יום שלישי, 20 במאי 2014

שם הספר: דרך אר"ץ - מנהגי ארם צובה - אורח חיים.
מחבר: רבי אברהם עדס.
דפוס: תש"נ.

במבוא עמ' כב כתב שהמנהג בבהכ"נ בית נשיא בחאלב שחלק מהציבור היו לומדים חק לישראל בעודם לבושים בטו"ת לאחר התפילה. וע"ש (בסעיף א וסעיף ב) - הנה כתב בשו"ת שלמת חיים (ח"א סימן ה-ז וח"ב סימן פט ובהנד"מ סימן צל-קג) שלא נתפשט המנהג ללומדו. אולם נראה שכוונתו על המנהג בשער מקומו, שכן מצינו למהר"ר יעקב שמשון שבתי מסינגליא בספר יעקב לחק (המסונף לטהור ספר שבת של מי) בקונטרס קשיא סיפא (אות נב) שכתב: 'בלמדי מידי יום ביום ספר חק לישראל'. וכן נראה שנהג מהרי"ח, כנראה בספרו ידי חיים. ובס' מאור ישראל למהרא"י הראל נר"ו (עמ' מו) כתב שמהר"ר מסעוד אביחצירא ובנו מהר"ר ישראל ומהר"ר יחיא דהאן ז"ל, עם לימוד הגמ', הקפידו מאוד על לימוד חק לישראל. וכן היה המנהג בישיבה בתפיללאת (וכמ"ש שם בעמוד מח). וכ"כ בס' תהילת שלמה (בנספח שבסוה"ס סוף עמוד ה) שבמערב הפנימי נהגו ללמוד חק לישראל. ומהר"א פאלאג'י בצוואתו הנד' בראש ספרו פדה את אברהם (בהנד"מ דף ט ע"א אות ג) הזהיר שילמדו  יום חק לישראל. ובשו"ת אור לציון (ח"ב פ"י אות ה) כתב שאף אברכים ות"ח חייבים ללמוד חק לישראל. ע"כ. וע"ע במש"כ ש"ב מהר"פ פרץ נר"ו בהערותיו לס' כוונות התפילה (עמוד סג הערה קכט). ומהרי"ח סופר נר"ו בס' נר יהודה (בקו' יהודה יעלה בראש הספר עמוד כה) כתב ששמע כמה פעמים ממהר"ר יהודה צדקה ז"ל שאמר 'חבל על דאבדין שבני תורה הפסיקו לימוד חק לישראל שהוא לימוד דכרכא דכוליה ביה הן תורה הן מוסר ויראה, ובזמן קצר קונה לו ברכה מרובה', ושעד יומו האחרון שהיה בכוחו לא עבר עליו בלא שילמד חק לישראל, וכנהוג מקדמת דנא. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ד חי"ד סימן לא אות ה) ובס' אוצר פסקי הסידור (עמ' קנח, ודבריו חזרו ונדפסו בס' אהלי שם על הש"ע א"ח סימן קנה).

בגוף הספר בעמ' יא כתב שלא נהגו לומר תיקון רחל בשנת השמיטה - עי' במש"כ במנהג אר"צ בזה בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצו).

בעמוד יג - יש להוסיף שמנהג אר"ץ שאבל לא מניח תפילין ביום קבורה שאינו יום מיתה, ודלא כמהריט"ץ (בחי' פרק איזהו נשך דף יב ע"ב). כ"כ בס' מאמר יעקב המצורף לספר פדה את אברהם (סימן לה ד"ה ושמעתי) בשם מהר"ר יעקב עטייה נר"ו מעיה"ק בת ים ת"ו. ומהר"ע יוסף ז"ל האריך בדין זה בשו"ת יביע אומר ח"ב (חי"ד סימן כז), ומסקנתו שאף שמי שלא מניח יש לו על מי לסמוך, מ"מ עדיף להניח בלא ברכה. וכן פסק בס' ילקוט יוסף ח"ז (סימן ג אות ט וסימן טו אות א). ובס' מאור ישראל (מ"ק כא רע"א) כתב שיש להניחן בלי ברכה [ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם]. וכ"כ עוד בשו"ת יביע אומר ח"ז (חי"ד סימן מג אות ד). ע"ש.

בעמוד טז - בענין זמן תפילת שחרית, נהגו להתחיל 'ותתפלל חנה' בעמוד השחר, והתפללו שמונה עשרה לפני שתעלה השמש. וגם ביום א' דשבועות ובהושענא רבה התחילו בעמוד השחר. ושאף נטלו הלולב לפני הנץ החמה. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ושמע ממהר"ר יום טוב ידיד ז"ל (רבה של אר"צ) שכן עושים בהושענא רבה מפני טורח ציבור. ומהרי"ט ידיד ז"ל התפלל עמהם גם בימות החול. ואולי ס"ל כשיטת הרב בית דוד (סימן לו) שזמן הנץ החמה הוא שיעור שעה אחת לפני שתעלה השמש. וכן היה מנהג בגדאד בזמן האחרון, וכמו שכתב בבן איש חי (פרשת וישלח אות ד). ועי' בילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד, תפלה כרך א, דף מט ע"א ודף נ סע"ב). וכתבתי עוד בזה בתשובה.
    ושוב חקרתי את הענין והתברר לי שעמוד השחר שעליו דיברו, היינו קריאת המוסלמים הראשונה לתפילתם, ובדקתי ומצאתי שבאר"צ בימות הקיץ הוא כ-45 דקות לפני הנץ החמה. ואם מתחילים 'ותתפלל חנה' באותה שעה, בימות החול מגיעים לתפילת העמידה כמה דקות לפני הנץ החמה (ואולי הוא עישור שעה שכתב הרמב"ם, עי' בילקוט יוסף שם), וביום השבת מתפללים לאחר הנץ החמה.

בעמ' יז ובעמ' רכד כתב שהמנהג לומר 'ומכניע זדים' - וזה דלא כמ"ש מהר"י שחיבר ז"ל בשו"ת יצחק ירנן (סימן טז), והעיר עליו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצח). ע"ש (הערת מ"פ נר"ו). והנה כדברי מהר״י שחיבר ז"ל שכ' שנהגו לומר ׳ומכניע מינים׳, כן אמר לי גם מהר"ר צדקה הרארי ז״ל (רב ק"ק מגן דוד יכב"ץ במיקסיקו) שכן נהגו באר"צ. אולם אמר לי אחי מהר״ר יוסף נר״ו שזקן א׳ העיד שהיו מנהגים שונים בזה בבתי הכנסת בחאלב. ובעיקר הדין, ע"ע בשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"ג א"ח סימן ו ד"ה בענין למלשינים) ובס' אוצר פסקי הסדור (עמוד רסט) ובס' אוצר פסקי נדרים (בנוסחאות הסידור שבסוה"ס אות לז).

בסוף עמוד יז כתב שנהגו לומר 'ועל זקניהם' - וה"ד מהר"י יוסף נר"ו בס' עין יצחק (ח"ג עמוד קצח). ע"ש.

בעמוד יח כתב שנהגו לומר 'קוינו וצפינו כל היום' ו'חיים חן וחסד צדקה ורחמים' - וה"ד מהר"י יוסף נר"ו בס' עין יצחק (ח"ג עמוד קצח). ע"ש.

בעמ' כ כתב שהיו אומרים תחנון ביום הבר-מצוה - וכ"כ עוד הרב המחבר נר"ו במאמרו הנדפס בסוף קובץ מצות אברהם. ושם הביא כל מנהגי בר מצוה שבאר"צ.

שם כתב שנהגו לומר אנשי אמונה ביום ב' ותמהנו מרעות ביום ה' - וה"ד בס' מגן אבות על א"ח (עמוד קיח). ועי' במש"כ בגליון שם.

בעמוד כו, שאין נכנסים לחדר של ארון הקודש אלא בחליצת מנעל - וכשהרחיבו את כולל מאור אברהם ליוצאי אר"ץ במיקסיקו, ובנו בו ארון בצורת חדר נסתפקנו אם גם יכנסו בחליצת מנעל, ופשטנו הדבר ע"פ מה שסיפר מהר"ר יצחק זעפראני נר"ו שלא היתה פרוכת מכסה את ספרי התורה בתוך הארון באר"צ, ומזה גמרנו אומר להקל במיקסיקו כי שם יש פרוכת המכסה את הספרים. והוא נר"ו סיפר שהשמש היה נכנס בחליצת מנעל ומוסר את ספר התורה לזוכה בפתיחת ההיכל.

בעמוד כז - אפשר להוסיף המנהג באר"צ שלא לטלטל ס"ת לקרוא בו בבית האבל. כן העיד הגמו"ן כהר אברהם עטייא נר"ו. והוא עפ"ד מר"ן בש"ע שאין לטלטל ס"ת למי שנמצא בבית האסורים. וכן בזוה"ק החמירו בזה. והטעם הוא בגלל החיוב לנהוג כבוד גדול בס"ת ואף שיש כמה קולות בדבר, מ"מ המנהג הקדמון ברוב המקומות להחמיר בזה, וכמה מהטעמים להקל נאמרו כדי לבאר את המנהג להקל שנתפשט אצלם, אולם פשיטות הדין היא להחמיר. וכן פסקו כמה מחכמי זמנינו. וראיתי למי שכתב שלא נהגו לטלטל מקדמת דנא ברוב המקומות כי לא היה להם ס"ת מיותרים, אולם אין כן הדבר לגבי מנהג אר"צ, שם היו הרבה ס"ת בביהכ"נ שלא השתמשו בהם כי אם לכל נדרי, ואפילו לאחר שנשרפו ספרי התורה בביהכ"נ הישן בפרעות שנת תש"ח, עדיין היו יותר מעשרה ס"ת בביהכ"נ בשכונת ג'מילייא (כן העיד גם הנ"ל). ומקורות דין זה עי' בס' חזון עובדיה על אבילות (ח"ב עמוד שי), ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן קלה), ובאתר מכון אריאל, ובתשובת מהר"ר נהוראי יהב נר"ו, ובמש"כ מהר"מ צוריאל נר"ו בקובץ שנה בשנה (שנת תשס"א), ובתשובת מהרב"צ מוצפי נר"ו, ובתשובת מהר"ר רצון ערוסי נר"ו, ובאתר ישיבה יוניברסיטי.

בעמוד כח, בדברים הנוהגים בסעודה - בילקוט יוסף (שארית יוסף ח"ג עמוד שט ד"ה ודרך, ומשם הועתק לילקוט יוסף הלכות נט"י מהדורת תשס"ד עמ' תשטז ד"ה ודרך) הביא דברי מהר"י שחיבר ז"ל בשו"ת יצחק ירנן (עמוד מג) שבחאלב עיר מוצאו לא נהגו להסיר הסכינים מעל השלחן בעת אמירת בהמ"ז. וכ' לפלפל בדבריו. ע"ש. ויש להעיר מזה על מה שכ' בס' תולדותיו UN GRAN VISIONARIO -RABBI ITZJAK CHEHEBAR  (עמ' קסח) שמנהגם להסיר הסכינים מעל השלחן לפני בהמ"ז. ע"ש. ואמר לי מהר"א שחיבר נר"ו [ראש ישיבת בית דוד בבואנוס איירס] שמר אביו מהר"י הנז' לא נהג להסירם מעל שולחנו לפני בהמ"ז.

בעמ' כט הביא המנהג להוסיף אחר ברכת המזון 'ברוך הזן ברוך השולחן ברוך משה בן עמרם' - והנה כתב רבינו הטור א"ח (ס"ס קפ"ט) וז"ל, ואחי הר' יחיאל כתב, נהגו להאריך בסוף ברכת הטוב והמטיב לומר הרחמן בכמה ענינים, ולא ידעתי מאין בא להם להרבות בבקשות ולהפסיק בין ברכת המזון לברכת בורא פרי הגפן וכו'. ונראה לי שאין בזה משום הפסק. וגדולה מזו מצאנו בברכת המילה שמתפלל על הילד אחר שבירך בפה"ג ומפסיק בין הברכה לשתיה. ע"כ. מבואר שסומך על בעל העיטור למעשה. דכל כי האי גוונא לא הוי הפסק. וכ"כ רבי דוד אבודרהם בסדר בהמ"ז (דף פ"ח ע"ד).
וכתב בכף החיים (אות יד) על דברי רבינו הטור, וז"ל: והטעם כתב הלבוש דלא חשבינן להו להפסק, כטעם שאומרים כמה תחנונים בסוף י"ח קודם שפוסע לאחריו כמ"ש סימן קכ"ב יעו"ש. וכתב המש"ז אות א' דוקא הרחמן לא הוי הפסק בין בהמ"ז לפה"ג יעו"ש. וע"כ כשמברכין על הכוס ואחד מבני חבורה גמר בהמ"ז קודם שגמר ברכתו המברך על הכוס, צריך ליזהר שלא ידבר שום דבור עד שיברך המברך על הכוס וישתה. עכ"ד הרב כה"ח.
ולפי מה שכתב אאמו"ר נר"ו בקונטרס הפסקים אין בזה משום הפסק כי הוא נוסח קבוע. ע"ש. ובזה גם אתי שפיר עוד הוספות שנהגו, כגון מנהג אר"צ לומר 'ברוך הזן ברוך השולחן ברוך משה בן עמרם' וכו'. וכתב בהגש"פ שער בנימין (עמ׳ צח) שכן מנהג דמשק. ע"ש. וכן ראיתי להרה"ג רבי אברהם יוסף בתשובה שהתיר למי שנהג לומר בסוף ברכת המזון כנ"ל, וכן הפסוק 'ברוך ה' לעולם אמן ואמן', ולא חשש משום הפסק. וכנראה דעתו בזה להקל משום דהוי נוסח ומנהג קבוע, ואין בו משום הפסק. וכן ראיתי להגרב"צ מוצפי בתשובה ששיבח המנהג בזה, ושהוא מנהג עתיק יומין. ובספר מגן אבות על א"ח (עמוד קסא) הביא מנהג מערב הפנימי לומר הפסוקים 'יודו לה' חסדו ונפלאותיו לבני אדם, כי השביע נפש שוקקה ונפש רעבה מלא טוב, הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו'. ולפי מה שביארנו אין בזה חשש הפסק כלל [הערה זו נדפסה בס' אהלי שם על הש"ע (ח"ה דף רמה ע"א)].

בעמ' לא כתב שנהגו לחתום 'על המחיה ועל הכלכלה' - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט). וע"ע בס' ילקוט יוסף על פורים (עמוד תקע). ואאמו"ר נר"ו בס' אוצר הברכות ח"א (עמוד ר) כתב לקיים המנהג. ע"ש. וכ"כ בשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן (ח"ג א"ח סימן ט אות ו). וע"ע בקובץ כאיל תערוג (גליון קסד דף ב ע"ב).

שם - כתב בספר אשרי הע"ם (עמוד טו) שהרבה יש באר"צ שחותמים לאחר שתית יין 'על הגפן ועל פרי הגפן'. ועי' במש"כ בס"ד בגליון שם.

בסוף עמוד מב - אמר לי המו"ן יוסף שאמי הכהן נר"ו שנהגו לברך באר"ץ על הלוביא שהחיינו. ועי' בזה בס' ברכת ה' (ח"ד עמ' קנ-ק), ובס' ברכת השיר והשבח (עמוד כד), ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן רכה סעיף מ), ובקו' עומקא דפרשה (גליון תכ עמוד ז אות ג ואות יד).

בעמ' מג כתב שנהגו לומר 'שומר את עמו ישראל מכל דבר רע לעד אמן' - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט).

בעמ' נד הביא שבהולכת ספר תורה כשעולה הבר-מצוה לתורה בפעם הא' שרים הפיוט יומא טבא דרבנן או נעה מבית אביה - וכ"כ עוד הרב המחבר נר"ו במאמרו הנדפס בסוף קובץ מצות אברהם. ושם הביא עוד מנהגים בזה.

בעמ' סה כתב שנהגו לחבר פר' קרח לפר' חקת - ע"ע בזה בקו' יתד המאיר (גליון קעג סימן ריא אות א).

בעמ' עט כתב שלא נהגו לומר ברכת מעין שבע בליל פסח שחל בשבת - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט).

בעמוד פא, במנהג לומר בליל הסדר 'משארותם' וגו' - עי' בזה גם למהרי"ח בס' ברכת הרי"ח (ח"ב דף קפד ע"א).

בעמ' פה כתב שכנראה המנהג הקדום היה שלא לגלח הזקן בימי העומר - וע"ע להלן (עמ' קעב). ובעיני ראיתי את מהר"י שחיבר ז"ל מאר"צ (מח"ס יצחק ירנן) שגילח זקנו בימי העומר. וע"ע להלן (עמ' קיב) שבני אר"צ נהגו בזמן הקדום לגדל זקנם כל השנה. וא"כ המנהג לגלח הזקן בימי העומר הוא מהזמן האחרון כשנחלשה שמירת המצוות אצל בני אר"צ. ועי' בס' נר יום טוב (סוף פרק לז) במנהג תימן בזה.

בעמ' פו כתב שמנהג אר"צ לשבת בקריאת עשרת הדברות, וציין לתשובת מהרא"י וולדנברג ז"ל בקובץ אור תורה (סיון תשמ"ז סימן קלא) שרבים מקהילות הספרדים נהגו לעמוד - תשובה זו חזרה ונדפסה בשו"ת ציץ אליעזר (חי"ז סימן כו). וע"ע בשו"ת אדני פז למהר"ר דניאל אזולאי נר"ו (סימן א).
ומה שהביא עוד הרב המחבר מדברי שו"ת ישכיל עבדי לחזק המנהג לעמוד - עי' במה שדחה דבריו בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן כט).
   ומה שהביא הרב המחבר מתשובת הרמב"ם שלא לעמוד - הנה ע"ז הסתמך מהר"ע יוסף ז"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"א סימן כט וח"ו סימן ח) ובס' חזון עובדיה על יום טוב (עמוד שיד) לבטל המנהג לעמוד (וכן פסקו בניו בס' ילקוט יוסף א"ח ח"ב סימן קמה אות יב ובס' הלכה ברורה סימן א אות יד). ותנא דמסייע ליה הרב אדני פז (סימן א סעיף ב) שכתב שבליל שבועות והושענא רבה שעושים במנין, אסור לעמוד כשמגיעים לעשרת הדברות. ע"כ.
   אולם עי' בכיו"ב בס' חזון עובדיה על יום טוב (דף קמד סע"ב) בענין רווק הבא ללמוד מחו"ל לא"י, שמנהג ירושלם הוא שלא יעשה י"ט שני של גלויות, וזה דלא כתשובת הגאונים, ואפ"ה פסק הלכה כהמנהג דלא כהגאונים, למרות שיש אומרים שהמנהג היה להיפך כמובא שם. ומנהג זה של עמידה בעשרת הדברות עדיף, שכן נהגו בכל העולם וכמ"ש בשו"ת ציץ אליעזר (שם). ומה שכתב שם דשאני י"ט שני של גלויות דאתי מנהג ומבטל מנהג, אין הדבר מובן שכן תקנת חכמים היא וחיוב גמור הוא כמ"ש גם הוא ז"ל בס' חזון עובדיה הנ"ל (עמוד קה), וע"ע בדברי הרמב"ם (ספ"ו מהל' ת"ת), ובס' אמונה ותורה על הרמב"ם (שם) בשם הרב דבריסק. וגם שם י"ל שאילו ראו חכמי ירושלם דברי הגאונים היו מבטלים דבריהם. ויתירה מזו משמע בדברי הרמב"ם שחכם א' בזמנו ס"ל לעמוד, ואולי היה עוד חכמים בזמן רבותינו הראשונים שסברו כן, והמנהג כמותם. וגם משמע בדברי הרמב"ם שיש מקומות שנהגו לעמוד בזמנו, וא"כ מנהג זה קדום הוא, משא"כ המנהג של הרווקים הבאים לא"י.
ובעיקר הענין אם יש לסמוך על תשובת הרמב"ם שלא הובאה בפוסקים - עי' בחזון עובדיה על יום טוב (שם) ובמש"כ מהר"י יוסף נר"ו במאמרו בקו' כנס הדיינים - התשע"ד (דף כג ע"א) ובמש"כ בס"ד בתשובה כ"י.

