנות כמה דברים והתקלקלו השורות.

הערה י''א [כוונתו להערה בדף עד ע"א], מה שציין ס' טהרת הבית הוא בחלק ב', ומפורסם הנידון ההוא כל מה שהביא שם אלא שלא כתבתיו בספר כיון שלא היה מקומו, וגם עיינתי בספר אוצר הטהרה ובקובץ מרי''ח ניחוח וכבר נודע בשערים מה שכתבו שם.

אסיים בדברי ברכה, שיהיה ה' עמו ובכל אשר יפנה יצליח, ומאד מאד מודה לו על דבריו אשר כתב אלי.

רחמים כהן
__________________________

וזה אשר השבתי לו בו ביום:

לכבוד הרה"ג סוע"ה כמוהר"ר רחמים הכהן נר"ו

בשמחה קבלתי מכתבו, וראיתי שהעיר על שלא ברכתיו לשנה טובה כד' מהרי"ל במנהגיו (הלכות ימים נוראים אות ג), אולם עי' בס' כתר שם טוב על ר"ה ויו"כ (עמוד כב) מש"כ בזה. ומה גם שגם לד' מהרי"ל היינו דוקא באגרת שלומים, כמ"ש בשו"ת משנה הלכות (חי"א סימן תעב). אלא שכבר העיד בס' כתר שם טוב (שם) שמנהג חכמי אשכנז באגרות תשובותיהם לברך לשנה טובה. ויש עוד צד להקל אם יראה את חבירו לפני ר"ה או יכתוב לו עוד אגרת לפני ר"ה, כמ"ש הרב השואל ז"ל בשו"ת משנה הלכות (שם). גם לכאורה המנהג הוא כשכותב אגרת, וכבר כתבו האחרונים לדון אם כתיבה במחשב שמה כתיבה (עי' בס' אוצר פסקים חול המועד ויום טוב סימן יא), וא"כ אין בזה מנהג, וגם דמי יותר לרואהו פא"פ שאין צורך לברכו אלא סמוך לר"ה, וכמ"ש במשנה הלכות (שם).

ודרך אגב אעיר שלדברי מהרי"ל (שם) יש לכתוב שלם חסר. וכן מנהגינו. ואף בכתב משיטא, ודלא כמ"ש בשו"ת אבן שתיה (סימן ס) להקל בזה.

ומה שהערת על תירוצי בדברי הריב"ש - הנה אין ביאור הריב"ש בזה ע"פ כללי דין רוב, וכמו שהערת מדין בריה ומדין דבר הניכר, ולכן גם מה שכתבתי יש מקום ברא'ש לאומרו. ובדבר ההערה שכאן הוא דבר הניכר, עי' בכיו"ב במש"כ בס' שיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ דף קעג ע"א), ובספרו שערי ישר (ש"ג פכ"א אות א ובהגהות משפט השער שם אות רלד), ובס' אבי עזרי (פ"י מהל' כלאים ה"ו).

ומה שהערת בדבר טבילת הגיורת - י"ל שאפי' להשיטות דבעינן תנאי טבילה ביציאתה מן המקוה, אולי גבי הא דבעינן דיינים הוא רק בדינים דאורייתא, וא"כ א"ש למ"ד שדברי מר"ן בכס"מ הם מדרבנן.

בברכת תז"ל רנ"ו
___________________________

וזה אשר השיב לי הרב המחבר נר"ו לאחר כמה שעות:

לכבוד הרה''ג ... שליט''א.

ידעתי שכחו גדול בתורה יותר ממני, ובאתי לפניו כתלמיד הדן בקרקע לפני רבו, ולדלות מתורתו ולהשקות את נפשי, והיה כן, שלמדתי מה שלא ידעתי מקודם כל אשר כתב אלי מהמנהג הזה של המהרי''ל, ואודות התלאה שאין ליכתוב שלם שלם אלא חסר, נרדפה נדעה לדעת את ה' להרבות עוד להגות בתורת ה', ואודה לו לכת''ר אשר פנה אל הערער איש צעיר כמוני.

אמנם מה שכתב שנוהגים ליכתוב שלם חסר, לא ידעתי המנהג עד היום וקשה לומר שנהגו דבר שאינו מפורסם, וגם לפי מה ששמענו שנוהגים להקל בכתיבת שמות הקודש אפי' שם בן ארבע אותיות במחשב כיון שאין זה כתיבה ומחיקה ואין חייבים על זה כשנמחק מהמחשב א''כ גם כתיבת שלם אין להקפיד בו כיון שכל הטעם הוא שמא ישליכו אותו בחוצות, ומה גם שחפשתי ומצאתי שיש מקילים בכתיבת שלם מלא כמו שהביא היביע אומר (ח''ו או''ח סימן ט''ו אות ח', וח''ד יו''ד סימן כ''ב אות א' וב').

ומה שהשיב בדברי הריב''ש עדיין איני מבין, דאם אינו מדיני ביטול ברוב א''כ גם אין בו דין קבוע, וגם המנחת יעקב שהבאתי בספר שכתב דדעת הריב''ש שביטול ברוב סגי ברביה ואין צריך כפל מוכח שהבין שהוא דוגמת ביטול ברוב,
וכלל גדול בדיני תערובות שאין ביטול אלא לדבר הניכר ואולי re היכא דא''א להפריד יש סוברים דבזה גם בטל אפי' אם ניכר כמו שהביא מחלוקת ראשונים בזה הט''ז יו''ד ריש סימן ק''ד וכאן אפשר להפריד האדם מן המים.

ומה שציין מדברי הגרש''ש שקאפ והאבי עזרי אין הזמן גרמא כראוי לעיין בהם ולפי מה שהבנתי הם אומרים דשייך דין קריאת שם ע''פ הרוב לא מדין ביטול ברוב ובאדם הטובל במים קשה לומר שיהיה שמו נקרא על המים כיון שהאדם עיקר כלפי המים משא''כ בנידון שלהם שהיה צמר רחלים וצמר גמלים שהם שוים בחשיבותם שייך לקרוא שם לפי החשיבות.

ועכ''פ היותר קשה בעיני שודאי איך שיהיה כוונת הריב''ש, המים הם המבטלים, ואם בפנים לא מועיל מאיזה סיבה שיהיה איך יתבטל בחוץ מקום שאין בו מים.

יה''ר שנוכל לשבת באהלה של תורה מתוך שמחה שלוה ונחת ובריאות איתנה. ואני תפילה שאזכה עוד ללמוד מפיו.

רחמים כהן
________________________

וזה אשר השבתי לו בו ביום:

לכבוד הרה"ג חו"ב כמוהר"ר רחמים הכהן נר"ו, אבן יקרה בעירנו יע"א

בשמחה קבלתי מכתבו, ומש"כ שם שלא ראה שנהגו לכתוב שלם חסר, יעיין מר בסוף הסכמת מהר"ש משאש ז"ל לס' מקראי קודש על יוה"כ, ובהסכמת מהר"א עמאר נר"ו לס' חשבתי דרכי (בד"ה אפריון), ובס' נדבות פי (דף מז ע"א), ובס' משכיל לדוד למהר"ד צבאח (בהנד"מ בהקדמה עמוד יח), ובשו"ת נתן דויד (דף קסו ע"א ודף קסט ע"א) ועוד.

ומש"כ עוד בדברי הריב"ש, האמת כמש"כ כת"ר שאין דבריו לפי כללי דין רוב, ורק בדימוי מילתא למילתא בדרך רחוקה, ואפשר להוסיף בזה שאולי כוונתו שהאדם בטל מכיון שהמים הן א' מד' יסודותיו. א"נ משום מקוה ישראל ה' (עי' ביומא פה ע"ב) ומאן דנפח מדיליה נפח.

בברכה והוקרה רבה
___________________________

וזה אשר השיב לי בו ביום:

כבוד הרה''ג ... שליט''א.

קבלתי דבריו זה כמעט רגע, ובראותי כמה רוובתא [צ"ל רבוותא] כתבו המנהג לנהוג שלם חסר נסתתמו טענותי.

ותודה רבה על כל המכתבים והזמן שהשקיע כת''ר לדבר אלי, ועוד חזון למועד, בע''ה אם יהיה לי עוד דבר ה' זו הלכה אשלח לשאול את פיו.

רחמים כהן
________________________

לכבוד הרה"ג חו"ב כמוהר"ר רחמים הכהן נר"ו, אבן יקרה בעירנו יע"א

בשמחה קבלתי מכתבו, ואוסיף בזה שעייננו היום בדבריו בלימודינו ברבים, ולדברי הריב"ש יש לבאר עוד אמאי דוקא בצאתו יטהר, והוא לפי מה שביאר בש"ע י"ד (סימן קט סעיף א) שחד בתרי בטיל אבל לא יאכל שלשתם יחד, וא"כ דוקא כשפירש נשלם היתרו.

גם אוסיף בזה מה שהעיר מעלתו שאיך בטל האדם במים, והרי הוא ניכר. וע"ז יישב מהר"ר אליהו אדמוני נר"ו שהטומאה אינה ניכרת, והיא זו שבטלה במים.

בברכה והוקרה רבה
_________________________

לשמיעה כאן.

יום חמישי, 8 בספטמבר 2016

שם הספר: מגן אבות - אורח חיים
מחבר: רבי מרדכי עקיבא אריה לבהר
דפוס: ירושלם תשס"ה

יש כבר מהדורה שלישית של הספר שנד' בשנת תשע"ד. ואמ"א.

בתוכן הענינים עמוד ז - בסימן תקסו הכניס גם בטעות את השייך לסימן תקפא.

בגוף הספר בעמוד צט, בענין לעמוד בחזרת הש"ץ - ע"ע בס' נר ציון על ימים נוראים (בתפילת מוסף דר"ה) ובס' ארחות מרן ובקובץ דברי שי"ח (גליון קצג דף ב ע"ב).

בעמוד קו, בדבר המנהג שהאב מניח ידו על ראש בניו בשעת ברכת כהנים - וככבר כתב שיש לעשות כן בס' בנאות דשא למהר"ש אדהאן (בהנד"מ עמוד כ), ויליף לה מקרא ותנחת עלי ידך ומברכתך יבורך בית עבדך. וראיתי בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קפב דף ה ע"ב) שכ' בשם מהר"א בקשי דורון נר"ו בשבח מנהג מערב הפנימי שהאב מניח ידו על ראש בנו בשעת ברכת כהנים. ובקו' כתר מלוכה (גליון ה עמ' לב) האריך בשבח המנהג, והעיר מהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) שם (גליון ו עמ' ה) שלא ראו דבריו בקובץ אור תורה (תשרי תשמ"ח עמ' יב ואלול תשמ"ח עמ' תתרס) שהביא שכן היה המנהג בבהכ"נ האיטלקי בירושלם, ושכן נהג מהרי"ט אלגאזי להכניס ראשו תחת ידי מהר"ר יוסף הכהן. והוסיף שגם מהר"ז בעל התניא היה לוקח את נכדו הרב צמח צדק תחת כנפי טליתו, כמובא בס' היום יום (ט"ו תשרי תש"ד). עכ"ל. גם עי' בס' זכור לאברהם על המועדים להרב תומר אברהם ונונו נר"ו (חנוכה ופורים, בתשובה סימן א) שהאריך בזה.
ושלחתי מקצת הדברים הנ"ל להרב המחבר נר"ו, והשיב לי ע"ז נר"ו: איישיר חייליה. עדיין יש לי הרהורי דברים אם אכן זה היה מנהג נפוץ או מחמת הרגל בא ואכ"מ. ע"כ.

בעמוד קיח, שיש נוהגים לומר אנשי אמונה ביום ב' ותמהנו מרעות ביום ה' - אולם בחמדת ימים (ח"ג פ"ד אות לג) כ' בשם מצאתי כתוב: ולא יפה עושים עמי הארץ הנוהגים לומר אנשי אמונה ביום שני ותמהנו ביום חמישי. ע"ש.

בעמוד רא - יש להוסיף המנהג לברך את הבנים לאחר קידוש ליל שבת. וכבר האריכו במקור הדברים, עי' בס' יוסף אומץ יוזפא (סימן ע) ובספר החיים לאחי המהר"ל מפראג (ח"ג פרק ו) ובמעבר יבוק (שפתי רננות פמ"ג) ובפחד יצחק למהר"י לאמפרונטי (מע' הב' דף נד ע"ג) ובמקור חיים (סי' ער עמ' רצג ושסז) ובסידור עמודי שמים למהר"י עמדין (בהנהגת ליל שבת סעיף ז) ובפלא יועץ (ערך ברכות) ובחתם סופר עה"ת (פרשת נשא עה"פ כה תברכו) ובפסקי תשובות (ר"ס רעא) ועוד.
והנה כתב מהרי"א הלוי דינר נר"ו בקובץ מים חיים (גליון רצו דף א סע"ב) וז"ל: כתב הרמ"א (סימן רעג ס"ג), וצריך לאכול במקום קידוש לאלתר, וכתב המשנ"ב, ולא יפסיק אפילו זמן קצר, עכ"ל. ויש מפרשים שהוא שיעור הילוך כ"ב אמות (סידור יעב"ץ עמ' קנג), ודקות מועטות מותר לשהות בין הקידוש לסעודה (ספר וזאת הברכה פרק ד' בשם הגרי"ש אלישיב זצ"ל), ועכ"פ שלא יהא שיעור של היסח הדעת (חוט שני ח"ד פרק פ"ה ס"ק ט). ולפ"ז בודאי לכתחילה לא לעשות שום הפסק שלא לצורך בין הקידוש לסעודה, ועדיף לברך לפני הקידוש, וכמו שנוהגים רוב הציבור או לאחר שבירך המוציא. עכ"ד. וכיו"ב כתב מהר"ר דב ליאור נר"ו בתשובה באתר ישיבה.
אולם להמבואר בקו' הפסקים ובאהלי שם על הש"ע (א"ח ח"ה) שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק, ה"ה הכא.

בעמוד רפד 'נהגו לקום באשמורת לומר סליחות' - וכן המנהג במערב הפנימי, וכמ"ש בסליחות אהלי שם מהדורת תשע"ו (עמוד צח אות ב). ועי' במש"כ בגליון שם.

בעמוד רפה הערה שנ שורה א - צ"ל ובמראכש נהגו.

