יום שני, 19 בינואר 2015

שם הספר: זכרון אפרים - רבבות אפרים.
מחבר: רבי אפרים גרינבלט.
עורך: רבי מרדכי אלמקייס.
דפוס: תשע"ה.

בעמ' א - מקור המאמר האי'ר אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' ג - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' ה ד"ה באבודרהם 'אלא על מצוה שנעשית בבת אחת בלא הפסק' - ע"ע בשו"ת חזון עובדיה ח"א (סימן יט ד"ה וחזי, בהנד"מ עמוד רפז).

שם ד"ה ועוד - צ"ל בלא דברי חז"ל.

בעמ' ז - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' י - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' יג - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' טז - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' לב כ' בענין טף בהקהל שגם יונקי שדים בכלל זה - עי' בס' שבת בשבתו ח"ב (פר' וילך) שכתב, שכן משמע מדברי הרמב"ן בפי' עה"ת (וילך לא יב), שאף יונקי שדים יש להביא. ומדברי המהר"ל מפראג בס' גור אריה שם מוכח, דס"ל דבעינן שיגיעו לחינוך כדי לחייבם. ע"ש. וכדברי המהרש"א כ"כ גם באור החיים ובכלי יקר ובהכתב והקבלה (הו"ד בשערי אהרן) שם. ועי' בבית הבחירה להמאירי (חגיגה ג ע"א) ובאמת ליעקב קמנצקי (מהדו"ב ר"פ נצבים) ובס' מאור ישראל עמ"ס חגיגה (שם) ובשו"ת תשובות והנהגות ח"ד (עמ' תמו) ולהרב לקוטי שיחות ז"ל ברשימותיו (ח"ז עמ' קעו ד"ה וכיון) ובשו"ת בנין אב (ח"ב סימן לד) ולמהרי"ח סופר נר"ו בקונטרסו יגדיל תורה (ח"א סימן ע).

בעמ' קיא כ' בענין יהושע אי יש לו דין מלך - עי' בשו"ת כוכבי יצחק (ח"ג בקו' כבוד מלכים שבראש הספר אות כא-כב) ובס' עיטורי חיים (עמ' שצא) שהביאו מדברי האחרונים שדנו אי יהושע יש לו דין מלך. ע"ש. וע"ע בזה למהר"ח פאלאג'י ז"ל בס' בית אבות (דף ו ע"ב ד"ה א"ה ודף ז ע"ב ד"ה ועוד) ולמר בריה מהר"א ז"ל בס' וימהר אברהם (מע' הי' אות נח) ובס' בן יהוידע (מגילה יד ע"ב ד"ה דאגיירא) ובס' כרמי שומרון (עמ' ס ועמ' סב-ע ועמ' עב ועמ' עה ועמ' עז).

בעמ' קכא אות ז - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' קכב בהערת הרב המו"ל בענין טלטול כיסוי האזנים בשבת - אינו כן, כמבואר למעיין בשו"ת בית ישראל שם.

בעמ' קכג - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

שם (באות א) בענין אם מותר להפסיק בעניית אמן באמצע ברכת אשר יצר - יש לציין למש"כ בזה בספרו שו"ת רבבות אפרים (ח"א סימן נ אות ה). וע"ע בשו"ת מכתב לחזקיהו (סימן ו) ובשו"ת יביע אומר (ח"ט חא"ח סימן ט) ולמר בריה נר"ו בס' הלכה ברורה (סימן ז אות יג).

שם (באות ג) הביא דברי הרב פרי מגדים (א"ח סימן ח א"א אות ח) שלא יוציא חבירו י"ח בברכת שהחיינו על הטלית, והסתפק אם ה"ה בפרי - עי' בזה בפמ"ג (סימן רכה א"א אות א). וכבר כתב בזה בשו"ת רבבות אפרים ח"ד (סימן יט אות יב, וסוף סימן סז) וח"ה (סימן נ) וח"ח (סימן קכד אות ב). וע"ע בח"ו (ר"ס ט). וע"ע בשו"ת מנחת שלמה ח"ב (סימן ד אות לג סק"א) ובס' בירור הלכה (תניינא סימן ח משנ"ב אות יד) ובשו"ת מנחת פרי ח"א (סימן פו ד"ה ויש) ובס' הלכה ברורה למהר"ד יוסף נר"ו (סימן ח בירור הלכה אות י).

שם (באות ז) במי שנתחייב לברך הגומל על חולי ונסיעה, שלא יברך ב"פ - כ"כ הרב משנה ברורה (סימן ריט אות ג). וע"ע בילקוט יוסף (אות לב).

שם (אות ח) כ' להקשות מאין המקור למשמש בתפיליו כשאומר פותח את ידך - כ"כ בסידור הגאונים והמקובלים והחסידים ח"ב (עמ' שטז). ע"ש. וכ"כ בס' ילקוט יוסף (סימן כח הערה ב אות ה) בשם ס' טעמי המנהגים (עמ' תקמח) וס' ליקוטי מהרי"ח (סדר פסוקי דזמרה עמ' נ). ע"ש. וכן הוא מנהג חב"ד [עי' באגרות קודש להאדמו"ר האחרון (חלק יח עמ' רסה) ובס' המנהגים (עמ' ט) ובקובץ התקשרות (גליון תצד במאמר הרב יוסף שמחה גינזבורג נר"ו)].
ונראה שהטעם הוא מכיון שיש לכוין בפותח את ידך ואם לא כיון יש לו לחזור ולאומרו כמ"ש בש"ע להלן (סימן נא ס"ז), ולכן חששו שמא יסיח דעתו מהתפילין. וכמ"ש בכף החיים (אות ב) בשם שער הגלגולים (הקדמה כב) על אותו חכם שנענש להיותו מכוין בתפילה ביהר"מ שלא ניגע לריק ולא נלד לבהלה, והסיח דעתו מתפיליו [ועי' בזה למהר"ד יוסף נר"ו בס' הלכה ברורה (בבירור הלכה אות ב ואות ד)]. ועי' בקו' התקשרות הנ"ל (שם) שגם ב"לא ניגע לריק ולא נלד לבהלה" נהגו למשמש בתפילין.

בעמ' קכד אות י כ' להקשות אמאי לא תיקנו ברכה על פרשת זכור - בס' ילקוט יוסף על פורים (עמ' פד) הביא דברי האחרונים בזה. וע"ע שם (בעמ' קא).

שם (באות יא) בענין מי שבירך על מאכלי חלב בתוך ו' שעות לאכיל בשר, אם יטעם - עי' בזה באריכות לאאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על חולין (סימן ח). וכתב עוד בזה בקצרה בספרו קדש עצמך (עמוד קט).