שם - נהגו כל העם להיות נעורים כל הלילה בבית הכנסת בליל א' של חג השבועות, והיו מתחילים תפילת שחרית בעמוד השחר. כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו. וזה דלא כמנהג מערב הפנימי שכשגומרים את קריאת התיקון הולכים לישון עד תפילת שחרית.

בעמוד צא אות ב - יש להעיר שמנהג אר"צ הוא להקל בהדלקת אור החשמל ביום טוב, והחמירו שלא לכבותו. וכבר דנו בזה הפוסקים, עי' בשו"ת אחיעזר (ח"ד סימן ו), ובס' חזון עובדיה על יום טוב (עמוד נג), ובהסכמתו לשו"ת זהב שבא למהר"ש דיין ז"ל, ובשו"ת חמדה גנוזה, ובשו"ת שמש ומגן (ח"ב א"ח סימן סה וח"ג סימן נז אות יב), ובס' אהלי שם (א"ח סימן תקב).

בעמוד צד כתב שהמנהג שלא לישא אשה מי"ז בתמוז עד י' באב - וכן נהגו בטורקיה, אלא שבא"י נהגו להחמיר ר"ח. כ"כ בס' פריו יתן (ס"ס מה) בשם שו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"א סימן לו) ושו"ת אור לציון (ח"ג פרק כה ס"א).

שם כתב שנהגו להחמיר בתספורת בשבוע שחל בו ט' באב בלבד - וכ"כ בשו"ת אור לציון (ח"ג פרק כה ס"א) שכן המנהג. והובאו דבריו בס' פריו יתן (ס"ס מה). ובס' תורת המועדים על בין המצרים למהר"ד יוסף נר"ו (סימן ה אות כה) הביא מנהג ג'רבא להחמיר בזה מי"ז בתמוז. ע"ש. וחיזק מנהג ג'רבא בזה מהר"מ מאזוז נר"ו בקו' בית נאמן (גליון כא דף ב רע"א). ושם (בדף א סע"ב) הביא מנהג תונס להחמיר מר"ח. ע"ש. ובשו"ת נתן דויד (בקו' נהגו העם שבסוה"ס, מנהגי צומות ותעניות סוף אות ז) כתב שנהגו להמנע מר"ח [והוא כמנהג שהביא מהר"י מברונא, וה"ד בס' תורת המועדים שם], והיו יחידים שנהגו להחמיר מי"ז בתמוז. ע"ש. והו"ד בס' מגן אבות אורח חיים (עמוד רסט). ע"ש.

בעמ' צה כתב בענין ברכת שהחיינו בבין המצרים ובשבתות שבינתיים - ע"ע בספר הזכרון אעלה בתמר (עמ' שכ-שכא), ובס' פריו יתן (ס"ס מה) ובקו' בית נאמן למהר"מ מאזוז נר"ו (גליון כא עמוד א).

שם כתב שבשבת מברכים של חודש אב אומרים 'מחדש חדשים' - עי' במה שהביא בזה בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קפד). וע"ע שם (גליון קעג סימן ריא אות א).

שם כתב שלפני ערבית ליל תשעה באב אומרים שירת האזינו ומגילת איכה - ויש להעיר שממ"ש מר"ן בש"ע (סימן תקנט סעיף ב) נראה שאומרים מגילת איכה לאחר העמידה.
   ובדבר שירת האזינו, הן אמת שכתב מר"ן בב"י (סימן תקנט) שמנהג העולם לאומרה בשחרית במקום שירת האזינו. ואף בזה יש שלא הסכימו לדבר, עי' בכף החיים (אות לב) ובמועד לכל חי (סימן י אות ס) ובספר זה להלן (עמ' קעז). אולם המנהג לאומרה לפני ערבית נראה שמקורו ממש"כ נתן העזתי לתלמידיו, עי' בקונטרס חמדת יוסף למהרי"ח מזרחי נר"ו (דף טז ע"א). ועי' בספר זה לעיל (עמ' נ) מה שהביא הרב המחבר נר"ו שנכוו בחאלב באמונת ש"צ, ושלכן השמיטו לאחר מכן את בפיוט לכה דודי את הבתים הקשורים לגאולה [ועי' בקו' חמדת יוסף הנ"ל (דף כו ע"ב) שהביא שינוי בפיוט הנ"ל מספר חמדת ימים, ושיש חשד שהשינוי בא מש"צ ותלמידיו. וע"ע שם (דף נ ע"ב סד"ה ידיע)] .
וממש"כ ב-https://www.youtube.com/watch?v=bFpTpw2ADMM נראה שכן גם מנהג כורדיסטאן לומר שירת האזינו בליל תשעה באב. וממש"כ ב-http://shituf.piyut.org.il/piyut/4950 נראה שכן גם מנהג בבל.

בעמ' צט כתב שלא נהגו לומר ברכת 'שעשה לי כל צרכי' בתשעה באב - וע"ע להלן (עמוד קעז). ועי' במנהג ג'רבא בזה בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קצא אות מט).

שם כתב לומר חצי קדיש לפני ההפטרה בשחרית של תשעה באב - וכ"כ עוד להלן (עמוד קב) בשם הרב מגן בעדי. ועי' במה שהאריך לחזק המנהג בזה בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קפה). וע"ע שם (גליון קעג סימן ריא אות א ואות יא).

בעמוד קג כתב שהמנהג לישון על הארץ בתשעה באב - וכן מנהג ג'רבא, וכמ"ש בקובץ יתד המאיר (גליון קעב סימן קצא אות מח). ע"ש.

בעמ' קכג כתב שלא נהגו לברך על הדלקת הנר בערב יום הכיפורים - ועי' במה שכתב על דבריו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט).

בעמ' קלו כתב שהנשים אינן מברכות על הלולב - והעיר מ"פ נר"ו, שדברי הרב המחבר בזה הובאו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט), ושהרב המחבר מתעלם מספר כתר שם טוב, שכתב שבסוריה בירכו הנשים אחר מצוות עשה שהזמן גרמא. ומעוד פוסקי יוצאי סוריה וחלאב. וברור שהנשים לא בירכו על כל מצוות עשה שהזמן גרמא אלא דווקא מה שנהגו. עכ"ל.