יום ראשון, 4 בספטמבר 2016

שם הספר: שערי ישר חלק א
מחבר: רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ
דפוס: ירושלם תשע"ו

בהקדמה עמוד ז ד"ה לכן - ובזה יבואר דברי הכתוב (ראה יד א-ב) בנים אתם לה' אלהיכם לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, כי עם קדוש אתה לה' אלהיך ובך בחר ה' להיות לו לעם סגולה מכל העמים אשר על פני האדמה. ולכאורה לדברי הרמב"ן (שהזכיר הרב המחבר) שקדושה היינו פרישה מהמותרות, מה ענין זה ללא תתגודדו ולא תשימו קרחה. ולדברי הרב המחבר ניחא, שכן כדי להיטיב לאחרים ברוחניות, צריך שתהיה לו השפעה עליהם, וצריך שיראוהו כבן מלך שאינו מתנוול בהתגודדו ובשורטו את בשרו (וכמו שביאר רש"י שם). ואם יקשה בעיניך כדברי הרמב"ן (ע"ד רש"י הנ"ל) דאי הכי הוה ליה למיסר נמי בלא מת. ע"ש. עדיין יש לבאר עפ"ד הראשונים שאיסור זה בא כדי ללמדנו השארת הנפש ושיש לנו את אבינו שבשמים ועוד מעניני אמונה (והו"ד בשערי אהרן. ע"ש). ואיך ישפיע ברוחניות על אחרים והם יראוהו שמתנהג כקטני אמנה במיתת קרוביו.

שם עמוד ח ד"ה ועוד שורה ג מלמטה - צ"ל שיתוסף יראה.

שם ד"ה ועל - ובזה יבואר גם הלשון 'במתנת חלקו' דוקא, ולא 'לקח טוב', שכן משה בענוותנותו הרגיש שהתורה קיבלה כמתנה בלבד ולא בגלל ידיעתו, ואינה קב שלו כי אם מתנת הקב"ה.

שם עמוד ט ד"ה ולראשית - ואפשר לבאר עוד שבחטא אדם הראשון ראה הקב"ה שהוא בגלל שלא יגעו והתאמצו, ולכן גזר עליהם 'בזעת אפיך תאכל לחם', כדי שבגלל התאמצותם לא יהיה להם זמן וכח לחטוא, ושוב נתקן חטא אדה"ר בלוחות ראשונות, וכשראה הקב"ה שחטאו במעשה העגל (וחזרה בהם זוהמת הנחש), גזר שתשתכח תורה ושיצטרכו לעמול בה הרבה כדי שלא יהיה להם זמן וכח לחטוא.
ועי' בשל"ה (בית חכמה דף כד ע"ב) שכ' שכל תורה שבע"פ רמוזה בתורה שבכתב, רק שנתחשך השכל אחר חטא אדה"ר לסיבת הסתלקות אור כתנות אור, ולכן תורה שבכתב אינה מובנת כי אם אחר היגיעה הגדולה, ואילו לא חטא אדה"ר והיה שכל בהיר היה מבין תורה שבכתב ומתוך הבנה זו היה יודע הכל ולא היה צריך לתורה שבע"פ, רק מכח שחטא וסילק האור והביא מיתה לעולם הוצרך לייגע ולהיות לו תורה שבע"פ וכו'. ע"ש. אמנם לא אמנע מלהעיר דלא משמע כדברי השל"ה מדברי הזוהר חדש (ג', הביאו בתורה שלמה עה"פ נעשה אדם וכו'), ר' חייא אמר, תורה שבכתב ותורה שבע"פ אוקומה ליה בר נש בעלמא, הה"ד נעשה אדם בצלמנו כדמותנו. ע"כ. מוכח דתורה שבע"פ קדמה לחטא אדה"ר, ודלא כדברי השל"ה דבגלל החטא הוצרכנו לתורה שבע"פ. ואולי כוונת השל"ה שלפני החטא היתה התורה שבע"פ נקנית בלא יגיעה משא"כ לאחר החטא. אמנם לא משמע כן ממ"ש שלא היה צריך לתורה שבע"פ וכו'. גם מה שמשמע מדבריו שהוספת התורה שבע"פ על התורה שבכתב עונש הוא, יש להעיר מסוף מכות (כג ע"ב) רצה הקב"ה לזכות את ישראל, לפיכך הרבה להם תורה ומצות. משמע שזכות הוא לישראל. ועי' בס' שיחות לוי (פר' תזו"מ עמ' קיא) שהקשה על הא דנדרים (כב ע"ב) אמר רב אדא ברבי חנינא, אלמלא חטאו ישראל לא ניתן להם אלא חמשה חומשי תורה וספר יהושע בלבד. ופרש"י, ולפי שבעטו וחטאו נוסף עליהם שאר הספרים להטריחן יותר. והקשה הרב שיחות לוי ז"ל מהא דמכות (כג ע"ב) הנ"ל, דמשמע דזכות הוא לישראל בריבוי התורה. ולא תירץ. וי"ל דאחר החטא ראה הקב"ה צורך להעסיק את ישראל ולהטריחם יותר, והוא לטובתם כדי שלא יהיה להם זמן מיותר המביא לידי חטא, וכנ"ל [ולכן לאחר חטא אדה"ר אמר לו הקב"ה (בראשית ג יט) בזעת אפיך תאכל לחם. וכמו כן לאחר המבול האיט הקב"ה את קצב ההתפתחות של האדם כמבואר בב"ר. וכבר ידע פרעה דבר זה באומרו (שמות ה ט) תכבד העבודה על האנשים ויעשו בה ואל ישעו בדברי שקר. וכן איתא במתני' כתובות (נט ע"ב) שהבטלה מביאה לידי זימה ושיעמום. ועי' בבראשית רבה (פל"ו סימן א) ובפי' מהרז"ו שם (ד"ה מי בא וחייבן) ומהר"י קמנצקי ז"ל (מח"ס אמת ליעקב) כ' כי אם כל חטאת היא הבטלה. והו"ד בס' MAKING OF A GODOL (מהדו"ב ח"ב עמ' 1192). ושו"ר שכ"כ בס' מדרגת האדם ח"א (דרכי הבטחון פ"ט סד"ה אמנם מצינו) בשם הרב חובת הלבבות (שער הבטחון פ"ד) שא' הסיבות שצוה הקב"ה על האדם לחזר על מזונו ולטרוח היא דאל"ה היה בועט ורודף אחר העבירות. וע"ע ביומני טאלנא (עמ' קלט) בשם האדמו"ר מקאצק ז"ל].

בגוף הספר דף מא ע"א, בענין ספירת העומר ב' ימים מספק - עי' בס' אהלי שם על הש"ע (א"ח סימן תפט אות ה) מש"כ ע"ד הרב המחבר.

שם בהערה, שורה ה מלמטה - צ"ל הביאו דברי הרז"ה.

בדף עו ע"א הערה קלה, בדין היזק שאינו ניכר בשומר - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד קיט).

בדף צ ע"ב הערה קנח - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד קמג).

בדף תסא ע"א בענין תערובת מיני דגן עם שאר מינים לענין מצות מצה - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד קעב) מש"כ לחדש בזה. והעירני הרב המו"ל נר"ו שכבר כתב כן בשערי ישר להלן (עמ' תצח-תצט).

בדף תצט ע"א בהערה - עיין במה שכתבתי לעיל (בדף תסא ע"א).

בדף תקנד ע"א הערה שלד, בענין זכויות יוצרים - ע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר חושן משפט שי"ל בשנת תשס"ד (עמ' לא ועמ' תנה).

בדף תקס ע"א, בדין ספק פס"ר, ובדברי מור"ם בענין לחתות תחת קדירה של נכרי - ע"ע בהליכות עולם ח"ז (עמוד ו). גם עי' לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי שבת (סימן נז-נח). ועי' במש"כ בגליון שם. גם עי' במש"כ בס"ד בס' שלמא בעלמא כ"י (י"ד סימן צב ס"ב ע"ד רעק"א שם).  ומה שכתב אאמו"ר נר"ו שם (בעמ' רלב ד"ה וי"ל) שדבר שאינו מתכוין היינו כשאינו אותו מעשה ממש, יש להעיר מזה על מש"כ בהליכות עולם ח"ח (דף שעט סע"ב). ומה שכתב שם בענין פס"ר אי איסורו מדאורייתא – ע"ע במאור ישראל ח"א (דף קנב ע"ב).
ומה שכתב הרעק"א דדבר שאינו מתכוין הוא - לכאורה יש לדון בזה, שאולי היהודי חותה הגחלים לצורך התבשיל, שכן נוהג כל פעם שעובר שם ורואה שהגחלים עוממות. והביא לזה ראיה הר' בנימין מאלח נר"ו מדברי מור"ם בהגה (סימן קיג ס"ד) שכתב שנוהגין להקל בבית ישראל שהשפחות והעבדים מבשלים כי אי אפשר שלא יחתה אחד מבני הבית מעט. עכ"ל. הרי שכן היה מנהגם לחתות כשרואים שיש תבשיל על האש.
ולא הבנתי סו"ד רעק"א אמאי כולה חדא ספיקא היא. ושוב בינותי שצ"ל 'ליכא אלא חדא ספיקא', וכ"ה בש"ך (סימן קכב אות ד), והיינו משום שאסור לבשל בכלי אסור אפילו אינו בן יומו.  ועי' בחידושי רעק"א ובחידושי בית מאיר שבגליון הש"ע שם.
ואפשר להוסיף בנידון זה גם ספיקו של מהר"א ששון (סו"ס א) שאולי לא נתן טעם בכלי. והו"ד בשו"ת נתן דויד (דף לז ע"א). ובשו"ת יביע אומר (ח"ח חי"ד סימן ד אות ב) הביא כמה אחרונים שכתבו כן דכל בליעה היא בגדר ספק. גם מהט"ז (י"ד סימן צב אות כד) בשם האו"ה (כלל לא דין ג) מוכח דס"ל דאינו ודאי שבולע ופולט. ע"ש. וע"ע בדרכי תשובה (סימן צד אות ו) ובשו"ת יביע אומר ח"ז (חי"ד ס"ס ו).
ובמסקנת ההלכה - עי' לאאמו"ר נר"ו בס' קדש עצמך (עמ' פט-צ) ובס' אוצר יורה דעה (עמ' שיח).
ועי' במה שהאריך בדין זה בקובץ תפארת (חלק יב עמוד קמו והלאה). וע"ע בס' הליכות עולם ח"ז (עמוד טז).

בדף תקסד ע"א בהערה - ע"ע בשיעורי רבי שמעון יהודה הכהן שקאפ (ב"מ עמוד עג הערה ו).

יום שישי, 19 באוגוסט 2016

שם הספר: דיני רבית
מחבר: רבי מיכאל פרץ
דפוס: ירושלים תשנ"ו

פתח דבר - כתבו אחי ידידי מהר"ר דוד נר"ו.

בדיני רבית עמוד א, בהערה א שורה ב - צ"ל ומה שאין.

בעמוד י אות י - הדברים הובאו בספר רבית דרך קנס (סוף עמוד שט). ע"ש.

בעמוד כא - הדברים הובאו בס' ברית דרך קנס (עמוד ער). ע"ש.

בעמוד נב פרק יא - כמה מהדברים שנידונו בפרק זה הובאו בס' רבית דרך קנס (עמוד עא ועמוד צב ועמוד קכו). ע"ש.

באהלי שם דף א ע"א סימן א - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם - תורת הגרעק"א (פרק איזהו נשך סימן א).

בדף ט ע"ב סימן ה - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם - תורת הגרעק"א (פרק איזהו נשך סימן ב).

בדף יא ע"א שורה ה מלמטה - צ"ל למלך פ"ו מהלכות.

בדף יב ע"א שורה יא מלמטה - צ"ל ובשטמ"ק בד"ה.

בדף טו ע"א שורה ב - צ"ל דרבנן לא.

בדף יז ע"א שורה טו - צ"ל ונותנין ללוה.

בדף יח ע"ב שורה א - צ"ל לצאת ידי.

שם שורה טו - צ"ל דכיון שכן.

שם שורה כב - שורה זו ושלאחריה הן המשך א'.

בדף יט ע"א בסוף הדיבור הא' - כאן שייך סימן כו.

שם ד"ה ב"מ שורה א - צ"ל תנאי היא.

שם ע"ב שורה ד - צ"ל שמע מינה.

שם שורה ה - צ"ל שמע מינה.

שם שורה ו מלמטה - צ"ל הגרעק"א, אלא.

בדף כ ע"ב שורה ט - צ"ל ודו"ק]. וממשיך.

שם שורה יח - צ"ל כלום. וע"כ.

שם שורה כ - צ"ל וא"כ הכא.

שם שורה כא - צ"ל וממשיך.

שם שורה כד - צ"ל הקרן עם.

שם שורה כו - צ"ל שהוא רבית.

שם שורה כח - צ"ל ואיך לוקין.

שם שורה ל - צ"ל עמו. ומנין.

שם שורה לב - צ"ל האחרים יודעים.

בדף כא ע"א שורה ב - צ"ל אין כת"י.

שם שורה ו - צ"ל היה חיוב.

שם שורה ח - צ"ל עכשיו דשומא.

שם שורה יא - צ"ל בכלול והעדים.

שם שורה יג - צ"ל נידון בו.

שם שורה טו - ד"ה אלא שהב"ד.

שם שורה יז - צ"ל באמת מדינא.

שם שורה יט - צ"ל והעדים הוי.

שם שורה כא - צ"ל אם נדחוק.

שם שורה כג - צ"ל הכא נמי.

שם שורה כה - צ"ל עכ"פ לפי'.

שם שורה כז - צ"ל אם יהיה.

שם שורה כט - צ"ל שיטעו הב"ד.

שם שורה לא - צ"ל לעיל נ"ל

שם בע"ב שורה א - צ"ל וכנ"ל. ותו.

שם שורה ד - צ"ל נפשו ויאמר.

שם שורה ו - צ"ל עכ"פ כגבוי.

בדף כב ע"א סימן יב - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם - תורת הגרעק"א (פרק איזהו נשך סימן ג).

שם ד"ה ב"מ שורה א - צ"ל ב"מ ס"ב ב' כיצד.

בדף כג ע"א שורה ט - צ"ל רבית, ואילו במתניתין איירי בחוב.

שם בע"ב שורה ט - צ"ל עלי בשלשים, והרי.

בדף כד ע"א סימן יג - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם - תורת הגרעק"א (פרק איזהו נשך סימן ד).

בדף כה ע"א סימן יד - סימן זה חזר ונדפס בס' אהלי שם - תורת הגרעק"א (פרק איזהו נשך סימן ה).

שם ד"ה ב"מ שורה ט מלמטה - צ"ל וכתב רש"י.

שם שורה ב מלמטה - צ"ל לידו הוא.

שם בע"ב שורה יח - צ"ל המכר". ע"כ.