בעמ' קכט אות ד בענין כיבוס כתם במועד, וציינו בזה למש"כ בשו"ת רבבות אפרים ח"ז (סימן שעט אות ו) - הנה כתב בזה עוד שם (דף תנב ע"א ודף תנג ע"א).
והנה כתב מר"ן בש"ע (סימן תקלד סעיף א), ואלו שמכבסין במועד וכו', ובעלת הכתם שנמצא במועד. וכתב מהר"מ מאזוז נר"ו (מח"ס סנסן ליאיר ועוד) בקובץ אור תורה (אלול תשנ"ו סימן קכח אות ה), דמשמע דאף לכבס הכתם לבד לא התירו אלא לפי שנמצא במועד. וכן מדברי מרן בב"י שהוסיף בעל קרי שאירע לו קרי במועד. ע"ש. ע"כ. וע"ע בשו"ת אגרות משה (חאו"ח ח"ה סימן לו אות א).
והנה כדבריו שבעלת הכתם בעינן נמצא במועד דוקא, כן כתב גם במשנה ברורה (בשעה"צ אות ה), ושכן משמע בשו"ע ממה שכתב שנמצא "במועד". וכן נראה דעת הרב פרי מגדים כפי שהובא בכף החיים (אות י). ע"ש. וכן הובא בשם הרב פרי מגדים בס' חול המועד כהלכתו (פרק ה הערה עב). והוסיף שכן משמע גם לשון הגהות מיימוניות (פ"ז מהל' יו"ט אות פ) שכ' "שמצאתו במועד", והמרדכי (מו"ק סימן תתעא) שכ' "בעלת הכתם שנמצא (כצ"ל) במועד". וכ"כ בשמירת שבת כהלכתה ח"ב (פרק סו אות עב). ע"ש.
ולעד"נ ראיה ברורה להקל מדברי מור"ם בדרכי משה (הארוך, ובקצר אות ב) שאחר שהביא דברי המרדכי הנ"ל המובא בב"י, הוסיף: וכן כתב רבינו ירוחם נ"ד ח"ה (דף ל"ז ע"ב). אבל המגיד משנה בפ"ז מהל' יו"ט (הי"ט) [כתב] דזוהי דעת הרמב"ם, אבל רש"י ומפרשים אחרים סוברים דאם היו יכולים לגלח או לכבסם תוך טומאתן אסור. עכ"ד מור"ם ז"ל. מוכח מדבריו שהבין בדברי המרדכי שהביא מרן בב"י דס"ל כדעת הרמב"ם דשרי אפילו אם היו יכולים לכבס תוך ימי טומאתן. ומשמע דלא כדברי הרב פרי מגדים ז"ל וסיעתיה (וכן דעת מהר"מ מאזוז וכנ"ל) דאוסרים. וכיון דכן ס"ל למור"ם ז"ל בדעת מרן הכי נקטינן [וכמ"ש בספרי רבני מערב הפנימי שבני מרוקו קבלנו עלינו הוראות מור"ם היכא דלא פליג על מרן. וכ"כ בשו"ת נתן דויד (בסוף ההקדמה לקונטרס נהגו העם שבסוה"ס) בשם כמה אחרונים. ועי' בשו"ת יחוה דעת ח"ה (בכללים שבסוה"ס אות ו), ודבריו חזרו ונדפסו בספרו הליכות עולם ח"א (בהקדמה אות ו). וע"ע בס' ברית יעקב סופר (סימן מ הערה ג), ובהסכמת מהר"ש משאש לשו"ת עטרת פז ח"א, ובהערת הרב המחבר שם, ובשו"ת שפתי דעת (ח"ג חאו"ח סימן נה, דף קמ ע"ב ודף קמד סע"ב)].
והנה הערתי זו נדפסה בקצרה בקובץ אור תורה (חשון תשנ"ח סימן יח אות א), והשיב על דברינו מהר"מ מאזוז נר"ו (שם בגליון), וז"ל: א"ה אינני יודע מהיכן הבין כן מור"ם [כצ"ל] בדעת מרן. שדברי מרן ושפתיו ברור מללו בב"י "בעל קרי שאירע לו קרי במועד", "בעלת הכתם שנמצאת (צ"ל שנמצא) במועד". וכן הוא בש"ע "ובעלת הכתם שנמצא במועד". גם מה שהביא מהמ"מ (פ"ז מהלכות יום טוב הלכה יט) תמוה דהתם איירי לענין גילוח, אבל בכיבוס הדגיש הרמב"ם (שם הלכה כא) וכל העולים מטומאה לטהרה "בתוך המועד" הרי אלו מותרים לכבס, מכלל שאם עלו מטומאה לטהרה לפני המועד אסור להם לכבסה במועד. וצ"ע. ולדינא אין להניח פשט דברי מרן והאחרונים ולסמוך על דברים תמוהים. ומי יודע איזו גירסא נזדמנה לו למור"ם בב"י. ואפילו לאלה שקיבלו הוראות מור"ם במקום שאין חולק על מרן מ"מ הבנת מור"ם בדברי מרן לא קיבלו, וכ"ש שאין זו להלכה כלל רק בדרך הערה בדרכי משה. וע' בשו"ת יביע אומר ח"ו חיו"ד סוס"י יז בשם הגר"ח פלאג'י וצרף לכאן. נאמ"ן ס"ט. עכ"ל.
ולענ"ד אפשר לבאר דברי מור"ם, שהבין מדברי המ"מ בשם רש"י וסיעתיה שהקילו רק היכא דלא היה בידו לעשות מלפני המועד. ולכן ה"ה בכביסה התירו רק כשלא היה בידו לכבס, כגון בזמן שנזהרו בטומאה וטהרה, ואף אם יכבסו ויטהרו הבגדים, אם בעליהם עדיין לא נטהר, יחזרו ליטמא. משא"כ הרמב"ם ס"ל להקל בכל גווני, אף במי שיכל לעשות מלפני המועד, והקילו משום שעתה עולה מטומאה לטהרה, וכעין מ"ש הטור (סימן תקלא) לגבי גילוח ליוצא מבית האסורים, שאפי' היו מניחים אותו שם להתגלח, מ"מ שרי, מכיון שהיה בצער. וה"ה היכא שלא נתן אל לבו לכבס בגדיו עד שיהיה הוא טהור. ולכן התירו אף אם הבגד התלכלך מלפני המועד. ואף התירו לבעל קרי שראה במועד, מכיון דבכה"ג לא היה בידו לעשות כלום מלפני המועד, ולא פלוג רבנן לאסור בכה"ג. ולכן ס"ל למור"ם דהמרדכי וסיעתיה שהקילו אף בזמנינו, בע"כ ס"ל כהרמב"ם. ואי הכי, שרי להו בכל גוונא, ואף אם התלכלך מלפני המועד, כגון נדה הטובלת לטהרתה במועד. ואם כנים דברינו, היתר זה דוקא יחול בעולים מטומאה לטהרה, ולא בכל כתם של שומן וכיו"ב. ודלא כמ"ש מהר"מ מאזוז נר"ו בקו' אור תורה (שם). וכדברי מהר"מ מאזוז כתבו להתיר גם בשו"ת באר משה ח"ז (סימן לה) ובשמירת שבת כהלכתה ח"ב (פרק סו הערה רעב) [והלום ראיתי בס' חיכו ממתקים (סימן תקלד ס"ק כט) שכ' בשם מהרי"ש אלישיב ז"ל (מח"ס קובץ תשובות ועוד) דהא דשרינן רק בנדה ובעל קרי ולא באינש דעלמא משום דרצונו לכבס את כל הבגד, אבל כאשר רצונו לכבס רק את הכתם, שרי אף שיש לו עוד בגדים נקיים, ובלבד שצריך בגד זה למועד. ע"כ].
גם אעיר במ"ש הרב הנאמ"ן נר"ו (שם) שאולי גירסא אחרת נזדמנה לו למור"ם בב"י, הנה בטור הוצאת מכון ירושלים לא העירו על שקיימת גירסא אחרת בדברי מרן בב"י כאן. עוד אעיר, שיש סיוע לדבריו ממ"ש בס' כנסת יעקב (עמ' רטו אות א), שיש אומרים שגם בני אשכנז, שלכל הדעות קיבלו עליהם הוראות מור"ם, קיבלו רק מה שכתב בהגהותיו לשו"ע, ולא מ"ש בספרו דרכי משה. ע"ש. וחזר על דבריו בספרו יחי יוסף (סימן ג אות ב). אולם אנן בני מערבא דקיבלנו עלינו הוראות מרן אף בב"י אפשר דגם קיבלנו הוראות מור"ם בד"מ.
ועתה ראיתי בהערות מהר"ש מחפוד נר"ו שבסו"ס זכרון יצחק (ריש עמ' שכח) שכ' וז"ל: גבי חול המועד אסור גם ניקוי כתם, דרק לבעלת הכתם התירו דדרכו להתלכלך, עיין סימן תקלד ס"א וכו'. ואולי וכו' דיסוד איסור כיבוס שלא יכנס מנוול, וזה שייך גם בכתם. ע"ש. ולע"ד דבריו תמוהים, וכי בעל קרי שהותר לו גם כן דרכו להתלכלך, וודאי דשאר כתמים יותר שכיחים מקרי.

בעמ' קלה אות ז בענין אם חייב למכור כסותו לנרות ההידור - הנה כתב מר"ן בש"ע (סימן תרעא סעיף א): צריך ליזהר מאד בהדלקת נרות חנוכה, ואפילו עני המתפרנס מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן להדליק.
וזו לשון הרמב"ם (פ"ד מהלכות חנוכה הי"ב): מצות נר חנוכה, מצוה חביבה היא עד מאד, וצריך אדם להזהר בה, כדי להודיע הנס ולהוסיף בשבח האל והודיה לו על הנסים שעשה לנו. אפילו אין לו מה יאכל, אלא מן הצדקה, שואל או מוכר כסותו, ולוקח שמן ונרות ומדליק. ע"כ.
וכתב בס' אור שמח ע"ד הרמב"ם וז"ל: ולוקח שמן ונרות כו'. פירוש, גם לההדור והתוספות. וזה שאמר להוסיף בשבח כו'. ע"כ. וזה דלא כדברי הא"ר (אות א) דהא דמחויב לשאול היינו לנר אחד מה שהוא מן הדין, אבל מה שהוא ממהדרין לא. וכדברי הא"ר כתבו גם ביד אהרן (הגה"ט) ובשו"ת שדה הארץ (חאו"ח סימן מב) ובפמ"ג (א"א אות א) ובחיי אדם (כלל קנד אות ו) ובבית עובד ובמועד לכל חי (סימן כז אות מח) ובמשנ"ב (אות ג) ובכף החיים סופר (אות ג) ובילקוט יוסף (ח"ה - מועדים עמוד קצה). ולשון הרמב"ם "ולהוסיף בשבח" וכו', לא העתיקו מרן בשו"ע.
והאמת אומר דאין צורך לומר דכל האחרונים כתבו דלא כהרמב"ם, דהרי אפשר דכוונת הרמב"ם היא, דמכיון שמצות נר חנוכה היא חביבה מאוד, לכן צריך להזהר בה ולהיות כמהדרין מן המהדרין במצוה זו [ועי' בשדי חמד (אס"ד מע' חנוכה סימן ג ד"ה וראיתי) שהביא חקירת האחרונים מה נשתנית מצות הדלקת נר חנוכה שיש בה מהדרין ומהדרין דמהדרין. ע"ש. וע"ע בזה בס' שפת אמת עה"ת (בחי' לחנוכה שלאחר פר' מקץ, שנת תרמ"ז ד"ה בפסיקתא, ושנת תרמ"ח ד"ה בענין) ובס' שער יששכר (מאמרי כסלו טבת מאמר ימי אורה אות כט) ובס' מאי חנוכה (מהדו"ב עמוד רכז) ובקובץ המאור (כסלו תשע"ג עמ' קג) ובקו' מרי"ח ניחוח (גליון קכג דף טז ע"ב). וי"ל דזה מה שבא הרמב"ם לומר דמצוה זו חביבה מאוד ולכן נהגו בה הידור מרובה]. ובר מן דין מטעם זה יש לו למכור או לשאול כדי לקיים עיקר המצוה. ואין הכרח לומר דשואל או מוכר נמי כדי לקיים ההידור.
וכן ראיתי בשו"ת דברות אליהו ח"ד (סימן ז) שכ' שדברי האור שמח נאמרו בדעת הרמב"ם דס"ל דמהדרין מן המהדרין ידליק כל אחד כמנין הימים, וטעמו דמכיון דס"ל דההידור הוא חלק מהמצוה לכן לא חיישינן למאי דליכא היכירא אם כולם ידליקו (כטענת התוס'), משא"כ לדעת מרן דמנהג בני ספרד כדעת התוספות דמדליק פעם אחת כמנין הימים בכל בית, היינו משום דס"ל דההידור אינו חלק מהמצוה, לכן כל דאיכא טעמא דליכא היכירא, לא ידליק כי אם פעם אחת. ע"ש. ויסוד דבריו מבוארים בספר מועדים וזמנים ח"ח (סימן קלג). ע"ש.
והנה מה שכתב בדברות אליהו שם שהאור שמח דייק מלשון "שמן ונרות ומדליק" של הרמב"ם שמשמע גם נרות ההידור מכיון שתיבת "ומדליק" מיותרת. הנה המעיין באור שמח יראה דלא קדייק כי אם ממ"ש הרמב"ם להוסיף בשבח וכו' ושוב כתב דאפילו עני וכו'. דהא מלשון "ומדליק" אין ראיה, וכמ"ש הדברות אליהו גופיה שם לדייק ממה שגם השו"ע כתב תיבת "ומדליק", דאפשר שבאה לומר שדוקא אם בלעדי המכירה או השאלה אינו יכול להדליק, אבל אם יכול להדליק אפילו נר אחד אינו שואל או מוכר.
ועי' בקובץ עומקא דפרשה (חנוכה תשע"ב דף יז ע"ב) שהאריך ג'ם הו'א לבאר דברי הרמב"ם דלא כדברי הרב אור שמח ז"ל. ע"ש. וע"ע בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קכב דף טז ע"א).

בעמ' קלו בסופו, שנר שבת עדיף על נר חנוכה אא"כ יש לו אור החשמל - ובקובץ מים חיים (גליון שג דף א ע"ב) דן בענין מי שיש לו כסף לקנות מנורה יפה לחנוכה או פמוטים יפים לנרות שבת מה עדיף. וכתב שמהראי"ל שטיינמן נר"ו (מח"ס אילת השחר ועוד) השיב שיש סוברים כיון שגם בשבת יש ענין בפמוטים יפים, א"כ כיון שאם יקנה לשבת יש בה מצוה כל השנה, ולחנוכה הוא רק למספר ימים, עדיף לקנות פמוטים לכבוד שבת. ומהר"ח קניבסקי נר"ו (מח"ס שיח השדה ועוד) השיב שיש סוברים היות מצינו ענין מיוחד בחנוכה לעשות מנורה יפה (עי' משנ"ב סימן תרעג ס"ק כח, ואולי משום זכר למנורת המקדש), לכן עדיך לקנות בכסף זה מנורה לצורך חנוכה. ע"כ. ולכאורה יכול לקנות מנורה לחנוכה ובה ידליק לכבוד שבת. ואולי אם ישארו כוסיות ריקות בה, אין הדבר מהודר. וצ"ע.
ובמש"כ בענין זכר למנורת המקדש, עי' באהלי שם על הש"ע (הלכות חנוכה) מש"כ בזה בדין נרות חשמל.

בעמ' קלז אות ט בענין משלוח מנות במיני מתיקה לחולה סכרת - עי' במה שהשיב להרב המחבר ז"ל בס' סנסן ליאיר השלם (עמ' שעז).

בעמ' קמ אות ז - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' קמד הערה טז - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בריש עמ' קנח, ובעמ' ריט בענין המעשה המפורסם שאירע בזמנינו בענין קידושי קטנה - עי' גם לידידי המנוח מהר"ד שור ז"ל בס' הבד"ץ ובה"מ בכפיה לגרש (עמ' סב והלאה).

בעמ' קנט בענין אם בית שמש מוקפת חומה - ע"ע בקו' רמת בית שמש ג' מוקפת חומה למהר"ר יוסף חיים כהן נר"ו, ובס' קיצור חינוך הבנים כהלכתו על פורים (עמ' כא והלאה).

בעמ' קסט בענין מי שלא יבשל אם צריך לעשות עירוב תבשילין - יש להעיר שי"א שגם להדלקת נרות צריך עירוב, עי' בש"ע (סימן תקכז סעיף יט) ובס' חזון עובדיה על יו"ט עמ' רעז-רעח).

בעמוד קצה, בהתנצלות על מש"כ על מהר"ע יוסף ז"ל - עי' במש"כ אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנד' בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כ סע"ב).

בעמ' ריח - עי' במש"כ בזה אחי ידידי כמוהר"ר יואל נר"ו במכתבו הנדפס בקו' מרי"ח ניחוח (גליון רנה דף כא ע"א).

בעמ' ריט ד"ה כידוע - ע"ע בזה בקובץ המעין (גליון קצט עמוד ע וגליון רא עמוד צה).
__________________________________________

כמה מההערות אלו נדפסו בקו' מרי"ח ניחוח (פר' בא תשע"ה גליון רכה [כצ"ל] עמ' יח-יט).

וזה אשר השיב לי הרב העורך מהר"ר מרדכי אלמקייס נר"ו (בער"ח שבט תשע"ה):

לכב' הגאון הגדול כמהר"ר ... שליט"א

אחדשה"ט,
אלפי תודות על המכתב עם ההערות וההארות על ספר "זכרון אפרים", ממש דברים מיוחדים. אין לי מילים להודות לכת"ר.

כמו"כ מאוד התרגשתי לקבל את המכתבים ששלח בעין יפה, זה ממש הרגשה נפלאה לקבל כאלה דברים ממורי ורבי זצ"ל, ובפרט שכעת אני עובד על מס' כרכים מקיפים מתורתו מעצם כתי"ק.
בע"ה הן מכתבו והן המכתבים ששלח לי יפורסמו בכרך הבא. ומאוד הייתי שמח אם יש לכת"ר עוד מכתבים מהרב או הערות על דבריו או דברים ששמע ממנו בע"פ או הקלטות או תמונות וכו', ואם יש לו גם מכתבים שהרב שלח לאביו שליט"א, ובע"ה אפרסם הכל.
כמו"כ אם יודע או מכיר אנשים שהיו בחילופי מכתבים עם הרב וירצו למסור צילום המכתבים כדי שיודפסו אשמח אם יקשר ביני לבינם או שישוחח עימם על הענין.
ויה"ר שזכות מורי ורבי מרן הגר"א גרינבלט זצ"ל תעמוד לכת"ר ולזרעו לעד.

אם תרצו אשלח לכם את הספר בדואר ואם תרצו גם עבור אביכם שליט"א- תעדכנו אותי.
כמו"כ האם יש לכת"ר את ספרי שו"ת ויכתוב מרדכי?

בהוקרה עצומה
מרדכי אלמקייס

יום שישי, 2 בינואר 2015

שם הספר: תהילת שלמה.
מחבר: רבי שלמה אבורמד.
דפוס: תשע"ה.

בהסכמות (עמוד ב) 'זכורני מכד הוינא טליא' - עי' גם בקובץ מרי"ח ניחוח (סוף גליון רכח) מה שכתב אחד ממכיריו של הרב המחבר ז"ל.

בתולדות המחבר (עמוד טז) כתב שהרמב"ם אלבאז חיבר ספר מקדש מלך על הזוהר - ואינו כן, שכן ספר מקדש מלך חיברו מהר"ש בוזאגלו, עי' בהקדמתו לספר.
ויש לציין ששוב י"ל ע"י מוסדות גאון יעקב ספר חכמת שלמה, והוא תולדות הרב המחבר. וגם נדפסו שם כמה מפיוטיו עם ביאורים.

בסוף עמ' יז שאל מדוע גרו הרבה מיהודי מערב הפנימי בכפרים מרוחקים - כן שאל גם אחי ידידי מהר"ר דוד נר"ו במאמרו הנדפס בראש ספר תהלתו בפי הנד"מ (סוף עמ' כח) ובסוף ספרו תורי זהב (עמ' קע). ע"ש. ועי' ברש"י (שבת פ ע"א ד"ה בעירניות) מש"כ בשבח בני הכפרים. וע"ע בס' חכמת שלמה הנ"ל (עמוד ל בהערה), ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רפד דף לא ע"א וגליון רפו דף כט ע"ב וגליון שיט ע"א דף ג ע"ב ד"ה אחד ודף לג רע"ב).

בכותרת העמודים הזוגיים נדפס בטעות בכל הספר 'תולדות המחבר'.

בגוף הספר בעמוד יא - פיוט זה חזר ונדפס בניקוד עם עוד ביאורים בס' חכמת שלמה הנ"ל (עמוד נה).

בעמוד טו - פיוט זה חזר ונדפס בניקוד עם עוד ביאורים בס' חכמת שלמה הנ"ל (עמוד סז).

בעמוד יח - פיוט זה חזר ונדפס בניקוד עם עוד ביאורים בס' חכמת שלמה הנ"ל (עמוד פא).

בעמוד כ - פיוט זה חזר ונדפס בניקוד עם עוד ביאורים בס' חכמת שלמה הנ"ל (עמוד צב).

שם בהערות ד"ה חצות - צ"ל לילה אקום.

בעמ' כג הפיוט 'שלום כבן דודי' - פיוט זה חזר ונדפס להלן (עמוד צז ועמוד קיד).

בעמ' לה בסופו ד"ה שוריש - צ"ל שורש.

בעמ' לו ד"ה מני - צ"ל אלף.

שם סד"ה מני - נראה דצ"ל דומה לקאת.

עמ' מב שורה ב מלמטה - צ"ל יפיפיה ונשמתי.

עמ' קיד ד"ה שוכנת - צ"ל אהלי.

עמ' קצו בפיוט הב' - חסרה ההתחלה: צמאה נפשי לאלהים לאל חי, לבי ובשרי ירננו אל חי'.

שם ד"ה ראה - צ"ל 'לגברת' 'נואמת'.

עמ' רכב ד"ה הגיוני 'מהר"י בן עטאר' - נראה דצ"ל מהר"ם, והוא מהר"ר מרדכי, עיין עליו בס' מלכי רבנן (דף פז ע"ג) ובס' קורא הדורות ממראכש ובס' אבני זכרון (עמוד יב ועמוד קסו) ולאחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו בס' תולדות חכמי ורבני מראכש כת"י (בערכו). והראיה ממה שכתב לאחר מכן 'דוד הדסה'. ומהר"י בן עטאר, ה"ה מהר"ר יהודה, היה מפאס ולא ממראכש, עי' בהקדמת שו"ת רבי יהודה בן עטאר. וכל החכמים הנזכרים בפיוט זה הם ממראכש דוקא.

עמ' רכג בראשו 'רבי שלמה תם' - נראה שהוא רבי שלמה תמשות, עי' עליו בס' מלכי רבנן (דף קיז ע"א) ובס' קורא הדורות ממראכש ובס' אור חזון (עמ' קעח) ובס' חדר מלכות (עמ' רפ) ולאחי ידידי מהר"ר יוסף נר"ו בס' תולדות חכמי ורבני מראכש כת"י (בערכו).

עמ' רנח בסוף הפיוט הא' - ראיתי במקורות אחרים שנוסף עוד בית לפיוט זה 'חזקי רעיה חכך כיין טוב, כי ציץ ישעך רענן רטוב, ולצריך אכרות ואחטוב, וחיש אשלח לך את סגני'.

בעמ' רס יש שער 'פיוטים לכבוד המועדים והצדיקים' - יש לציין שגם לפני כן יש הרבה פיוטים לכבוד כמה צדיקים.

עמ' רסו ד"ה ברוך - צ"ל 'אמונים'.

שם ד"ה יחונין - צ"ל יחונן.

עמ' רע פיוט ב - הוא לרבי יהודה הלוי (כמובא ב'שירי רבי יהודה הלוי' סימן קמ). וצ"ל: וכלי רקמות יצאתי.

עמ' שיב ד"ה לכן - צ"ל יוציאכם.
   ובעיקר המנהג המובא בפיוט לברך על הפירות ביום ט"ו בשבט, מקורו ממש"כ בס' תיקון יששכר (דף מב ע"ב), שנהגו באשכנז להרבות במיני פירות של אילנות בט"ו בשבט. והעתיקו המג"א (סימן קלא אות טז), מדברי הכנה"ג (סימן קלא בהגב"י). וכ"כ הא"ר (סימן קלאאות יד), והפר"ח (סימן קלא אות ו), ובס' מועד לכל חי (סימן לא אות ז). ובשבט מוסר (פרק טז אות קט) הביא מצוואת רבי אליעזר הגדול: בני, הוי זהיר לברך על הפירות בט"ו בשבט, שמנהג ותיקין הוא [ובצוואת רבי אליעזר הגדול שבס' אוצר מדרשים (ערך אליעזר) לא מופיע דבר זה. ושם כ' שבהוצאות הראשונות של צוואה זו היו בה רק קצת צוואות. ע"ש]. ומהר"ם חאגיז ז"ל בתשובה, ולו נדפסה בסו"ס ברכת אליהו (ואנזבק תפ"ח) ובקובץ זכור לאברהם (שנת תשנ"ט עמוד רו אות ג) הביא כן בשם האר"י ז"ל ומהר"ם גלאנטי ז"ל ושאר רבותיו. ע"ש. וע"ע בקובץ מחניים (גליון מב) שהאריך בזה. וטעמא בעי.
   ובס' אדני פז (סימן קלא ס"ה, די"א ע"ד) כתב לבאר הטעם ע"פ מה דתנן בר"ה (ב ע"א), באחד בשבט ראש השנה לאילן כדברי בית שמאי, בית הלל אומרים בחמשה עשר בו. וכתב מרן השו"ע (יו"ד סימן שלא סעיף נז), אין תורמין מפירות שנה זו על פירות שנה שעברה, ולא מפירות שנה שעברה על פירות שנה זו. ואם תרם, אינה תרומה, שנאמר שנה שנה וכו'. אם ליקט אתרוג בערב ט"ו בשבט עד שלא בא השמש, וחזר וליקט אתרוג אחר משבא השמש, אין תורמין מזה על זה מפני וכו', וט"ו בשבט ר"ה למעשרות האילן. ע"כ.
   וכ' עוד מרן השו"ע (שם סעיף קכה), ובט"ו בשבט הוא ראש השנה למעשר האילנות וכו', פירות האילן שבאו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של שלישית, אע"פ שנגמרו ונאספו אח"כ בסוף שנה שלישית, מתעשרין לשעבר, ומפרישין מהם מעשר שני. וכן אם באו לעונת המעשרות קודם ט"ו בשבט של רביעית, אע"פ שנגמרו ונאספו ברביעית, מפרישין מהם מעשר עני. ואם באו לעונת המעשרות אחר ט"ו בשבט, מתעשרין להבא. ע"כ. ומקורו טהור מגמ' ר"ה (יב ע"א וע"ב). הרי דפסקינן להלכה כבית הלל.
   והנה תניא בראש השנה (טז ע"א), מפני מה אמרה תורה הביאו שתי הלחם בעצרת, כדי שיתברכו לכם פירות האילן. ע"כ. והוא ע"פ דברי המשנה שם שבעצרת העולם נידון על פירות האילן. וברש"י שם ביאר, שתי הלחם ירצו על פירות האילן, שהן מתירין להביא בכורים, שאין מביאין בכורים קודם לעצרת, דכתיב בכורי קציר חטים. ואני שמעתי דרבי יהודה לטעמיה, דהא אזלא כמאן דאמר בסנהדרין (ע ע"ב) עץ שאכל אדה"ר חטה היתה. ע"כ.
   ולכן - כתב האדני פז - שאע"ג שהוא בעצמו לא ראה ולא שמע ממנהג זה להרבות בפירות, מ"מ טעם למנהג יש, דע"י שמרבים בפירות יזכור שהוא ר"ה לאילנות, ויתפלל עליהם שיתברכו הפירות, כדאיתא בברייתא הנ"ל. והו"ד בס' חזון עובדיה על ט"ו בשבט (עמ' רעד) [וראיתי באתר ישיבת כסא רחמים (במדור שאל את הרב סי' 3711) שלפי ההלכה הנ"ל שהכל תלוי בכניסת ליל ט"ו בשבט, לכן הרבה נהגו לאכול הפירות בלילה דוקא. ע"ש].
   וכנראה כוונת הרב אדני פז ז"ל בזה, דכמו שיש לנו להביא שתי הלחם כדי שיתברכו הפירות, וא"כ בזמנינו יש לנו להתפלל עליהם כמאמר הכתוב ונשלמה פרים שפתינו, כמו כן יש לנו לעורר עצמנו להתפלל עליהם בט"ו בשבט ע"י ריבוי בפירות, כיון שע"י הריבוי בם נזכור להתפלל עליהם. וא"כ עיקר ראייתו מדברי הברייתא היא שיש עלינו להתפלל עליהם.
   אמנם כבר העיר הגרא"ח נאה בס' שנות חיים (במקו"ח סימן לא אות א), שהמוני העם טועים וחושבים שט"ו בשבט הוא יום הדין לאילנות וכו'. וזה אינו. ע"ש. והביאו בקובץ קול סיני (שבט תשכ"ג עמוד קכד אות ב), ומשם בס' ילקוט יוסף (ח"ה - מועדים, בהלכות ומנהגי ט"ו בשבט), והסכים לדבריו, שהרי במשנה ר"ה (טז ע"א) איתא שיום הדין של הפירות הוא בעצרת. ומה שנקבע ר"ה לאילן בשבט הוא מפני שאז יצאו רוב גשמי שנה כמ"ש בר"ה יד ע"א (כצ"ל). ופרש"י, שכבר עבר רוב ימות הגשמים שהוא זמן רביעה, ועלה השרף באילנות, ונמצאו הפירות חונטין מעתה. ע"כ. וכן יש להעיר ע"ד מהר"ר יעקב ן' צור (מח"ס משפט וצדקה ביעקב) שכתב בפיוטו לט"ו בשבט הנדפס בקו' טורי ישרון (שבט תשל"ה עמ' יז) וז"ל: ידידים וגם יראי שמים, הן קבעו ברוח נבואה, בחג הן נידונים על המים, בניסן נידונים על תבואה, בשבט על אילן שתול על מים וכו', ברך חטים ותמרים ושעורים וכו'. ע"כ.
   אך בס' אדני פז (שם) כתב לחדש, דאפשר שאע"ג דתנן דעצרת הוא יום הדין לאילן, מ"מ תרי דיני מתדנא, וכעין מה ששנינו בר"ה (טז ע"א) על הא דתנן התם דבפסח העולם נידון על התבואה. והקשו בגמ', הי תבואה, אילימא תבואה דקיימא, כל הני הרפתקי דעדו עלה אימת איתדון, אלא תבואה דמזדרעא. והתניא תבואה שארע בה קרי או אונס קודם הפסח, נידונית לשעבר, לאחר הפסח נידונית להבא וכו', אמר רבא ש"מ תרי דיני מתדנא. ופרש"י, קודם זריעתה, וסמוך לקציר. ע"ש. וא"כ ה"ה לפירות האילן שנידונים תרי זימני, בט"ו בשבט ובעצרת. ודבריו צ"ע, דהרי בא' בתשרי ר"ה לירקות כדתנן בר"ה (ב ע"א), וה"ה לתבואה (וכמ"ש השו"ע סימן שלא סעיף קכה. ועי' בביאור הגר"א שם. וכ"ה בר"ה ח' ע"א, "מה מעשר דגן ר"ה שלו תשרי"). ומ"מ לא אמרו בגמ' דנידונית התבואה בא' בתשרי ובפסח, אלא פעמיים בפסח, וא"כ למה נאמר דשאני אילנות דמתדני תרי זימני בשני תאריכים נפרדים.
   וראיתי בקול סיני (שם) ובילקוט יוסף (שם סקי"ב) שהעיר ע"ד הרב אדני פז שאין לדמות ט"ו בשבט לעצרת, כיון שאין יום הדין בט"ו בשבט כלל וכמ"ש לעיל בהערה ב' (והבאתי דבריו לעיל), מ"מ סמך למנהג יש. ובפרט שהאחרונים הביאוהו וקראו עליו הנפק. ע"כ.
   ואנא זעירא לא ידענא מה זו סמיכ'ה, דכיון שדחה דבריו מכל וכל, והסכים דיום הדין לפירות האילן הוא רק בעצרת, א"כ ליתיה לטעמא דיש להרבות בפירות כדי לזכרם להתפלל עליהם.