בעמ' קמג כתב בשם מנהגי ביהכ"נ באר"ץ שבסו"ס הולך תמים (עמ' קלט) שיש שנהגו באר"צ להדליק ב' שמשים. ע"ש. ושוב כתב (בעמ' רח) שמהר"ע עטייה ז"ל (מח"ס עלה עזרא) ביטל מנהג זה בביתו כי לא מצא לו זכר בדברי האחרונים. ע"ש. ושוב כ' (בעמ' רכא) שאמרו לו שעדות זו אינה נכונה, ועד סוף ימיו הדליק מהר"ע עטייה ז"ל ב' שמשים. ע"ש.
   וכשביקר בעי"ת מיקסיקו יע"א (בחנוכה תשע"א) הדו"מ מהר"ר דוד עטייה נר"ו, בנו של מהר"ע ז"ל הנז', שאלתיו על פתגם דנא, והעיד שבמשך תקופה אביו הדליק את הנר הנוסף, ובסוף ימיו הפסיק. וכ"כ בס' שלמא בעלמא (סימן תרעג).
   ובעיקר המנהג, עי' בקו' תורת אמך על חנוכה (סדר ההדלקה אות ד) שהביא מספר נחלת אבות (עמוד קנו) שכן נהגו גם יהודי לוב. ואמר לו מהר"צ בוארון (חבר ב"ד הגדול בירושלם) שנהגו כן בבית הכנסת דוקא.

בעמוד קמו כתב שנהגו ללמוד עשרת הדברות במוצאי שבת שירה, ולמכור כל דיבור בנפרד, ולשורר פיוט השייך לט"ו בשבט - אפשר לבאר הקשר לט"ו בשבט, כי עץ חיים היא למחזיקים בה (משלי ג יח), ולכן תורמים כסף למען התורה ביום זה שהוא ר"ה לאילן, וכבר מצינו כיו"ב לענין ט"ו בשבט ששייכוהו לאדם, כי האדם עץ השדה, עי' בס' שלמא בעלמא (סימן קלא).

בעמ' קס כתב שלא נהגו באמירת 'ברוך שפטרני' בקריאת התורה כלל - אולם במאמרו שבסוף קובץ מצות אברהם כתב הרב המחבר נר"ו שכן נהגו. ע"ש. ואמר לי הא' אליהו זיתוני נר"ו (מו"ל קובץ 'מצות אברהם' הנ"ל) שהמובא בקובץ היא משנה אחרונה של הרב המחבר.

בעמ' קסד, במנהג שלא לומר הושיענו ביום ו' - ע"ע בשו"ת לב חנון (סימן עג ד"ה והיה אפשר).

בעמ' רי כתב שביטלו מנהג התחפושת בפורים - בעיקר מנהג זה עי' בס' תהלתו בפי להרמ"ז (עמוד כג, ובהנד"מ עמוד מג) ובשו"ת נתן דויד (בקו' נהגו העם שבסוה"ס עמוד שעז) ובס' סנסן ליאיר השלם (בתשובה סימן יב עמוד שעח ובדף תא ע"ב ות"ג ע"ב) ובספר ילקוט יוסף על פורים (עמוד קצח ועמוד תרפה) ובס' תורת המועדים למהר"ד יוסף נר"ו על פורים (סימן ח אות ה) ובקובץ תורת אמך (גליון ח דף ב ע"א).

בעמ' ריג - יש להוסיף בזה מנהג אר"צ לברך הגומל בנסיעה מאר"צ לדמשק, וכן להיפך (כן אמר הגמו"ן כהר אברהם עטייא נר"ו שהעידו לו שכן המנהג). והוא כדברי מר"ן בש"ע שכל הדרכים בחזקת סכנה. ודנו בזה האחרונים, עי' בשו"ת יביע אומר (ח"א א"ח סימן יג וח"ט א"ח סימן קח אות קט) ובס' תהלתו בפי (בהנד"מ עמוד עז ועמוד קסו והלאה) ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ז סימן רצה) ובספר אוצר פסקי הסדור (עמוד צט) ובספר פריו יתן (סימן לד).

בעמ' רטו כתב שנהגו לברך ואח"כ להדליק נרות שבת - והעיר מ"פ נר"ו, שדברי הרב המחבר בזה הובאו בס' עין יצחק למהר"י יוסף נר"ו (ח"ג עמוד קצט), ושהרב המחבר התעלם לחלוטין מהגאון הרב עזרא עטייה ע"ה שאמר שבאר"ץ הנשים בירכו אחר ההדלקה, והו"ד בס' פדה את אברהם למהר"א מונסה ז"ל (ח"א עמוד שיא) שכן הוא מנהג אר"צ ודמשק, ומשם הועתקו הדברים בס' עלה עזרא (עמוד פה), וכן מהרב יעקב חיים סופר נר"ו בס' מנוחת שלום (סימן ז) שהביא בספרו סימוכין לכל עדה ועדה. עכ"ל.

בעמ' ריז כתב שהמנהג לומר 'וה' ער לא ינום ולא יישן' - עי' בזה באריכות בשלמא בעלמא (בתפילת שחרית של שבת).

שם כתב שהמנהג לאכול מיני מגדים לפני המוציא - וכן סיפר לי הגמו"ן דוד בר אברהם קצין ז"ל שכן ראה בבית שאר בשרו מהר"ר עבדיה הדאיה ז"ל (מח"ס ישכיל עבדי ועוד) כשהזמינו לסעודת שבת שאכל כמה דברים לפני המוציא. גם עי' בשו"ת יחוה דעת למהר"ע יוסף ז"ל (ח"ו ס"ס כו) שהביא דברי האחרונים שהסכימו למנהג זה. ומש"כ בשו"ת חזון עובדיה הנד"מ (ח"א סימן יא עמוד קעד) להעיר על זה משום קידוש במקום סעודה, אפשר לומר שנחשב שמתחילים בסעודה כשאוכלים את הדברים המקדימים לה, ויתירה מזו כתב בס' עץ חיים (הנז' להלן) שאין זה משורת דרך ארץ להתחיל בפת.
ומש"כ עוד שכן מנהג מקצת התימנים - הנה מהר"י צאלח בעץ חיים (ח"א דקי"א סע"ב) כתב שכן מנהג תימן. וכ"כ בשתילי זתים (סימן רפח ס"ק יג). וכ"כ מהר"ר יוסף צובירי ז"ל בסידור כנסת הגדולה ח"א (ריש עמוד שצג), ובהסכמתו לספר קידוש כהלכתו. וע"ע בס' קידוש כהלכתו (פי"ט סעיף ח), ובהסכמת מהר"ש דבליצקי נר"ו לספר הנ"ל. וע"ע במש"כ בס"ד בחי' לגיטין (ע ע"א).