שם שורה ו מלמטה - צ"ל ריבית". עכ"ל.

בדף כו ע"א שורה ג - צ"ל בפירש משנה.

שם שורה ו - צ"ל סימן קס"ד.

בדף כז ע"א שורה טו - צ"ל לומר בפשטות בדעת.

בדף לא ע"א בסוף הדיבור הא' - כאן שייכים סימנים כד-כה.

שם ד"ה בבא שורה א - צ"ל מציעא ס"ד.

שם ד"ה ואח"ז שורה א - צ"ל ואח"ז איתא.

שם שורה אחרונה - צ"ל הוא". עכ"ל.

שם ד"ה ובמתניתין שורה ג - צ"ל הגרעק"א (בחידושיו שם).

שם בע"ב שורה א - צ"ל ואף דתוס' (כ"ה ברעק"א).

שם שורה ח 'צריך למחוק' - העירני הרב רפאל חלבה נר"ו דכוונת הגרע"א היא "בכך וכך דינרים", שהרי כתב "בכך וכך" לאחר "מכור לך". וכ"ה ברש"י (סד ע"א ד"ה מה). עכ"ד נר"ו. אולם בכתב וחותם להגרע"א נמצאות תיבות אלו בסוגריים.

שם שורה יב - צ"ל יהא מעט (כ"ה ברעק"א).

שם שורה יג - צ"ל אף באומר (וכ"ה ברעק"א).

שם שורה ו מלמטה, בתוך הסוגריים - צ"ל נתיב י"ז (וכ"ה ברעק"א).

שם שורה ב מלמטה - צ"ל טעם דקרוב (כ"ה ברעק"א).

בדף לב ע"א שורה ג - צ"ל ד"ה דינר (וכ"ה ברעק"א).

שם שורה ד - צ"ל דהא דמרבין (כ"ה ברעק"א).

שם שורה ה - צ"ל אבל בלא"ה (וכ"ה ברעק"א).

שם ד"ה אולם שורה ב 'שו"ת תולדות אדם להרשב"א' - הוא בשו"ת הרשב"א ח"ב סימן עב.

שם בע"ב שורה יג 'פחות חלב' - הסברא בזה היא שבין יצא השער ובין לא יצא השער, תמיד השער עומד להתייקר יותר מאשר לזול, ומ"מ שרי. וראיה לזה ממ"ש רש"י (סג ע"ב ד"ה האי) 'שהלקוטות מוכרין בזולא', משמע שהוא יודע כבר משעת הקניה שהמחיר זול לעומת שעת מסירת הסחורה. וכן לגבי יצא השער כתב רש"י (בבא קמא קג ע"א ד"ה אמנה וד"ה לטעמיה) דמיקרי 'שער הזול' (אלא דהתם אפשר לדחות שמדובר בשעת מסירת הסחורה, כשכבר הננו יודעים שבשעת הפסיקה היה זה שער הזול. כן אמר לי מהר"ר נפתלי ברינגר נר"ו. וצ"ע).

 שם 'והנה ראיה לזה' - עי' בגליון לקמן סימן מח מש"כ בזה.

שם ד"ה זהו שורה ה - צ"ל לאסור פסיקה.

בדף לג ע"א שורה ב 'ודו"ק' - מתחילת הסימן עד לכאן נכפל בסימן מח.

שם ד"ה אמנם שורה ח - צ"ל הריטב"א ז"ל".

שם סד"ה ומה - אלא שקשה ע"ז מדברי רב נחמן גבי קיראה (לעיל סג ע"ב) דהתם מיירי 'לזמן פלוני' וכמ"ש רש"י (שם ד"ה יהיבנא) ותוס' (שם ד"ה ואמר), ולא נותן לו מיד, ומ"מ שרי להוזיל ביש לו. ואפשר ליישב שדברי אאמו"ר נר"ו הם כדעת הרמב"ם שכל שקבע לו זמן, בכל גווני אסור, וכמ"ש במגיד במשנה (פרק י מהלכות מלוה ולוה סוף הלכה א), ולכן דעת הרמב"ם גבי קיראה היא (בפרק ט הלכה ו) דמיירי בדלא קבע לו זמן, ולכן איתנהו שרי, ואילו אשראי אסור מטעם דחשיב כקבע לו זמן וכמ"ש הרמב"ם (שם). ולכן אע"ג דגבי קיראה איתא בגמ' (סג ע"ב) שאם ממתין עד שיבוא בני או עד שאמצא מפתח מיקרי יש לו, מ"מ דעת אאמו"ר נר"ו לחלק בזה, שההולך לחלוב את עיזיו הוי מחוסר זמן טפי, ולכן אסור אי קרוב לשכר ורחוק להפסד, ובקיראה שממתין עד שיבוא בנו או עד שימצא המפתח, לא הוי מחוסר זמן כ"כ ושרי אפי' קרוב לשכר ורחוק להפסד. ודוחק. והנה אאמו"ר נר"ו אמר דברים אלו בדעת רש"י (שהביא הגרעק"א, שאמר שההולך לחלוב את עיזיו מיירי בקרוב לשכר ולהפסד), וכן בדעת הריטב"א המובא בשיטה מקובצת. והנה דעת רש"י (לקמן עב ע"ב ד"ה פוסק) היא שמותר לפסוק כשיש לו ולא יצא השער אפילו בפחות משער הלקוטות. והביאו אאמו"ר נר"ו להלן (סימן מט). וגם דעת הריטב"א בזה היא כדעת רש"י, כמ"ש בחידושיו (עה ע"א), והביאו הרב מחנה אפרים (הלכות מלוה ולוה דיני רבית ריש סימן כט), ואפילו מחוסר תיקון, ודלא כמ"ש התוס' (סג ע"ב סד"ה מהו) והרא"ש (סימן ס) דבמחוסר תיקון אסור להוזיל אפילו אם יצא השער. והנה בספר מחנה אפרים (שם) השוה דין מחוסר תיקון למחוסר זמן, ולפי זה אי אפשר לומר בדעת רש"י והריטב"א כדברי אאמו"ר נר"ו, דהרי לפי זה סתרי אהדדי, דהרי הם עצמם התירו אפילו במחוסר תיקון. אא"כ נאמר דלא כהרב מחנה אפרים, ונחלק בין מחוסר תיקון למחוסר זמן. א"נ אפשר דהכא (גבי ההולך לחלוב את עיזיו) הוי מחוסר זמן טפי ואסיר לכו"ע.

שם ד"ה ב"ב - צ"ל א. ב"מ ס"ד.

שם בע"ב שורה ג - צ"ל להפסד הוא, אמר.

שם ד"ה והתוס' שורה ג, בתוך הסוגריים - צ"ל לקמן ע"ב.

שם ד"ה והמהרש"א שורה ב מלמטה - צ"ל דכל כו' וטעמא.

שם ד"ה והגרעק"א שורה ה - צ"ל דאינו ניכר (כ"ה ברעק"א).

בדף לד ע"א שורה ב - צ"ל ההפסד דזולא (וכ"ה ברעק"א).

שם ד"ה וי"ל שורה א 'בהגהת אשר"י' - סימן טו.

שם שורה אחרונה - צ"ל פירש ר"י".

שם ד"ה ונראה שורה ו - צ"ל להשיגם לכן צריך.

בדף לה ע"א בסוף הדיבור הא' - עי' באוצר מפרשי התלמוד (עמוד תעג הערה כג).

