יום שלישי, 29 באפריל 2014

שם הספר: ידי חיים.
מחבר: רבי יוסף חיים.
דפוס: ירושלם תשנ"ח.

בעמ' רה והלאה דן אם שייך כבישה בשרץ חי - ועיין בזה בשו"ת רב פעלים להרב המחבר (ח"ג חיו"ד סימן ד). וע"ע בזה בשו"ת עמודי אור (סימן נד) ובשו"ת מהרי"א אסאד (חיו"ד סימן קנד) ובשו"ת טוב טעם ודעת (מהדו"ק ח"א סימן קנה) ובשו"ת פרי יצחק (סימן כא) ובשו"ת ר"ע הילדסהיימר (ח"א חיו"ד סימן קנח) ובשדי חמד (מע' הב' כלל קיא ובפאת השדה כלל טו) ובדעת תורה למהרש"ם (י"ד סימן נב אות א) ובשו"ת אבני צדק (י"ד סימן לט) ובס' קהלות יעקב (חולין סימן ה) ובשו"ת באר דוד (סימן כא) ובס' הערות במסכת חולין למהרי"ש אלישיב ז"ל (חולין קג ע"ב ד"ה כל הבשר) ובאתר 'דין'. ועי' בגיטין (מה ע"א) בענין בנתיה דרב נחמן שהיו בוחשות בקדירה רותחת בידיהן, וחשב רב עיליש שהוא בגלל צדקותן, ולא חשש מפליטת בשר אדם חי. ושו"ר בקובץ כאיל תערוג (גליון קסד עמוד ד) שמהראי"ל שטיינמן נר"ו (מח"ס אילת השחר ועוד) אמר ראיה זו. ע"ש. וי"ל שאם לא נכוו, גם לא פלטו טעם. ועתה ראיתי בשו"ת יביע אומר (ח"י דף שנד ע"א), שאף הוא ז"ל הביא ראיה זו. עש"ב.
ובעיקר הענין אם בשר אדם אסור באכילה, כתב הרמב"ם (פ"ב מהלכות מאכלות אסורות ה"ג) שיש איסור עשה בין בשר אדם חי ובין בבשר אדם מת. וכן הסכים הרב מגיד משנה (שם). וגם דעת הרא"ה (כתובות ס ע"א) היא שאיסור אכילת בשר אדם היא מה"ת. ודעת מור"ם בהגה (י"ד סי' עט ס"א) שאיסורו מן התורה משום איסור עשה. וכתב הרב פמ"ג (מש"ז אות ג) שאין להקל ולצרף לס"ס את הסוברים שאיסורו מדרבנן. ועי' בדרכי תשובה (אות טו) שהביא דברי הפוסקים בזה. אולם דעת הרמב"ן (כתובות ס ע"א ד"ה הכי גרסינן) והרשב"א (כתובות ס ע"א ד"ה הכי גרסינן) היא שהוא מותר מה"ת. וכן דעת הראב"ד בהשגותיו (שם) והרמ"ך בהגהותיו על הרמב"ם (שם). אולם בשו"ת שרידי אש (ח"ג סימן קכז) כתב שאף לשיטתם אין כן רצון התורה. וכיו"ב כתב בס' דור רביעי (בפתיחה) כתב שאף לדברי המתירים, הדבר אסור מחוקי הנימוס, וחמור מאיסור תורה. ועי' בשבת (קיג ע"ב) ובזבחים (קיג ע"ב) כאילו אוכל מבשר אבותיו. וראיתי למי שהביא בנ"ד את דברי הרב אור שמח (פ"ג מהלכות מלכים ה"י) שכתב לבאר דברי הרמב"ם שהמלך יכול להרוג את הרוצחים שאין לב"ד רשות להורגם לפי דיני התורה, שהוא מדיני התורה הנימוסית, והוא ענין מושכל. וע"ע בס' סנסן ליאיר השלם (דף קיט ע"ב). ובעיקר הענין אי סברא הוי מדאורייתא, עי' בפני יהושע (רפ"ו דברכות) ובשו"ת בית אפרים (חאה"ע ח"ב סו"ס נח) ובס' מלכי בקודש ח"ו (עמ' קסט והלאה) ובמש"כ מהר"מ גיפטר ז"ל (מח"ס נתיבות מרדכי ועוד) במאמרו בקובץ הדרום (גליון יד דף לו ע"א).
ובעיקר דין פליטה מאדם חי, יש להביא ראיה ממה שהותר חלב אשה כדאיתא בכתובות (ס ע"א), וכן הוא בש"ע (י"ד סימן פא ס"ז), ולא אסרוהו חכמים משום כבוש שהוא כמבושל מדבריהם (ועי' בפמ"ג י"ד סימן פז מ"ז אות א בשם הרב ים של שלמה. ומוכח שאין פליטה באדם חי. ואפשר לדחות לשיטת הט"ז שחכמים לא אסרו מה שמפורש בתורה בהדיא להקל, ובכתובות (ס ע"א) יליף לה מקרא דאין חלב מהלכי שתים טמא. ועי' בהגהות והערות על הטור הוצאת מכון ירושלם (י"ד סימן פא אות ז) מהי קרא ילפינן לה.
ודברי הט"ז הנ"ל הם בי"ד (סימן קיז אות א). וכ"כ הפמ"ג בספר גינת וורדים (כלל ע ד"ה עוד). ועי' במה שהאריך בזה בספר טהרת הבית ח"ב (עמוד יט). וע"ע בזה בס' שער בת רבים על ההפטרות (הפטרת אמור ביד השער) ובשו"ת חדות יעקב (חאו"ח סימן כ) ובס' אהל דוד על נ"ך (ישעיה ס ז) ובאוצר הפוסקים (סימן כב סק"ד אות א ד"ה ולענין ובהערה שם) ובס' מתורתן של ראשונים (קדושין ח ע"ב) ובקובץ זכור לאברהם (תשנ"ז-תשנ"ח עמ' רצט בהערה) ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר הפרשה (תצא כג ד) ובס' אילת השחר (קדושין ח ע"ב) ובשו"ת מנחת פרי (ח"א סימן כו אות יג) ובקו' בית הלל (גליון כד דף קסז ע"ב). וכתבתי עוד בזה, ונדפסו הדברים ללא שם אומרם בס' רועה בשושנים על הל' רבית (סימן קס סעיף יא אות ב).
ובענין אי אמרינן טעם כעיקר באיסור עשה, עי' בשו"ת נודע ביהודה (מה"ת חאו"ח סימן סו) ובשו"ת באר יצחק (סימן יג) ובשו"ת אבני נזר (חאו"ח סימן שנט) ובכף החיים י"ד (סימן קיח סוף אות יב) ובס' איסור והיתר למהר"י יוסף נר"ו (עמ' קצט) ובאתר 'דין'.
שם הספר: מטה מנשה ח"א.
מחבר: רבי מנשה מטלוב סתהון.
דפוס: ירושלם תשס"ז.