בעמ' ריח כתב בענין הברכה על ההלל בראש חודש - ועי' במה שכתב על דבריו בס' אוצר פסקי הסידור (עמ' קצא-קצג), ודבריו חזרו ונדפסו בחלקם בס' אהלי שם על ש"ע א"ח (ח"ב עמ' תרעז-תרעח). וע"ש בגליון. ובעיקר הענין, ע"ע לעיל (בהקדמה ד"ה וכעת, ובעמוד ריא אות א). ובשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"ג א"ח סימן ה אות ג) כתב במנהג מערב הפנימי בזה.

בעמ' רכ, כתב שנהגו באר"צ שלא לאכול טחינה בפסח - אולם אמר לי מהר"ר דוד שוויקה נר"ו (ראש כולל ארם צובא במיקסיקו) שמנהג אר"צ שלא נמנעים מאכילת טחינה בפסח.

בעמ' רכד, הביא הנוסחא 'למינים ולמלשינים ולמוסרים' - אולם בשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"ג סימן ו ד"ה בענין למלשינים) כתב שהנוסחא הנכונה היא 'למלשינים ולמינים'.

העיר מ"פ נר"ו, שהמחבר פשוט החליט לכתוב על כל נושא חוץ מעניין "ברוך הוא וברוך שמו" שלא הביא את העניין בספרו כלל. (וכאמור יוצאי חלאב עונים על כל ברכה וכך נהג הרב ישכיל עבדי). ע"כ. וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על הש"ע (א"ח ח"ה דף רב ע"א) שכן הוא מנהג אר"צ, וכתב עוד שם (בדף רה ע"א) שכ"כ בס' שלחן המלך (סימן כג אות לד). ע"ש. וכן העיד הגמו"ן כהר אברהם עטייא נר"ו יליד אר"צ שכן נהגו בביתו באר"צ. וכתב המו"ן כהר יוסף דאיה נר"ו יליד אר"צ שמשפחת אמו לא היו עונים ב"ה וב"ש על ברכות שיוצאים בהם י"ח. ובעיקר הדין, ע"ע בס' אהלי שם (שם), ובשו"ת יחוה דעת למהר"י חזן ז"ל (ח"א א"ח סימן יג וח"ג א"ח סימן ט אות ה), ובספרו כה לחי (עמוד צט), ובס' ילקוט יוסף על פורים (דף קסח רע"ב ודף קע רע"ב), ובקובץ דברי שי"ח (גליון קיז עמוד א), ובספרו עין יצחק (ח"ג עמוד קפב ועמוד קצד), ובקו' מרי"ח ניחוח (סוף גליון שיט), ובקו' תורת אמך (גליון ז עמ' א-ב), ובירחון אור תורה (תשרי תשל"ג סימן נט ואלול תשע"ה סימן קלז מכתב י).

והנה הרב המחבר נר"ו לא הוציא לאור על מנהגי יורה דעה, אבן העזר וחושן משפט, אלא קונטרס נוסף על עניני נשואין בלבד. ואמ"א. ובענין הנפיחה, כתב בשו"ת דבר שאול (חלק יורה דעה לפני סימן ו) שבאר"צ אין אוכלים מבשר הנפיחה, ונוהגים להטריף סירכא כל שהיא. ע"ש.

ובענין חלב עכו"ם - כתב בספר אשרי הע"ם (סימן קטו אות ג) שבאר"צ הכל נוהגים היתר ביאגורט, והקימאק מיעוט נזהרים בו. ובס' דיני מאכלי נכרים (סוף פרק יא) הביא דברי האחרונים בזה.

ובענין פדיון הבן - יוצאי אר"צ בעי"ת מיקסיקו יע"א נהגו שהאשה תלבש את שמלת כלולותיה בפדיון בנה בכורה. וכן ראיתי שנהגה אשתו של מהר"ש מזרחי ז"ל (מח"ס דברי שלום), כמובא בספר תפארת בנים אבותם (עמוד קצ). אולם באר"צ לא נהגו כן. ואף יוצאי אר"צ בניו יורק לא נוהגים כן (כן אמר לי הגמו"ן אברהם עטייא נר"ו).

ובענין כיסוי ראש לאשה, האם מהני בפאה נכרית - הנה בשו"ת יצחק ירנן למהר"י שחיבר כתב שנהגו להחמיר. וכן אמר מהר"ר צדקה הרארי ז"ל (רב ק"ק מגן דוד במיקסיקו), והגדיל לומר שנשים החובשות פאה נכרית הינן פרוצות. אולם עי' בשו"ת מהרש"א אלפאנדארי כתב שחכמי אר"צ הקילו בדבר. ובס' ALEPPO בסופו הביא המקורות בזה. ע"ש. ואמר לי ידידי המנוח המו"ן אברהם סילוירא ז"ל שראה את זקנתו באר"צ לובשת פאה נכרית.