שם ד"ה וי"ל שורה ג - צ"ל וכדאיתא בשו"ע סימן.

שם ד"ה אמנם שורה אחרונה - צ"ל לאחד מהשנים.

שם בע"ב שורה ב - צ"ל כדפירשנו לעיל.

שם ד"ה והנה שורה ג מלמטה - צ"ל לאפוקי מהיה.

שם ד"ה וכן שורה ו מלמטה - צ"ל גם בשטמ"ק.

בדף לו ע"א בדיבור הא' שורה א - צ"ל הריטב"א".

שם שורה ד - צ"ל בדעת הש"ך.

שם - וכ"ה ג"כ ברש"י (עד ע"ב ד"ה ופוסק) 'ופוסק עמו כשער הגבוה. אכולה מתניתין קאי'.

שם בסוף הדיבור - כאן שייך סימן מז.

שם בע"ב שורה ב מלמטה - צ"ל [שניהם אסורין].

שם שורה אחרונה , צ"ל דאי רבי.

בדף לז ע"ב ד"ה אבל שורה ג - צ"ל מצאתי בריב"ש.

בדף מג ע"א ד"ה והנה שורה ג מלמטה - צ"ל שהוסיף התוס'.

שם ד"ה והתוס' שורה ב - צ"ל חמשה בזוזא.

שם בע"ב שורה ו - צ"ל אחרים".

שם ד"ה ובהג"ה שורה ב - צ"ל וז"ל: "וכל.

שם שורה ד - צ"ל לו שרי.

בדף מד ע"א שורה ב - צ"ל וע"כ ל"ד.

שם בסוף הדיבור הא' - סברא זו כתבה גם הרב חוות דעת (סימן קעג ביאורים אות יא) בדעת הט"ז להלן.

שם ד"ה ונראה שורה ד - צ"ל ואין שומתו.

שם בע"ב ד"ה והנה שורה ג - צ"ל ול"ק ממתניתין.

בדף מה ע"א שורה ב - צ"ל המפתח מותר וי"א.

שם שורה ז - צ"ל מסתברא". ע"ש.

שם ד"ה וכתב שורה י מלמטה - צ"ל בהיכא שלית.

שם שורה ד מלמטה - צ"ל הי"א שפליג.

שם בע"ב ד"ה והוסיף שורה ד - צ"ל שרי דדילמא.

שם שורה אחרונה - צ"ל בזה". עכ"ל.

שם ד"ה וצריך שורה א - צ"ל ביאור אמאי "שאני.

שם שורה ד מלמטה - צ"ל הדיבור הופכו.

שם שורה אחרונה - ועי' בהגהות והערות על הטור הוצאת מכון ירושלם (סימן קעג אות מ).

שם אות ב שורה אחרונה - צ"ל אסור". עכ"ל.

שם ד"ה ובביאור, שורה אחרונה 'סה"ת' - שער מו ח"ד אות ל ד"ה ויש מן המורים. וכן דייק מדבריו בגידולי תרומה שם.

בדף מו ע"א ד"ה וכוונת, שורה ב מלמטה 'כשלית ליה' - אלא ע"כ לומר דטרשא חשיב כלית ליה. וטעמא כדכתב אאמו"ר נר"ו לעיל בדף מה ע"א ד"ה וכתב. וכ"כ עוד לקמן בעמוד ב' בסוגריים.

שם בע"ב ד"ה ומש"כ שורה ו - צ"ל חשיב כיש לו.

שם שורה אחרונה - צ"ל ודו"ק).

שם ד"ה והנראה שורה ג - צ"ל ליה. כיון.

בדף מז ע"א סימן כו - סימן זה שייך לעיל לפני סימן י.

שם בע"ב ד"ה והנה קושית שורה ג - צ"ל מחזירין. ואי.

בדף נד ע"ב ד"ה ביאור שורה א - צ"ל התוס' ד"ה ונותן.

בדף נה ע"א ד"ה אמנם שורה אחרונה - צ"ל בטל". ע"כ.

בדף צ ע"א בסוף הדיבור הא' - ועיין לקמן סימן נג מ"ש בזה.

שם סימן מז - סימן זה שייך לעיל לפני סימן יט.

שם אות א שורה ד - צ"ל יקרא אי זולא (כ"ה בגמ').

שם בע"ב שורה ב - צ"ל דיצא השער (כ"ה בתוס').

שם ד"ה והמהרש"א שורה ג - צ"ל השער פוסקין.

שם בסוף הדיבור - עכ"ד המהרש"א.

שם בד"ה והנמוקי שורה א 'והנמוקי יוסף' - דף לה סע"א.

שם שורה ב - צ"ל הוא, כיון.

שם שורה ג - צ"ל תקפה נתבטל (וכ"ה בנ"י).

שם שורה ד בסוגריים - צ"ל ומה שמשתכר (כ"ה בנ"י).

שם שורה ב מלמטה 'בתוספתא' - פ"ו ה"ג.

בדף צא ע"א בדיבור הא' שורה ג מלמטה - צ"ל שלא היה (כ"ה בנ"י).

שם ד"ה ונראה שורה ה - צ"ל אז קפדינן.

שם בע"ב ד"ה ולפי שורה אחרונה 'הוא' - (המוכר).

שם סד"ה וצ"ע - לאו דוקא, דהרי כשפוסק בשער הגבוה היינו כשמקדים לו מעות, ואילו בטרשא הלוקח מאחר את תשלום המעות. אלא שכוונת אאמו"ר נר"ו היא דהאי טעמא דרב ששת בריה דרב אידי שייך נמי גבי פוסקין כשער הגבוה, דזיל בתר דידיה (הלוה) שמפסיד מכיון שאינו יודע מתי יהיה שער הזול כדלעיל.

בדף צב ע"א שורה א - צ"ל רב דיזפי בתשרי (כ"ה בגמ').

שם בע"ב ד"ה והנה שורה ט 'דמ"ש בגמ'' - דף סג ע"א בטעמא דרבה ורב יוסף.

בדף צג ע"א שורה ו - צ"ל המחיר והיית.

שם בסוף הדיבור הא' 'וע"כ נשאר בצ"ע' - תא"מ (שאין זו קושיית הרב מנחת שלמה ז"ל, אלא קושיית יבדל"א אאמו"ר נר"ו).

שם ד"ה והנה שורה ד מלמטה - 'והנמ"י' - הנז' בדברי אאמו"ר נר"ו לעיל.

שם בע"ב ד"ה והדברין שורה א - צ"ל והדברים תמוהים.

שם 'שתירוץ זה' - פי' תירוץ הרב מנחת שלמה ז"ל המובא לעיל בדף צב ע"ב.

שם ד"ה והנראה שורה ט 'שהרי יכול לקנות בשעת ההלואה' - צ"ע, שהרי אאמו"ר נר"ו לקמן (בסימן נ) הסכים כדעת מר"ן בב"י דטעמא דשקילא טיבותך פירושו שלכן מחשיבים כאילו שהמוכר קנה עכשיו את הפירות. ע"ש. ולכאורה לא שייך למימר כן הכא שהרי אין המוכר יודע אם יוזל, ולכן לא שייך לומר דחשבינן ליה כאילו קנה, שעלול מאוד לקנות ולהפסיד (כמ"ש אאמו"ר נר"ו לעיל דף צא ע"ב ד"ה ולפי).

