יום ראשון, 14 בדצמבר 2014

שם הסדרה: ארחץ בנקיון כפי - ד' חלקים.
מחבר: רבי שמואל פרץ.

שם הכרך: ארחץ בנקיון כפי - סימן קנח ח"א.
דפוס: תשס"ח.

במפתחות סימן סה - צ"ל וחי בהם.

בעמ' יד ד"ה והסברא – ועי' למהר"י פראנד נר"ו בס' אהלי יששכר (מו"ק סימן טז) שהביא דרך אחרת בזה מד' הפמ"ג בפתיחה כוללת (לאו"ח ח"ב סי' כח) והרב ביכורי יעקב (סי' תרמ אות יט). ע"ש.

בעמ' טו בסוף הדיבור הא' – ועי' למהר"ע יוסף ז"ל בס' מאור ישראל (ח"ב עמ' כג) שהאריך בדין סומא אי פטור לרבי יהודה גם ממצוות ל"ת.

בעמ' יח ד"ה אמנם "והדברים מאירים" – ועי' בס' אהלי יששכר הנ"ל (סימן יט) שהאריך בביאור סברא זו.

בעמ' מח ד"ה וראיתי בשם הרב דברי אמת – עי' במש"כ על דבריו מהר"ש קמחי ז"ל בס' יקהיל שלמה (סימן קלז). ודבריו חזרו ונדפסו בס' מימי שלמה (סי' קלז). וע"ש שהאריך בכל ענין זה.

בעמ' רכב "וצל"ע מנין הראיה שמנהג העולם שאינם נוגעים במשקה" – ראיתי שכן כתב בשו"ת נתן דויד (בקו' נהגו העם דף של ע"א) שכן נהגו, וכ' שמלבד מה שאין הידים נוגעות במשקה, והמשקה הוא מבושל, יש להוסיף גם שהחתיכה הנשארת בין ראשי אצבעותיו הנוגעים במשקה הינה פחות מכזית. וציין להרב פקודת אלעזר (סימן קנח) שהביא סמוכות למנהג זה. וציין גם להרב שער אשר (או"ח סימן יב) שדן בענין אי בעי נטילה על פחות מכזית. ע"ש.

בעמ' רלו ד"ה וכתב – צ"ל יהושע מאמאן.

בעמ' תיז ד"ה ודברי, שורה א - צ"ל הזכירום הב"י.

בעמ' תכד, בענין אי בית האסורים הוא מקום סכנה בזה"ז - וכיו"ב דנו האחרונים בענין אם שייך דין מוסר בזה"ז, עי' בגליון ספר שערי גדולה (עמוד קלג).

בעמוד תכט, בענין המזלזל בנט"י נעקר מן העולם - ע"ע בזה בס' עבדא דמלכא (עמוד מט והלאה).

בעמ' תמח ד"ה והנה מה – צ"ל שהוא נוהג לומר.

בתמונות עמ' מו כ' שמצוה מן המובחר לומר ברכות המצוות בלה"ק - עי' בזה בס' שלמא בעלמא (סימן קפה).

שם בטקסט בספרדית – צ"ל BENDITO ERES TU

שם – צ"ל SANTIFICÓ

שם – צ"ל ORDENÓ

שם – צ"ל ELEVACIÓN

שם ד"ה וראיתי, שורה א - צ"ל שאול מאלח.

שם ד"ה ואפשר, שורה א - צ"ל בשפת התרגום.

שם עמ' נא ד"ה שאלוני – צ"ל בנט"י שאין.


שם הכרך: ארחץ בנקיון כפי - סימן קנח ח"ב.
דפוס: תשע"א.

בעמ' שעז דן בענין תקנת אושא - ויש לציין לדברי הרב מר וקציעה ז"ל (א"ח סי' תרנו) שהקשה על מה שאסרו לבזבז יותר מחומש ממונו למצוה, והרי אם אינו רוצה לעשות לולב מכין אותו עד שתצא נפשו (כדאיתא בכתובות פו ע"א), וכ"ש שיתן כל ממונו. ואף שדחה ראיה זו, מ"מ לבסוף קיים הדברים מראיות אחרות. ע"ש. ולדבריו יבואר מה שמברכים 'כשם שהכנסתו למילה' דהיינו אפי' עד כדי פיקוח נפש כדאיתא בגיטין (נז ע"ב) עה"פ (תהלים מד כג) כי עליך הורגנו כל היום זו מצות מילה. ועי' בשו"ת חתם סופר (חיו"ד סימן רמה ד"ה הנה מ״ש) ובשו"ת להורות נתן (ח"ט דף ג רע"א) מש"כ בזה. וא"כ כ"ש שיש לו לבזבז בזה כל ממונו. 'כך תכניסהו לתורה' כמ"ש במדרש תנחומא (פר' צו סימן יד) שיש לו לבזבז כל הונו לת"ת. ובויקרא רבה (פ"ל סימן א) איתא שר' יוחנן לא השאיר לשיבתו כלום, כי בזבז הכל כדי למזכי באורייתא. וע"ע בס' אהבת חסד (ח"ב פ"כ אות ד). 'ולחופה' שכן אמרו (בפסחים מט ע"א) שיתן אדם כל אשר לו וישא בת ת"ח. 'ולמע"ט' דגם בשאר מצוות דינא הכי לדברי הרב מור וקציעה ז"ל. הן אמנם שדעת הפוסקים אינו כן, אלא שיש איסור בדבר לבזבז יותר מחומש (עי' במה שהאריכו בזה בקובץ מבי מדרשא חלק כה עמ' לג והלאה ובקובץ תחומין חלק כב עמ' שנה והלאה), אולם כבר כתב הרב חיד"א ז"ל בס' בתי הנפש על הגדה של פסח (דף ד ע"ד) וז"ל: ארחות הדורשים שמראים פנים לכל צד, רק שיהיה סברה טובה או סברת פוסק אחד. ע"כ. וכ"כ עוד הוא ז"ל בכמה דוכתי. והביא דבריו מהרי"ח סופר נר"ו, מח"ס ברית יעקב ועוד, במאמרו שבקובץ מבקשי תורה (גליון טז סימן קפו ד"ה והנראה, דף שפא ע"ב). ע"ש. וע"ע להרב אור החיים ז"ל (ויגש מו ח בסופו). א"נ יש לבאר לד' הרב חזון איש ז"ל (קדושין סימן קמח) שהזכרת, דלעולם חייב להפריש חומש למצוות, וכל שלא הפריש ואכל את מה שהרוויח, כשבאת מצוה לידו חייב בה עד כדי מה שהיה חייב להפריש. וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ד (סימן סד) ובקובץ מבי מדרשא הנ"ל (עמ' מה). ולכן יש אופנים שצריך הוא לבזבז כל ממונו, דהיינו כשהרבה זמן לא הפריש חומש מרווחיו למצוות. ולדברי הרב חזון איש ז"ל יש ליישב מה שהקשה ידידי הרב לוי גרוסברד נר"ו במאמרו הנדפס בקובץ עומקא דפרשה (סוכות תשע"ב דף טז ע"א אות א) על מהר"ר אברהם אחי הגר"א ז"ל שמכר ביתו לצורך מצות אתרוג, והרי המבזבז אל יבזבז יותר מחומש. ע"ש. ולדברי הרב חזון איש ז"ל מיושב, שאולי לא הפריש חומש מרווחיו למצוות במשך איזה זמן, ולכן עתה היה צריך למכור ביתו להשלים חובו. א"נ י"ל כמ"ש בשו"ת חלקת יואב (דיני אונס ענף ז) שהבאת, שמה שאמרו שאל יבזבז יותר מחומש היינו דוקא אם צריך לשלם על המצוה יותר ממחירה האמיתי, אבל אם זהו המחיר האמיתי, כל אשר לו יתן בעד המצוה. וע"ע בקובץ מבי מדרשא הנ"ל (עמ' מב). ואולי באותו חג הסוכות המחיר האמיתי של האתרוג היה יקר מאוד מפני איזו סיבה, ולכן מכר את ביתו לצורך זה. ובזה גם אפשר לבאר ש'למעשים טובים' פעמים שצריך לבזבז כל ממונו. א"נ אפשר לבאר ע"פ דברי ש"ב מהר"ר אלחנן פרץ נר"ו בס' מעשה הצדקה (דף נט סע"א) בשם הרב אהבת חסד ז"ל על מה שאמרו שאל יבזבז יותר מחומש, שאם מבזבז לרווחת ביתו, יתן יותר מחומש. אולם המעיין בס' אהבת חסד (ח"ב פ"כ אות ה בהערה) יראה שכתב כן דוקא לגבי המפזר ממונו לענין ריק של כבוד המדומה, ושיזהר שלא לעשות כן, ואף זאת שכ' שלא שייך בהו תקנתא דאושא, כ' כן בלשון 'איני יודע'. וע"ע בקו' עומקא דפרשה (גליון פר' נח תשע"ב, דף ו ע"ב).


שם הכרך: ארחץ בנקיון כפי - סימן קנט.
דפוס: תשע"א.

בדף ג ע"א שורה אחרונה, צ"ל: אל כלי.

שם בע"ב שורה ב, צ"ל שכל מעשי.

בדף י ע"ב ד"ה ובמגן שורה ו', צ"ל אוכלין.

בדף יא ע"א אות ד ד"ה ובמגן שורה ג, צ"ל דחכמים.

שם בע"ב ד"ה כתב שורה ה, צ"ל להו.

בעמ' ס הביא ראיית האגרו"מ לענין כלים חד פעמיים מדברי התוס' - עי' בס' השקדן (ח"ב עמ' לח ד"ה מענין) שכ' בשם ס' אמרי מאיר בשם בשם מהרי"ש אלישיב ז"ל שאמר לדחות דבריו, דשאני כשחלק מהכוס נשבר, ואין להשוותו לכוס חד-פעמי שאינו חסר כלום. אולם לא הסכים מהרי"ש אלישיב ז"ל להורות היתר בזה נגד דברי הרב אגרות משה ז"ל. וזה דלא כמו שכתבת בשמו (בדף כח ע"ב ובדף סה ע"ב) להתיר בשופי.

בדף סא ע"א, בדיבור הא' שורה ב' מלמטה, צ"ל לאנשים.

בדף סט ע"ב ד"ה צ"ע שורה א', צ"ל התרנגולת.

בדף שמג ע"ב ד"ה וברבינו, צ"ל גרשום.

דברים אלו שלחתים להרב המחבר נר"ו, וחלק מהדברים תיקנם במהדורת תשע"ד, וע"ש (בדף סו ע"א).


שם הכרך: ארחץ בנקיון כפי חלק ד.
דפוס: תשע"ד.

בעמ' שסא ד"ה והנה, הקשה מדוע לא חששו בטלית שיקרעו החוטין - וי"ל שבזמנם היו טווים החוטים בביתם, ולכן הדבר נחשב להפסד מועט, ולא חיישינן שהבגד עצמו יקרע. ואולי החשש שהכלי העשוי מזכוכית ישבר הוא יותר שכיח משיקרע הבגד, וחיישינן ליה, שכן אם ישבר הוא הפסד מרובה.
   ועוי"ל שהחשש בספרים אינו משום הפסד ממון, אלא שמא יקרע ולא ישיג ספר אחר בקלות, ובינתיים לא יוכל ללמוד, וכמ"ש להלן (עמ' שסג ד"ה וראיתי) בשם הרב חתם סופר. וא"כ בכלי שרי, שאין בו אלא הפסד ממון, ובהא ניחא ליה דתיעביד מצוה בממוניה.

בריש עמ' שסג, בקושית הראשונים מפסחים לב"מ - ע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים (ח"א פסקי פסח סימן ג), ודבריו חזרו ונדפסו בהגש"פ אהלי שם (עמוד ו).

בעמ' שסד ד"ה והנה והלאה, שללמוד מן ספר זה בדוקא אינו מצוה חיובית - לכאורה י"ל דאיפכא מסתברא, דבדיקת חמץ גבי מצות ת"ת היא כמצוה שאינה חיובית, שכן אם אין לו בית אינו חייב בבדיקה (ועי' בש"ע א"ח סימן תלו ס"ג ובמשנ"ב שם).
   ותו י"ל שגם בבדיקת חמץ מי יימר שאין לו בית אחר שיכול לקיים בו מצות בדיקה ואפילו הכי חשיב לה מצוה חיובית. וה"ה בת"ת שאף אם יוצא בק"ש שחרית וערבית, כל הוספה בזה מיקרי מצוה חיובית. ועי' בס' קהילות יעקב על ברכות (בהנד"מ סי' ו-ז).
  ויתירה מזו י"ל שכיון שאין אדם לומד אלא במקום שליבו חפץ (כדאיתא בע"ז יט ע"א), מכיון שעתה חפץ הוא ללמוד בספר זה, הרי מצוה רמיא עליה ללמוד בו דוקא. וכן ראיתי למהר"א וייס נר"ו (מח"ס מנחת אשר) שכתב כן בביאור דברי הראשונים שאין לאבל חיוב ללמוד בדברים המותרים. וכ"כ אאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים (ח"א עמוד סוף עמוד קמו).