   ומה שאפשר לומר הוא, דמרבים בפירות כדי לזכור שאז הוא ר"ה לאילנות כדי שלא יתרמו ויעשרו משל שנה זו על של שנה אחרת. ושו"ר בס' שנות חיים (שם אות ג) שכ"כ. וכיון דבא"י נהגו כן משום כך, לכן נהגו גם בני הגולה אבתרייהו להרבות בפירות אע"ג דלא שייכי במעשרות.
   אלא דמדברי התיקון יששכר שכ' שכן היה המנהג באשכנז, ולא כתב שכן המנהג גם בשער עירו צפת, מוכח דהמנהג היה רק בחו"ל ולא בא"י. אלא שאפשר לומר דבא"י נשתכח המנהג ברבות השנים, ונשתמר רק בחו"ל. ואני כשהעתקתי את דברי הרב תיקון יששכר, סמכתי על העתקת הרב אדני פז. אולם שו"ר שבמג"א כתב "נהגו האשכנזים". וכן העתיק בכף החיים סופר (סימן קלא אות צז). ושו"ר בס' תיקון יששכר מהדורת של"ט הנקראת "עיבור שנים" (בדף לא ע"ב) שכ' להדיא שכן נהגו האשכנזים, ודלא כהעתקת הרב אדני פז ז"ל. וא"כ נראה שכן היה מנהג האשכנזים בא"י, ומטעמא דכתיבנא, ולכן בחו"ל לא נהגו כן (וכמ"ש הרב אדני פז), כיון דלא שייכא האי טעמא התם. ושוב בזמנינו נשתרבב המנהג גם לחו"ל [ועי' להרב כף החיים (שם) שהוסיף שכן יש נוהגים בספרד. וכנראה כוונתו שכן נוהגים הספרדים. ועי' בס' המועדים בהלכה (בענייני ט"ו בשבט) שכ' להעיר ע"ד הרב תיקון יששכר, שבזמנינו יותר מאשר האשכנזים, הספרדים נזהרים בזה. ע"ש. ובקו' טורי ישרון (שבט תשל"ה עמ' יח) כ' שגם אשכנזים וגם ספרדים עטו את היום הזה כיום בשורה לגאולת ישראל. וע"ע בהקדמת האוצר מדרשים לצוואת ר"א הגדול הנ"ל, שי"א שנכתבה בידי א' מגדולי אשכנז].
   והאמת אומר שאפשר גם ליישב מנהג זה בחו"ל, שמחר יבנה המקדש ויקבץ גליותנו לארצנו, ולכן נהגו להרבות בפירות לקבוע יום זה בליבם ליום מחר וכן כדי לזכור ענין נתינת המעשרות כשיהיו בא"י. ועפ"ז אפשר ליישב אף דברי הרב אדני פז בשם הרב תיקון יששכר, דבא"י מכיון דאף עתה מקיימים דיני מעשרות, לא בעו לאדכורי נפשייהו, משא"כ בני חו"ל בעו לאדכורי נפשייהו טפי כדי שכשמחר יבנה המקדש לא יכשלו בזה. ועי' בירושלמי (סוטה פ"ז ה"ח) שקורין פרשת מעשרות במוצאי שביעית, והטעם הוא 'על ידי שיצאו ישראל משביעית לשמינית, שלא לשכח את המעשרות', מכיון שלא נוהג דין מעשר בשביעית. וע"ע בס' לקוטי לוי יצחק (אגרות קודש עמ' רסא) ולהרב לקוטי שיחות ז"ל ברשימותיו (ח"ז עמ' קעז) מש"כ בזה.
   ועוד אפשר לומר בדרך צחות בטעם המנהג, ע"פ מש"כ בס' לקוטי מהרי"ח ח"ג (מנהגי חודש טבת ושבט דף קטו ע"ב), בשם ס' צמח צדיק מהרב הקדוש מוויזניצא [חלק ג, לט"ו בשבט, בהנד"מ דף שלא ע"ב], בשם חותנו הקדוש מריזין זצללה"ה, שהיו צדיקים שלובשים בגדי יו"ט בט"ו בשבט כי הוא ר"ה לאילנות, ואדם עץ השדה. ע"ש. וע"ע בס' בני יששכר (חודש תמוז מאמר ד אות ג) ובס' לקוטי לוי יצחק (אגרות קודש עמ' תיג). ועפ"ז אפשר לומר, דכיון דבבני אדם ראש השנה שלהם שהוא בא' בתשרי (ואף שיש להא עוד ראשי שנה, וכדתנן בריש מסכת ר"ה, מ"מ גם א' בתשרי הוא א' מהם) הוא גם יום דינם, וכדתנן בר"ה (טז ע"א) שכל באי עולם עוברין לפניו כבני מרון שנאמר היוצר יחד לבם המבין אל כל מעשיהם. לכן גם בעצים שהוקשו לאנשים, קצת דינא מיהא איכא בראש השנה שלהם שהוא בט"ו בשבט, אע"ג דעיקר דינם בעצרת הוא. וע"ע בס' כי האדם עץ השדה (דרוש א) מש"כ בהשוואת האדם לעץ השדה. גם עי' בזה בס' שערי קדושה למהרח"ו (ח"ג שער ה) ולמהר"א אזכרי ז"ל בס' מילי דשמיא (מהד' מהר"ש בן חמו נר"ו עמ' קנט) וביומני טאלנא (עמ' קפב) ובס' נחמת ישורון (דף קכד ע"ב) ובס' אשיר בשיחי (עמ' רב). ועי' בס' קדושת לוי (בלקוטים ד"ה מחמשה, דף קח ע"ב) שכ' שלמ"ד בניסן נברא העולם, תחילת יצירת האדם בט"ו בשבט. ע"ש.
   וע"ע בס' צמח צדיק (שם דף שלא ע"א. וכן בח"א פר' בשלח עה"פ הנני ממטיר לכם וגו' בד"ה והנה, בהנד"מ דף קכא ע"א) מש"כ בטעם אכילת הפירות עד"ה. ובשו"ת עטרת פז (ח"א כרך ב מהדו"ב חיו"ד סימן ב ענף א אות י ד"ה וא"כ) הביא שבס' מילתא בטעמא (סימן קלא) כ' טעם ורמז לאכילת פירות בט"ו בשבט. וס' מילתא בטעמא אמ"א. גם בקובץ בית הלל (גליון ט עמוד יב והלאה) הובאה תשובת הרב דברי יציב שנתן טעם למנהג זה. ע"ש.
   ובר מן דין העירני הר' יוסף בירג' נר"ו [רב בק"ק מונטי סיני יכב"ץ], דהטעם פשוט ע"פ מ"ש רש"י הנ"ל שהוא זמן רביעה ועולה השרף באילנות. וא"כ פשוט, דכיון דבט"ו בשבט מתחילים לחנוט הפירות והשרף עולה, מרבים בפירות כדי שיתעורר לבנו להתפלל עליהם שיצליח גידולם. וכ"כ מהר"י משאש ז"ל בס' מנחת יוסף (פר' בשלח) בטעם המנהג.
ועי' למהר"ש קצין ז"ל (מח"ס דברי שלמה ועוד) במאמרו בקובץ קול סיני (שבט תשכ"ג עמ' קיז) שכ', שאכילת הפירות והקוטניות היא מעין שבח והודאה להבורא יתברך אשר ברא בעולמו אילנות טובות ליהנות בהם בני אדם, ולכן מרבים באכילת פירות ומגדים, וגם לסימן יפה לברכה ושפע שיהיו מרובין באילנות ובצמחים להנאת הבריות, וסימן יפה הוא כאשר הדבר נעשה ביום שהוא כראש השנה לאילנות, כי כל דבר וענין יסוד המשך הצלחתו וברכתו הוא מראשיתו. ע"כ.
   ובס' מרא דארעא ישראל (ח"א עמ' מח) כתב וז"ל: כאשר איש אמונו הרה"ג רבי אברהם חיים נאה [מח"ס שנות חיים הנ"ל] חזר לפניו על הסברו למנהג ישראל לאכול מפירות האילן בט"ו בשבט דמכיון שמצינו בגמ' (ר"ה יד ע"ב) שרבי עקיבא נסתפק לו אם בית הלל אמרי שר"ה לאילנות הוא בא' בשבט או בט"ו בשבט, ובמנהגנו לאכול מפירות האילן בט"ו אנו קובעים שר"ה לדעת ב"ה הוא בט"ו כדאיתא במשנה. שיבח רבנו [מהרי"ח זוננפלד ז"ל מח"ס שו"ת שלמת חיים ועוד] את ההמצאה, אולם לא הביע ממנה את קורת רוחו, באמרו: "אם לפי דבריך הרי יוצא שרק מזמנו של רבי עקיבא התחילו נוהגים במנהג זה, ומרע"ה לא נהג כן. זאת אי אפשר לומר".
   וע"ע בזה בס' שלמא בעלמא (סימן קלא) ובקובץ מרי"ח ניחוח (גליון רפה דף כד ע"ב).