ובשעת החופה נהגו שכשמכסין את החתן והכלה בטלית, החתן שם רגלו על רגל הכלה לרמוז שהיא כפופה לו. וכ"כ מהר"א אזולאי ז"ל בס' חסד לאברהם (מעין ד נהר מח) וז"ל: דע כי אין ראוי שתשב הנקבה בימין בעלה אלא בשמאל, אמנם הכלה בשעת חופה בזמן שאומרים שבע ברכות באותו שעה דווקא צריך שהכלה תהיה נצבת בימין החתן כדכתיב [תהלים מה י] נצבה שגל לימינך. וידוע כי זה המזמור נהגו כל העולם לאמרו לחתנים, וטעם לזה הוא סוד גדול סגוליי שאם החתן נזהר להשים רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת הז' ברכות אותו השמת הרגל מסוגל שישלוט עליה כל ימיו ותהיה משועבדת ונשמעת לכל דבריו, ואם הכלה נזהרת ושמה רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית תשלוט היא עליו כל ימיה. ודע שהיה מעשה ששם החתן רגלו הימיני על רגלה השמאלי בשעת ז' ברכות כדי שישלוט הוא עליה, וכשספרה הכלה הדברים לאביה לימד לה והזהירה שבשעת זיווג הראשון שתשאל מהחתן שיביא לה קיתון אחד של מים ועל ידי זה גרמה שתשלוט היא עליו כל ימיה, והוא דבר מסוגל לבטל סגולת השמת רגל החתן ותשלוט היא. וסוד נצבה שגל לימינך עצה טובה קא משמע לן שיזהר החתן לשום רגלו הימיני על רגלה של הכלה השמאלית כדי שתהיה נשמעת לדבריו ותתנהג הבית על פי האיש ולא על פיה, שאוי לבית שמתנהגת על פי אשה, שהאשה מסטרא דשמאלא וכאלו מתנהגת על פי מדת הדין הקשה, ולא יחסר חולי לאותו הבית ועניות גם כן ודבר אחר. ואשרי בית שמתנהגת על פי האיש שכל בית המתנהגת על פי האיש וכו'. ע"ש. וע"ע בשו"ת חמדת שאול (סי' מג) ובס' נטעי גבריאל על הל' נשואין (פרק כו סעיף ז) ובקובץ הערות וביאורים (פר' ראה תשס"ה) ולש"ב מהרל"צ פריינד נר"ו בקונטרס שכינה שרויה ביניהם (עמ' י). ובזה יש לבאר דברי הש"ס (ברכות ח ע"א), במערבא כי נסיב אינש אתתא אמרי ליה הכי, מצא או מוצא וכו'. והקשו שהיה להם להמתין שיעברו כמה ימים או שבועות ואפילו חדשים או שנים כדי לשאול שאלה זו, וכי מיד לאחר החתונה כבר יכיר אותה החתן לעומקה. ולהנ"ל מבואר, שכן לאחר הלילה הראשון כבר יכול החתן לדעת אם מצא או מוצא. ושו"ר למהר"א ענתבי ז"ל בס' אהל ישרים (שער הנשים ד"ה ועל פי זה) שכתב ליישב כן בדרך הלצי בשם הרב דברי יוסף בשם חכם א'. וע"ש עוד פרטים במנהג זה. ובזה מיושבת קו' הרב חפץ חיים (כלל א באר מים חיים אות יג) שאיך שואלים מצא או מוצא, והרי אם יענה 'מוצא' עובר על איסור לשה"ר. ע"ש. וע"ע במה שהאריך בזה מהרי"ח סופר נר"ו בס' כרם יעקב (עמ' קיט). ולהנ"ל מובן, שהשאלה היא על מי ישלוט בבית, ואין בזה משום לשון הרע. ועי' במש"כ בס"ד בחי' עירובין כ"י (ק ע"ב) שיש שאשתו מושלת בו משום שתיקן חטא אדה"ר.
אולם בזמן האחרון באר"צ לא נהגו בזה. כן העיד חכם שלמה בכמהר"ר אברהם זעפראני נר"ו. ושאף הוא בחופתו לא נהג כן, ואביו ז"ל שהיה נוכח גם הוא לא אמר לא כלום מזה. ואולי הטעם הוא כמ"ש בקונטרס שכינה שרויה ביניהם (שם). ע"ש.

יום שישי, 9 במאי 2014

שם הספר: יהודי המזרח בארץ ישראל ח"ב.
מחבר: משה דוד גאון.
דפוס: ירושלם תרצ"ח.

בעמ' 5 בערך רבי אליהו יעקב אבולעפיה כתב שתשובה אחת משלו נדפסה בספר כבוד יעקב הנקרא גם 'אתם קשות' בדבר ר' יעקב עקריש שאיבד עצמו לדעת - יש להעיר ש'כבוד יעקב' ו'אתם קשות' שני ספרים הם, קודם נדפס ספר כבוד יעקב, ותוכנו תשובות נגד מה שפסקו חכמי והראן להוציא את ר' יעקב עקריש מקברו. ושוב הוציאו חכמי והראן ספר 'חזות קשה' להגן על פסקם. ואח"כ נדפס ספר 'אתם קשות' להשיב על מה שכתבו שם.
ולהלן (בעמ' 741 בערך ר' שלמה עקריש) כתב המחבר נכונה שספר 'כבוד יעקב' וספר 'אתם קשות' שני ספרים הם. אולם נראה מדבריו שם שלא ידע שתוכן שני הספרים קשור זב"ז.
תשובת רבי אליהו אבולעפיה נדפסה בספר אתם קשות.

בעמ' 12 בהערה כתב שרבי יצחק אבולעפיה מח"ס פני יצחק היה רגיל לחתום 'יצחק משה אבולעפיה', וכנראה נקרא כך - שמו היה יצחק, וכך היה חותם בתחילה (בחמשת החלקים הראשונים של ספרו פני יצחק), אלא ששם אביו משה, והמיר דתו בזמן עלילת דמשק (כמ"ש בס' אוצר גנזים עמ' קכב. וכ"כ המחבר להלן בסוף עמוד 13), ולאחר שחזר בתשובה, התחיל בנו להזכיר שמו בחתימתו (בחלק השישי). כן הסביר באתר שער בנימין. ועי' בס' חכמי המזרח (ערך רבי יצחק אבולעפיה) שאף הוא העיר משינוי החתימה שבתחילה לא הזכיר שם אביו.
   והנה באוצר גנזים (שם) כתב שבתום עלילת דמשק חזר משה אבולעפיה ליהדותו, אולם לפי המבואר באתר שער בנימין הנ"ל הדבר אירע הרבה שנים לאחר מכן, לאחר הדפסת ספר פני יצחק ח"ה, שנדפס בשנת תרנ"ח, וכמ"ש המחבר כאן.
   והוסיף אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו בענין זה שבקובץ התורני זכור לאברהם (תשנ"ב, עמ' רפז) יש הספד מרבי יצחק אבולעפיה על אביו, ושמה בתוך הדברים הם כותבים שהרב משה היה תלמיד חכם ואחר כך נתמנה לראש חכמי דמשק, ושהרב יעקב ענתיבי כתב שהוא יותר תלמיד חכם ממנו. ושבס' ארזי הלבנון יש על הרב משה ערך, וכן בערך בנו רבי יצחק כתוב עליו שבחים, עכ"ד נר"ו.

בעמ' 36 בערך רבי רפאל ישעיה אזולאי - בס' שנות דור ודור שי"ל בירושלם בשנת תשס"ד (עמוד עא) מופיעים המסמכים על התמנותו לרבה של אנקונה.

בעמ' 90 'עיה"ק חיפה' - עי' בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף יט ע"א).

בעמ' 258, כתב ערך על רבי אברהם שלום חי חמווי ממרשיליא - וכבר העיר בקו' פעמים (גליון קמא עמוד ז) שלהלן (בעמ' 723) כתב עוד ערך עליו וקראו רבי אברהם ב"ר רפאל חמווי מארם צובא. וע"ש שהאריך בתולדותיו.

בעמ' 268 בתולדות רבי ברוך טולידאנו - ע"ע עליו בויקיפדיה (בערכו).

שם, בענין אם הרמב"ם קבור בטבריא - ע"ע בס' המבוא לספרי הרמב"ם (עמ' 45) ובמש"כ בגליון שם.