בדף צד ע"ב ד"ה ונראה שורה ח מלמטה ' וקשה הא איכא חשש שמא יוזל' - דבר זה דחאו מהר"ר נפתלי ברינגר נר"ו, דאפילו אם נאמר דיוקרא וזולא שוים הם, עדיין יהיו מובנים דברי רש"י, דמכיון דקיבל עליה אחריות, ועי"ז מתרחק עוד יותר מההפסד, עי"כ מתקרב השכר, למרות שהיוקר שוה לזול.

שם בסוף העמוד - דברים אלו בהוספות נכפלו לעיל סימן יז.

בדף צה ע"א ד"ה ורש"י שורה ב מלמטה - צ"ל לא גזור".

שם שורה אחרונה - וכדברי רש"י שמותר לפסוק באיזה שער שירצה, כ"כ הריטב"א בחידושיו (עה ע"א ד"ה מתני'), והביאו הרב מחנה אפרים (הל' מלוה ולוה דיני רבית ר"ס כט).

שם ד"ה אבל בסוגריים - צ"ל סימן ס.

שם שורה אחרונה - וכן היא דעת התוס' (סג ע"ב סד"ה מהו). וכ"כ הרב מחנה אפרים (שם) בדעת הרמב"ם, ושכן דעת ר"י ורבינו הטור (סימן קעה).

שם בע"ב סד"ה וי"ל - וע"ע בדברי הרב פני יהושע, בס' אוצר מפרשי התלמוד (עמוד תעג הערה יב).

בדף צו ע"ב שורה ג - צ"ל בעלה ע"ב (ע"ב). כ"ה בב"י.

שם שורה ה - צ"ל איתא בעלה ס"ג (ע"ב) שהוא. כ"ה בב"י.

שם שורה ו - צ"ל דא"ל שקילא טיבותך (כ"ה בב"י).

שם שורה ז צ"ל אי הוו לי (כ"ה בב"י).

שם סד"ה ובבית - צ"ל אחמור ביה (כ"ה בב"י).

שם - ועי' בס' מלוה ה' (פ"ט הערה פא) שהוכיח כדברי מר"ן בב"י מדברי הראשונים.

בדף קב ע"א סד"ה ולפי - ועי' לעיל סימן מו מ"ש בזה.

בדף קד ע"ב סימן נה - סימן זה שייך לקמן לאחר סימן נט.

בדף קה ע"ב ד"ה ובגמ' שורה א בסוגריים - צ"ל עד ע"א.

בדף קח ע"ב ד"ה ב"מ - יש למחוק תיבת 'פלוני'.

בדף קיב ע"ב לפני סימן ס - כאן שייך סימן נה.

שם ד"ה והנה שורה ד 'וכ"מ בתוס' קדושין' - גם הרב קובץ שעורים (קדושין סימן עה) כ' דמדברי התוס' משמע דרבית דברים הוי מדאורייתא. [ובמש"ש להקשות ע"ד התוס', כבר קדמו בזה הרב נתיבות המשפט ז"ל (סי' עב, באורים אות טו). ע"ש מה שתירץ]. ובשו"ת מנחת פרי ח"א (סימן כו אות יג) כתב בשם הגר"ש רוזובסקי ז"ל [מח"ס זכרון שמואל ועוד] לדחות, לפי דברי הט"ז [ביו"ד סימן קיז אות א. וכ"כ הפמ"ג בספר גינת וורדים (כלל ע ד"ה עוד). ועי' במה שהאריך בזה בספר טהרת הבית ח"ב (עמוד יט). וע"ע בזה בס' שער בת רבים על ההפטרות (הפטרת אמור ביד השער) ובשו"ת חדות יעקב (חאו"ח סימן כ) ובשו"ת אגרות משה (א"ח ח"ו סימן יז אות ב) ובס' אהל דוד על נ"ך (ישעיה ס ז) ובאוצר הפוסקים (סימן כב סק"ד אות א ד"ה ולענין ובהערה שם) ובקובץ זכור לאברהם (תשנ"ז-תשנ"ח עמ' רצט בהערה) ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (תצא כג ד) ובקו' בית הלל (גליון כד דף קסז ע"ב)] דרבנן לא אוסרים דבר שמפורש בו היתר בתורה. וע"ע בתוס' (ב"מ סד ע"ב ד"ה ולא) ואכ"מ. ע"כ. וכ"כ הרב אילת השחר בחידושיו (קדושין ח ע"ב), והוסיף דאפילו לא נסבור חידוש הט"ז, הא מיהת כיון דרבנן אסרו, הרי דזה דבר מגונה, וזה נגד רצונו יתברך, אלא דהשאיר זה לחכמים לאסרו, ואין ראוי שהתורה תשבח זה, וא"כ אם אינו קונה משכון איך התורה מדגישה שזה הוגן שהעני יברכנו, וע"כ דקונה המשכון. ע"כ. ובדומה לזה כבר כתב בשו"ת שואל ומשיב (מהדו"ג ח"ב סו"ס קצ). ע"ש.
ונ"ל להצדיק את הצדיק דברי הרב קובץ שעורים, דליכא למימר כדחיית הגרש"ר ז"ל וסיעתיה, דהרי אפילו אם נאמר דבע"ח לא קונה משכון, מ"מ ליכא ראיה מהכא דרבית דברים בעלמא מותרת, די"ל דשאני הכא שהחזיר לו משכונו (ואע"ג דאין המשכון קנוי לו, מ"מ חסד גדול עשה עמו וכדמשמע מדברי התוס' בקושייתם, ואולי לכן התירה לו התורה לברך לבעל חובו), וא"כ חכמים היו יכולים לאסור רבית דברים בעלמא, כיון דלא מפורש בתורה איפכא. וגם לדברי הרב אילת השחר נר"ו, ליכא ראיה מהכא דרבית דברים אינה דבר מגונה, דאולי שאני הכא שגם מחזיר לו המשכון, וכנ"ל. משא"כ אי רבית דברים הוי מדאורייתא א"כ מסתבר יותר לומר דלא חילקה התורה. ובזה יובנו דברי התוס'. משא"כ אי רבית דברים הוי מדרבנן, אז בודאי לא היינו אומרים דאיכא בתורה להדיא איפכא. והט"ז אמר את דבריו דוקא כשמפורש בתורה איפכא.
ועינא דשפיר חזי להרב מנחת פרי נר"ו הנ"ל, שאחר שהביא דברי הגר"ש רוזובסקי ז"ל, הוסיף בזה"ל: אך התקשיתי בדבריו זה מכבר דאכתי מנ"ל לגמ' להוכיח מהפסוק שבע"ח קונה משכון, אדרבה נימא דהתורה התירה רבית דברים בתיבת "וברכך", וליכא הוכחה שקונה משכון. ע"כ. ולכאורה קושיא זו היא ע"ד הגמ' גם לולא דברי הגר"ש רוזובסקי ז"ל, דהרי הברכה הוי רבית דברים וכמ"ש התוס', וא"כ מהיכא תיתי דאתא קרא למימר דבע"ח קונה משכון, דלמא קרא אתא להתיר רבית דברים.
וע"פ דברינו אפשר ליישב, דכיון דאיכא לפרושי קרא באחד משתי פנים, או שבע"ח קונה משכון, או דהתורה הוציאה מן הכלל רבית דברים זו (דסתם רבית דברים אסורה מדאורייתא וכדברי הקוב"ש הנ"ל, ושאני הכא דאיכא גם המשכון שהחזיר לו, וכדכתיבנא לעיל בס"ד), יותר טוב לומר שהתורה לא חילקה בדין רבית דברים, ובע"ח קונה משכון.
ובעיקר דין רבית דברים אי הוי מדאורייתא או מדרבנן, עי' בס' ברית יהודה (פ"י סק"ג) ובס' טעם רבית (סי' קס אות יט) ובס' תורת רבית (פ"ד בירור הלכה אות א).
ושו"ר בס' מתורתן של ראשונים כאן שכ' ע"ד התוס' וז"ל, קשה הלא רבית דברים לא מיתסר אלא מדרבנן. ועיין שו"ת שמן רוקח (ח"ב סימן יח דף כא ע"ב ודף ט"ז וע"ד וקי"ז) דדבר שהתירה תורה בפירוש אין ביד חכמים לאסור, [ולפ"ז] א"ש דאי לא קני הוי רבית דברים, וא"כ יהיה היתר של רבית דברים מפורש בתורה ואין ביד חכמים לאסור, אלא ודאי דקני. ועיין בהשמטות שבסוף הספר, ועיין שו"ת חסד לאברהם מה"ת יו"ד סימן סא שהקשה השואל קושיא זו, ועי' מה שהשיב. ועשו"ת ברית יעקב ח"א סימן סב. עכ"ל. והספרים הנ"ל אמ"א. [ודברינו אלה נדפסו בעילום שם אומרם בס' רועה בשושנים על הל' רבית (סימן קס סעיף יא אות ב)].

שם שורה ו - צ"ל בשלמתו וברכך.

שם אות ב שורה א - צ"ל פרק איזהו.

בדף קיג ע"א ד"ה והרמב"ם שורה ב - צ"ל ולוה הלכה יב) כתב וז"ל.

שם ד"ה והנראה - ומהר"ר שמואל דוד רובין נר"ו כתב במכתב לאאמו"ר נר"ו (מיום כה אלול תשנ"ח) שכעין דבריו בזה כתב גם בס' מרבה תורה (סימן קס ס"ק כז), וז"ל: דהטעם לאסור באינו רגיל להקדים לו שלום, מפני שהלוה חסר מכבודו והמלוה מתרבה כבודו, והוי רבית, אבל בהיה רגיל גם מקודם להקדים לו שלום מטעם שהמלוה איש מכובד שלא נגרע מכבוד הלוה כלום, וא"כ אף באומר להלוה בשכר מעותיו, לא חסר הלוה מכבודו, ולא ניתוסף להמלוה יותר כבוד ע"י אמירתו, וע"כ שרי. עכ"ל. והוסיף מהר"ר שמואל דוד רובין נר"ו: ולכאורה צ"ע על דבריו, שהאיסור להקדים שלום אינו מפני רבית כבוד, אלא מפני רבית דברים. ע"כ.
וכתבתי לו להשיב על דבריו [בירושלם, ה תשרי תשנ"ט], דהנה אם הלוה יאמר למלוה דברים של מה בכך או דברי קללה, האם יעבור על איסור רבית דברים, אלא בעינן דוקא דיבור של כבוד. וברור.

שם בע"ב שורה א - צ"ל יתר שמכבד.

שם ד"ה אבל שורה יא - צ"ל שמברכו, כפי.

שם בסוף הדיבור - וכ"כ בשו"ת אהלי יעקב למהריק"ש (סימן קכו) ככל הדברים האלה. והביאו בספר מלוה ה' (פרק ח בטעם רבית אות כד ד"ה ובצאתי). עש"ב. וכ"כ מהרח"ל מייזליש, הובאו דבריו בשו"ת טוב טעם ודעת (ח"א סימן רד). ומהר"ש קלוגר בשו"ת טוב טעם ודעת (שם) דחה דבריו עפ"ד המדרש (רבה ר"פ נח פרשה לח): אמר רבי יוחנן, אם קדמך חברך בעדשים [כצ"ל], קדמנו בבשר, למה שהוא גמל עליך תחלה. ע"כ. ולפי"ז גדולה טובתו של המקדים, אף בהחזקת טובה. עש"ב [גם הקשה שם בזה"ל: אך אני תמה על רו"מ למה לא הרגיש דבר אחר על הב"י מ"ש שם בלשונו 'ועוד שלשון מחזיק לו טובה לא שייך על נתינת שלום', הנה זה אין לו הבנה וחיבור כלל, ולא ידעתי להולמו, וצ"ע. ע"כ]. ונ"ל לתרץ, דאין ראיה מהמדרש, דהרי הכא המלוה הוא שהתחיל בטובה במה שהלוה לו. וק"ל.

בדף קיד ע"א תחילת שורה ו - צ"ל למצוות.

שם שורה י - צ"ל איסור".

שם ד"ה והנראה שורה ד - צ"ל דבור כלשון.

שם בע"ב סד"ה ולמסקנא - וכן פסק בספר מלוה ה' (פרק ח סעיף יג).

שם סד"ה וה' - וע"ע לקמן בסימן סב השייך לכאן.

בדף קטו ע"א שורה יב - צ"ל כתב ש"אם.

שם ד"ה ודברים שורה ג - צ"ל לו בדברי חן וחסד.

שם ד"ה וגם - צ"ל שכתב "ומכל.

שם בע"ב ד"ה אמנם שורה א - צ"ל אוירבך בשו"ת מנחת שלמה ח"א (סימן כז אות א) שמותר.

שם שורה ג 'מילתא בטעמא' - וה"ד לעיל בסימן ס אות ג.

בדף קטז ע"א שורה ד מלמטה 'על דפי ספר' - וכ"פ בספר כרם שלמה (עמוד קז). וע"ע להרב נאמ"ן נר"ו בקובץ אור תורה (תשרי תש"נ עמוד טז). והובאו דבריהם בספר מלוה ה' (פרק ח בטעם רבית אות כה). עש"ב.

שם בע"ב ד"ה כתבו שורה ב 'למלוה כשהלוהו' - עיין בזה לעיל בסימן ס.

שם ד"ה ונ"ל שורה ח - צ"ל שהביא, מב"מ.

בדף קיז ע"א ד"ה וכבר שורה ו - צ"ל בשווי', ועל.

בדף קיח ע"א שורה ד  - צ"ל אחרות, שמצוה.

שם ד"ה וע"כ שורה ג 'לעיל' - בסימן ס.

שם שורה ד - צ"ל תודה לך".

שם בסוף הדיבור - וכן פסק ככל הדברים האלה לעיל בחלק ההלכות (פרק א סעיף ג).

שם בע"ב שורה א בסוגריים - צ"ל סימן ע.

בדף קיט ע"א סד"ה וקצת - ואפשר ליישב דשאני רב אשי דטריד בגירסיה כל כך דאיכא חשש דלמא משתלי, משא"כ בשאר אנשים המכירין ונאמנין זל"ז מותר להלוות, דלא חיישינן לשכחה אלא דוקא כשיש אפשרות סבירה שאכן יארע כן. ושוב ראיתי שכבר כתב סברא זו בס' ראש יוסף למהר"י אישקאפה (ח"מ ר"ס ע), והאריך בזה. ע"ש.

שם ד"ה ולהלכה שורה ב 'ואתי שפיר' - וכן פסק בשו"ת יביע אומר (ח"ז ח"מ סימן ז). עש"ב.

שם בסוף הדיבור - וכן פסק עוד לעיל בחלק ההלכות (פרק א סעיף א).