בהסכמת מהר"מ מאזוז נר"ו כתב שר"ת פצ"י היינו 'פה צפת יע"א' - אינו כן, אלא הוא 'פה צובה יע"א', והיא עי"ת חאלב (ארם צובא), שכן נהגו לכתוב חכמי חאלב, עי' לדוגמא בסוף הקדמת מהר"א ענתבי לספרו חכמה ומוסר, ובספרו אהל ישרים (שער הנשים ד"ה ועל פי זה), ובס' דרך אמונה למהרי"ש דוויך (מע' הי' סימן יד בהערה) בשם מהר"א ענתבי בס' מר ואהלות. וכן פענח לנכון בס' דרך אר"ץ, ראה לדוגמא מה שהביא (בעמוד עא) מספר שלחן המלך (סימן פח אות ז). ועי' בשו"ת מהר"ש לאנייאדו החדשות (סימן יב ד"ה שבתי) שהרב המו"ל אף הוא לא ידע מה פירוש 'פצ"י'.

בהקדמה עמ' א' בתולדות הרב המחבר - ע"ע בס' יהודי המזרח בארץ ישראל (ח"ב עמ' 488). וע"ע שם (עמ' 489) קצת מתולדות בני משפחתו.

שם עמ' ב' מסופר על פטירתו של הרב המחבר - והספידו מהר"א חמווי בס' אביעה חידות (דף לד ע"א).

שם עמ' ג בתולדות בן הרב המחבר, מהר"ר חיים סתהון - ע"ע מתולדותיו בהקדמת ספרו ארץ חיים הוצאה שניה (הנד' בא"י בשנת תשמ"ב). וע"ש בגליון.