יום שישי, 12 ביוני 2015

שם הקובץ: דברי חפץ - גליון ג - תשרי תשע"ה.
מו"ל: מוסדות יד מהרי"ץ - בני ברק.
דפוס: תשע"ה.


- דנו הרבנים הכותבים בעניני הפסק. בעמוד מח בענין אמירת 'מזמור לדוד' בין הנטילה להמוציא, ובעמוד קכג בענין אמירת או"א קיים את הילד וכו' בין ברכת הגפן לשתיית היין, ושם בענין אמירת הא מכשטא לאחר ז' ברכות, ובעמוד קלב בענין הוידויים שבין התקיעות, ובעמוד קמ והלאה בענין הפסק בין סיום התורה לתחילתה בשמחת תורה, ובעמוד קמג בענין אמירת בסימנא טבא לפני בראשית.

ובכל זה יש לציין למש"כ אאמו"ר נר"ו בקונטרס הפסקים (ונדפס בהוספות בספרו אהלי שם על השלחן ערוך ח"ה עמוד קצט והלאה) להוכיח שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק. עש"ב. ולפי זה מדוייקים דברי הריב"ש שהביא הרב הכותב בקובץ זה (עמוד קכה ועמוד קכח). ע"ש.

ובזה גם יבואר מה שיש נהגו שהעולה אומר 'חזק חזק ונתחזק' בסוף כל חומש לפני ברכה אחרונה. והובא המנהג בהוספות שבסוף ש"ע הגר"ז ובשו"ת משנה הלכות (ח"ז סימן כב). וכתב בס' אורחות רבינו (ח"ב עמוד שיג) שכן נהג הקהילות יעקב. ובלוח ההלכות והמנהגים כתב שכן נהג הגרז"ר בנגיס. ובספר אשי ישראל (פרק לח הערה מט) בשם ספר זר התורה פקפק בזה משום הפסק. וכן העיר בלוח א"י להגרי"מ טיקוצ'ינסקי (פרשת ויחי). ועי' בשו"ת שבט הלוי (ח"ז ס"ס רב) ובשו"ת רבבות אפרים (ח"ב סימן צח וח"ד סימן פ). ולהנ"ל מבואר שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק. וכ"כ בס' שומר אמת (ס"פ ויחי) בשם הגר"ח קניבסקי שליט"א, דכיון שהוא מנהג, אין בו משום הפסק.

וכן הוא גבי ברכת הריח, שכתב בבן איש חי (ש"א פרשת ואתחנן אות ג) בשם ספר כ"מ כ"י שטוב שהאדם ירגיל עצמו בכל פעם שיריח לומר בעת שמריח פסוק זה, והוא 'ריח ניחוח אשה לה'', מפני שבפסוק זה נרמזו כל כונות של הריח, וירגיל בכך בין בחול בין בשבת. ע"כ. ובהגהות מאורות יוסף על הבן איש חי ציין בזה לדברי שער הכוונות (דף עב ע"ד [ובדפוס ירושלם תשמ"ח הוא בח"ב דף פז ע"א]). ושם האריך לבאר שכל כוונות הריח כלולות בפסוק זה. ובילקוט יוסף (א"ח סימן רטז אות א) כתב שצ"ל שהוא אחר שהתחיל להריח, כדי שלא יהיה הפסק בין הברכה להרחה. ע"כ. ולדברינו אף אם היו נוהגים לומר הפסוק בין הברכה להרחה אין בזה הפסק, אלא שמלשון הבא"ח אין שום משמעות לומר שכן הוא.

וכ"כ מהר"ש בן הרוש ז"ל (מח"ס ילקוט שמואל ועוד) בתשובתו שנדפסה בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רכז דף ז ע"א סימן ג) לגבי 'למבצע על ריפתא' דלא הוי הפסק, 'דומיא למה שאמרו חכמים לסמוך גאולה לתפלה, ונהגו לומר לפני העמידה יראו עינינו וישמח לבנו, והתוס' במסכת ברכות (ד ע"ב ד"ה דאמר) אמרו אין זה הפסק, וכן אחרי ברכת נטילת לולב או לשמוע קול שופר מברכים אחר כך שהחיינו ולא הוי הפסק, בהבדלה מברכים בורא עצי בשמים ומאורי האש ולא הוי הפסק' וכו'. ע"ש. וע"ע בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רכח דף יט סע"ב).

והנה כתב בשו"ת ויכתוב מרדכי (עמוד שעז אות תיא): בענין נר חנוכה, מדוע אין מדליקין תיכף אחר הברכה הראשונה 'להדליק', קודם 'שעשה נסים', דלכאורה זה הפסק. והראיה, דמי שלא יכול להדליק, אז בזמן שרואה נר חנוכה מברך 'שעשה'? ומנהג הרש"ש להדליק לאחר הברכה הראשונה, וכן מנהג המקובלים ב'בית אל'. ע"כ.
והאמת היא שכדברי הרש"ש כתבו כמה ראשונים, עי' בשו"ת וישב הים (ח"א סימן יא) ובס' תורת המועדים על חנוכה (סימן ו אות ח). ויש להוסיף על קושיית הרב ויכתוב מרדכי, ממה שהביא בס' תורת המועדים (שם אות ט) בשם האחרונים שאם לא בירך שעשה נסים ושהחיינו לפני ההדלקה, יברך לאחר מכן. ע"ש.
ובשו"ת ויכתוב מרדכי (שם) הביא מה שהשיב לו הגר"ח קנייבסקי שליט"א וז"ל: אינו הפסק שהוא מענינא. ע"כ. ולכאורה עדיין יקשה, שאם אם הוא מענינא אין להפסיק לכתחילה. ולהנ"ל מובן, שכל דבר שהוא נוסח קבוע אין בו משום הפסק, וכמ"ש הגר"ח קניבסקי גופיה, וה"ד לעיל.