בעמ' 270 בתולדות רבי יעקב משה טולידאנו - מענין לציין שבס' LOS JUDIOS DE TANGER EN LOS SIGLOS XIX Y XX לא מופיע שמו, למרות שהביאו את ענין מינוי הדיינים באותן שנים, עי' לדוגמא בעמ' 195 ו-198.
עוד מתולדותיו בויקיפדיה (בערכו).

בעמ' 293 בהערה, בענין פולמוס חצר הרב מראדעשקעוויץ - ע"ע בזה בס' שנות דור ודור שי"ל בירושלם בשנת תשס"ח (עמוד רכד).

בעמ' 298 כתב שספר בן ימין הוא עמ"ס ברכות - ט"ס הוא, וצ"ל מסכת מנחות. נדפס שוב בב' כרכים, החידושים עמ"ס מנחות בעי"ת קרית ספר בשנת תשנ"ז, והכרך השני הכולל את התשובות נדפס בקרית ספר בשנת תש"ס.

בעמ' 309 כתב בשם הקדמת מהר"ר יעקב כולי לספרו מעם לועז, שאביו מהר"ר מכיר נפטר בשנת התרפ"ח - צ"ל התפ"ח. וכ"ה בהקדמת ספר מעם לועז על בראשית דפוס אזמיר תרכ"ד (בדף ד סע"א).

בעמ' 334 כתב שהמדאן היא שושן - וכ"כ עוד להלן (עמ' 335 ועמ' 667). אולם בס' משיעורי הראש"ל ח"א (דף שא ע"א) כתב שלא ברור שמסורת זו נכונה. וכ"כ בשו"ת אור לציון ח"ד (פרק נה אות ה) שבביקורו בפרס בשנת תשל"ז חקר את הנושא, וזאת העלה שאין הדבר ברור. ע"ש. וע"ע בס' סנסן ליאיר השלם (דף תסג ע"א).

בעמ' 336 בערך רבי משה הלוי - דבריו סתראי נינהו, שמתחילה כתב שהיה חכם באשי בקושטא עד שנת תרע"ב, ושוב כתב שנפטר בשנת תר"ע. ובאנציקלופדיה לחלוצי היישוב ובוניו (חלק יא עמ' 3770) כתב שהרב חיים נחום מונה לחכם באשי ביום ב' שבט תרס"ט לאחר פטירת הרב משה הלוי.

בעמ' 486 הביא חכמי משפחת סקילי - ובס' איומה כנדגלות (קושטא של"ז, דף ז סע"ב) הזכיר את החכם המפואר כמה"ר שמואל הכהן סקיל מבני הרבנים. והו"ד בספר סנסן ליאיר השלם (עמ' קמד). וא"כ נראה ששם המשפחה במקורו הוא 'סקיל', ודלא כמ"ש המחבר בשם הרב מלכי רבנן (דף מו ע"ב) שהם מצאצאי צדוק הכהן, שכן 'סקילי' בגימ' צדוק.

בעמ' 488 כתב על רבי מנשה מטלוב סתהון שספרו מטה מנשה עדיין בכ"י - נדפס בירושלם תשס"ז. ועי' שם עוד מתולדותיו.

בעמוד 607 כתב שמהריק"ש נולד בשנת שפ"ח והיה אורחו של מהר"י קארו בצפת - יש לציין שמר"ן מהר"ר יוסף קארו נפטר בשנת של"ה (כמו שכתב המחבר לעיל בעמוד 601). ואמת הדבר שראה את מהר"י קארו, כמו שכתב הרב חיד"א בשם הגדולים (מע' הי' אות סה) בשם מהריק"ש בערך לחם (א"ח סימן קסז) שראה מהר"י קארו נוהג וכו'. ומש"כ המחבר שמהריק"ש נולד בשנת שפ"ח, מקורו מספר דברי ימי ישראל בתוגרמא (ח"ג עמ' רמד). אולם כבר העירו בספר תולדות חכמי ירושלם (חלק א עמ' 90) שמקוריו אינם מבוררים בזה. ע"ש. וראיתי בקובץ בית אהרן וישראל (גליון כה עמ' ז) שכ' שמהריק"ש נולד בשנת רפ"ה ונפטר בשנת ש"ע. ודבריו נראים יותר.

בעמ' 635 כתב על רבי אברהם רוויגו שהיה ד' שנים שד"ר בערי אירופא, וכתב בהערה שממה שכתבו עליו שעלה ברכוש גדול לירושלם נראה שהיו שני רבי אברהם רוויגו, שכן רבי משה חאגיז כתב עליו בספר שפת אמת שהיה  שד"ר ארבע וחמשים שנים - ואולי צ"ל ארבעה וחמשה שנים. ושו"ר שהמחבר ראה ספר שפת אמת דפוס ירושלם תרמ"א, שם כתוב (בדף לז ע"ב) 'ארבעה וחמשים שנים', אולם בדפוס ראשון אמשטרדם תס"ז כתוב (בדף כב ע"א) 'ארבעה וחמש' שנים'.

בעמ' 670 על משפחת שלוש מאוראן - עי' בס' מגאלאבייה לכובע טמבל.

בעמ' 705 שורה ב' מלמטה, צ"ל המפורסמים.

בעמ' 718 בהערות לעמ' 215, צ"ל לערבית.

בעמ' 723 כתב על רבי אברהם חמווי - ע"ע לעיל (בעמ' 258) ובגליון שם.

בעמ' 740 בהערות לעמ' 514, צ"ל וצב"י (וצדקה ביעקב).

בעמ' 741 בערך ר' שלמה עקריש - עי' במה שכתבתי לעיל בהערות לעמ' 5.

בעמ' 744 בהערות לעמ' 574, צ"ל דין הוא הדר. וכ"ה בשער הספר המקורי.

בעמ' 744 בהערות לעמ' 577, כתב שהוא מסתפק אם חכם גדול כמהר"ש פרימו האמין בש"צ - וש"ז שזר כתב עליו קונטרס 'סופרו של משיח: לתולדותיו של שמואל פרימו, מזכירו של שבתי צבי'. ונדפס גם בתוך ספרו 'אורי דורות' (עמ' 48). ומצאו בכ"י הרב חיד"א שהתרעם עליו בראש קובץ אגרות כ"י שבו נראה שהמשיך להאמין בש"צ אף לאחר התאסלמותו, עי' בזה בקונטרס חמדת יוסף למהרי"ח מזרחי (דף לב ע"ב). וזה דלא כמ"ש באנציקלופדיה להנצחת הצדיקים שלאחר התאסלמות ש"צ הפסיק להאמין בו.

בעמ' 744 בסופו כתב על מה שהשמיט בספר קורא הדורות את קורות ש"צ - וע"ע בקונטרס חמדת יוסף למהרי"ח מזרחי נר"ו (דף לא ע"ב ד"ה גם).