עמ' שלח ד"ה נפשי - צ"ל 'שוקקת' 'חושקת' 'דולקת' 'וברקת'.

עמ' שנט והלאה - פיוטים אלו נדפסו כבר בראש הספר.

בנספח התשלשלות השירה שבסוף הספר עמ' א הערה א סוף שורה א - צ"ל הבריטים.

שם עמ' ב הערה ו שמשפחת שווילי הגרוזינית היא מסיביליא שבספרד - אינו כן, אלא הדבר ידוע ש'שווילי' בשפה הגרוזינית הוא 'בן', ולכן הרבה משמות המשפחה שלהם מסתיימים ב'שווילי'.

שם עמ' ג בהערה כתב שהרמח"ל ניסה לעשות תהלים חדש עם ק"נ מזמורים - כבר עשאו, ונותרו כמה מזמורים לפליטה, ורגזו ע"ז גדולי הדור, עי' בס' רמח"ל ובני דורו בכמה מקומות (לדוגמא בעמ' רסח ועמ' רעד ועמ' שנו ועמ' שפ ועמ' תכח ועמ' תמו).

שם עמ' ה שורה ב - צ"ל בין שבת ומועד.

שם סוף עמ' ה הביא מה שנהגו במערב הפנימי ללמוד חק לישראל - הנה כתב בשו"ת שלמת חיים (ח"א סימן ה-ז וח"ב סימן פט ובהנד"מ סימן צל-קג) שלא נתפשט המנהג ללומדו. אולם נראה שכוונתו על המנהג בשער מקומו, שכן מצינו למהר"ר יעקב שמשון שבתי מסינגליא בספר יעקב לחק (המסונף לטהור ספר שבת של מי) בקונטרס קשיא סיפא (אות נב) שכתב: 'בלמדי מידי יום ביום ספר חק לישראל'. וכן נראה שנהג מהרי"ח, כנראה בספרו ידי חיים. ובס' דרך אר"ץ (במבוא עמ' כב) כתב שהמנהג בבהכ"נ בית נשיא בחאלב שחלק מהציבור היו לומדים חק לישראל בעודם לבושים בטו"ת לאחר התפילה. וע"ש (בסעיף א וסעיף ב). ובס' מאור ישראל למהרא"י הראל נר"ו (עמ' מו) כתב שמהר"ר מסעוד אביחצירא ובנו מהר"ר ישראל ומהר"ר יחיא דהאן ז"ל, עם לימוד הגמ', הקפידו מאוד על לימוד חק לישראל. וכן היה המנהג בישיבה בתפיללאת (וכמ"ש שם בעמוד מח). ובשו"ת אור לציון (ח"ב פ"י אות ה) כתב שאף אברכים ות"ח חייבים ללמוד חק לישראל. ע"כ. וע"ע במש"כ ש"ב מהר"פ פרץ נר"ו בהערותיו לס' כוונות התפילה (עמוד סג הערה קכט). ומהרי"ח סופר נר"ו בס' נר יהודה (בקו' יהודה יעלה בראש הספר עמוד כה) כתב ששמע כמה פעמים ממהר"ר יהודה צדקה ז"ל שאמר 'חבל על דאבדין שבני תורה הפסיקו לימוד חק לישראל שהוא לימוד דכרכא דכוליה ביה הן תורה הן מוסר ויראה, ובזמן קצר קונה לו ברכה מרובה', ושעד יומו האחרון שהיה בכוחו לא עבר עליו בלא שילמד חק לישראל, וכנהוג מקדמת דנא. וע"ע בשו"ת יביע אומר (ח"ד חי"ד סימן לא אות ה) ובס' אוצר פסקי הסידור (עמ' קנח, ודבריו חזרו ונדפסו בס' אהלי שם על הש"ע סימן קנה).

הרב המו"ל השיבני על ההערות הנ"ל בזה"ל:
   מרא דמשה דתלי מרגניתא בגלגל חמה, אילן ששרשיו מרובים וענפוהי שפירין רמי הקומה, ריכא ובר ריכא, דשלמא עליה מא'להי המערכה, כבוד מעלת ותהילת שאר בשרנו המופלא, וכתר שם טוב עולה, הגאון כמוהר"ר ... נר"ו. שלמא דמר יסגא לעלמין, במוט'ב תלתא - בניי סמיכי חיי אריכי ומזוני רויחי כיר"א.
   אחדשה"ט כיאות, הן זכיתי לראות איגרתו הנפלאה, תוכה רצוף אהב'ה הערות מחכימות והארות מוטעמות, על הנדפס בספה"ק תהילת שלמה להרב מר זקני כמוהר"ש אבורמאד זלה"ה, אשר שלח לידי"ן ואו"ע בן דודי בנש"ק כמוהר"ר רי"ח מסעוד אביחצירא נר"ו, וראיתיה כראות זוהר חכמתו, כאור השמש כי יהל כן נגה עלינו אורה, ואנא עבדא קאמינא יישר כוחו וחילו.
   אמנם הן אמת אגידה, לא אכחד, שספר זה הוצא במהירות הבזק כמה שיכלנו לזרזו, שעל אף שכדאי להמתין ולהוציא דבר נאה ומתוקן, מ"מ אפ"ה חשבנו להוציאו עתה כצורתו ותבניתו עתה, כיון דיומא דאשכבתיה מתקרב בצעדי ענק ולא היתה לנו שהות להשקיע בו כ"כ, ובע"ה נוציא ממנו מהדו"ב כיאה בל"נ ובע"ה, וכמובן שאיגרתו החשובה והנפלאה עזרתנו במאוד מאוד, יישר כוחיה וחיליה דמני"ר.
   ...
   ולכת"ר השלום והברכה רבה ועתרת החיים והשלום מציון, כת"ר שלום וביתו שלום וכל אשר לו שלום כיר"א.
   כעתירת המעריכו ומוקירו בכל לב,
   יוסף שלמה באמעט"ר הגה"צ רבי דניאל פרץ.