וכמו כן יש שנהגו לסיים ברכת אשר ברא בתיבת 'ומצליח', ועי' בשו"ת יפה שעה (סימן קי) ובס' בית חתנים (פ"ה סק"ז). וע"ע במה שכתב בזה בס' אוצר ברכת חתנים (סימן לא) [ודבריו נדפסו לראשונה בספר אוצר פסקי הסדור (עמוד רי)]. ומה שהביא שם מדברי הרב יביע אומר ז"ל שלכאורה יש בזה משום הפסק, יש ליישב כנ"ל שכל נוסח קבוע אין בו משום הפסק. וע"ע בקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רכח דף כא ע"ב).
ויש להעיר עוד בדברי הרב יביע אומר ז"ל שהביא שם שתוספת בברכה אינה הפסק, ע"ע בשו"ת הר"ש כהן מקושטא (סימן ד אות נג והלאה), שהביא דברי הראשונים והאחרונים בזה.

וכמו כן דעת הרמב"ם (פרק יד מהלכות תפילה הלכה יב) שהכהן יברך אשר קדשנו בקדושתו וכו' לפני שיחזיר פניו כלפי העם. ודעת רבינו המאירי (סוטה לט ע"א) שקודם יחזיר פניו כלפי העם ואח"כ יברך. והביא דעות הראשונים בזה בס' ילקוט יוסף (מהדורת תשס"ד סימן קכח אות מט). וכתב בספר אהלי שם על השלחן ערוך (סימן קכח סעיף יא) שנראה שטעמו של רבינו המאירי הוא משום דחשיב את מעשה חזרת הפנים כהפסק בין הברכה למצוה. ולפי מה שכתבנו לעיל, מכיון שהוא דבר קבוע אין בזה משום הפסק. ומיושב בזה דעת הרמב"ם וסיעתיה.
והנה כתב בשיירי כנסת הגדולה (הגה"ט אות ה) שהמדקדקין מתחילין הברכה בהיות פניהם כלפי ההיכל, ומחזירין פניהם כלפי העם וגומרים הברכה, ואולי רצו לצאת ידי חובת שני הסברות. ועי' בזה בילקוט יוסף (שם). ולכאורה קשה, שאם טעמו של רבינו המאירי הוא משום הפסק, א"כ מה הרויחו המדקדקים שמפסיקים עתה באמצע הברכה (כן כתב בס' אהלי שם הנ"ל). ולכן נראה שאין טעמו של רבינו המאירי משום הפסק, שגם הוא ס"ל שכל דבר קבוע אין בו משום הפסק, וצריך לומר שטעמו הוא כמ"ש בבית יוסף דהוא משום אימת צבור כדאיתא בסוטה (מ ע"א).

- בעמוד קלז הובאו דברי מהר"י בדיחי בטעם מצות השמיטה - כיו"ב כתב בס' לב אליהו למהר"א לופיאן ז"ל (בקו' זכרון צבי לבנו שבסוף חלק שמות עמ' רעג ד"ה ושבתה) שכ' וז"ל: אל תחשוב ששנת השמיטה היא למנוחתך הגופנית, או לטובת הארץ שתחליף כחה, אלא שבת לה', כל השנה השביעית שנה של עבודת השם, שנה שלימה שתוכל להקדיש כל ימיך ולילותיך לתורה ולתעודה ולעליה ביראת שמים ובמדות טובות, שבת שבתון שנה של תשובה כמו יום הכפורים דכתיב ביה שבת שבתון, וכמו שיש לך יום השביעי בשבוע שבת יום אחד קודש לה', כן יהיה לך כל שנה שביעית קודש לה'. ע"כ.

ויש להעיר שבש"ס (סנהדרין לט ע"א) איתא טעם אחר מצות השמיטה "כדי שתדעו שהארץ שלי היא". ועי' במש"כ בזה בשלמא בעלמא עה"ת (ר"פ בהר).

____________________________________
וזו תשובת המערכת:

לכבוד הרב ... שליט"א

...
כמו"כ ייש"כ על מכתבך הנפלא לגליון ג' [ואגב, מתוך כך אני למד שאת גליון ד' ניסן ה'תשע"ה ב'שכ"ו, לא ראית והנני לצרפו לך בהוקרה רבה].

בברכת התורה
מערכת דברי חפץ

נשמח להתכבד מפרי תורתכם
דברי חפץ הראויים לעלות על שולחן מלכים

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה