יום ראשון, 1 בפברואר 2015

שם הספר: ילקוט יוסף - מועדים - פורים.
מחבר: רבי יצחק יוסף.
דפוס: תשע"ג.

חלק מספר זה חזר ונדפס עם תיקונים בקובץ בית יוסף (גליון כב).

בהקדמה עמ' ה ד"ה וכגון, בדבר המנהג לומר הפסוק לומר ה' מלך וגו' בין ברכת המוציא לאכילה - וכ' עוד בזה להלן (דף רצז ע"א). ועי' לאאמו"ר נר"ו בקו' הפסקים (עמוד יב) שיישב וקיים המנהג. וכ"כ עוד בס' אהלי שם על הש"ע (ח"ה דף ריט ע"ב). וע"ע להלן דף רצז ע"ב.

שם - בענין אמירת בסימנא טבא לפני קריאת פרשת בראשית - עי' לאאמו"ר נר"ו שם (עמוד יא) שקיים אף מנהג זה. וכ"כ עוד בס' אהלי שם על הש"ע (ח"ה דף ריח ע"ב). ע"ש. וע"ע בזה בחזון עובדיה על סוכות (עמוד תע) ובילקוט יוסף (א"ח מהדורת תשס"ד סימן כה הערה סח) ובקובץ דברי חפץ (גליון ג דף קמג ע"ב).

בעמ' לב, בדברי הרדב"ז אם עתיד הקב"ה להחזיר החזיר לישראל - ע"ע להרדב"ז בספר מגן דוד (סימן ט) ובספר שערי למוד (מהדורה רביעית עמ' רד-רה).
ובטעם דברי המדרש, כתב אאמו"ר נר"ו שהטעם שעתיד הקב"ה להחזיר החזיר לישראל הוא משום שתמיד מראה את פרסותיו השסועות כאומר טהור אני, ובזה מראה שרצונו להיות טהור. עכ"ד נר"ו.
וע"פ דבריו אפשר לבאר דברי הש"ס (ברכות כה ע"א), ולא כנגד צואת חזירים ולא כנגד צואת כלבים, בזמן שנתן עורות לתוכן. וכתב רש"י (ד"ה בזמן): אצואת כלבים וחזירים קאי, שדרכן לתתן בעבוד העורות. וראיתי בס' עלי ורדים שהעיר מדברי הילקוט שמעוני (בא רמז קפז) שבשכר ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב את לשונו, זכו לעבד עורות מצואתן לכתוב בהן סתו"מ. ובשלמא כלבים שכרן בגלל שלא חרצו לשונם, אולם חזירים בשכר מה זכו לזה. ועפ"ד אאמו"ר נר"ו הנ"ל מבואר.
ויש להעיר שבהגהות הגר"א (אות ב) כתב דלא גרסינן חזירים, ושכ"ה בתוספתא. ולפי"ז מיושב.
ובענין זה יש להעיר גם מדברי מר"ן בש"ע (י"ד סימן שא ס"ז) שמצוות בטלות לעת"ל. ועי' בס' כנסת יעקב (עמוד קיח) ובס' אוצרות אחרית הימים (פרק יב הערה ב) ובס' אהלי שם על הש"ע לאאמו"ר נר"ו (א"ח ח"ב דף קנג ע"ב) ובקובץ הערות וביאורים (חנוכה תשע"ב עמ' י).

בדף מב ע"א ד"ה ובמסכת, שורה ב 'ע"ש' - תז"מ.

בדף עד ע"ב שורה ג - וע"ע בס' שיח פורים (עמוד סט) ובקו' מרי"ח ניחוח (גליון רכז דף ד סע"א).

שם סד"ה ועדיין - ע"ע במה שהוסיף בזה הרב המחבר נר"ו במאמרו בקו' כנס הדיינים - התשע"ד (עמ' ג-ד). וגם בהמשך דבריו שם יש הוספות למש"כ בספרנו להלן. ע"ש.

שם בסד"ה ומדברי - ע"ע בס' שיח פורים (עמוד צד).

בעמ' פד - בס' זכרון אפרים - רבבות אפרים (עמוד קכד אות י) הקשה מדוע לא מברכים על מצוה זו. ולא תירץ. ועי' בקו' מרי"ח ניחוח (פר' בא תשע"ה גליון רכה [כצ"ל] דף יח ע"ב).

בעמ' פה סד"ה ובספר - וע"ע להלן (בעמ' קא).

בדף פט ע"ב והלאה, בענין הריגת הכינים בשבת - ע"ע בס' THE ENIGMA OF THE BIBLICAL SHAFAN (עמוד שכו והלאה) מה שחידש בזה.

בעמ' קא ד"ה וגם שורה ד - ע"ע לעיל (עמוד פה).

בדף קכ ע"א, בענין אם קריאת פרשת זכור לפני פורים הוא מדאורייתא - עי' בקובץ אור תורה (אלול תשע"ה סימן קלז מכתב י).

בסוף עמ' קלד הליץ בעד אותם שאינם מבטאים כראוי - גם אאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי הסידור (עמוד מב) כתב ללמד עליהם זכות. ע"ש. ודבריו חזרו ונדפסו בספרו אהלי שם על הש"ע (סימן נג סעיף יב). ומה שציין שם בזה לדברי הרב תשובות והנהגות, הוא בח"א (סימן קנד). ועי' בשלמא בעלמא (פר' משפטים).

בדף קלה ע"ב ד"ה ובספר, בסוגריים, 'הראב"ד ביקר תפארת' - ספר יקר תפארת הוא להרדב"ז.

בעמ' קסו והלאה, בענין פיוטים בפסוקי דזמרה - בדעת הרמב"ם, כתב בהגהות מיימוני (פ"ו מהל' ברכות אות ג) שדעתו להתיר אמירת הפיוטים. אולם הרמב"ם בתשובה (פאר הדור סימן קכט) נדרש לענין אמירת פיוטים בברכות קריאת שמע, והשיב בזה"ל: לא זו הדרך לפסוק בברכות קריאת שמע, לא בברכות שלפניה ולא בברכות שלאחריה. וכ"כ עוד שם (סימן סד) שאין ראוי להפסיק בשום דבר, והעוסק במצוה אינו ראוי לפסוק בדבר אחר. וביאר הגר"ד יוסף בהערותיו לספר פאר הדור הוצאת מכון ירושלם (אות ד) שדעת הרמב"ם ברורה שאין בפיוטים משום הפסק, ומ"מ לא יאמרם משום שהוא עוסק במצוה ופטור מן המצוה. עש"ב. ולכאורה קשה ממה שכתב עוד הרמב"ם בתשובה שם (סימן קא) בענין לומר בברכת עבודה 'מרום ישראל שם נעבדך, ושם נדרוש את כל אשר צויתנו, כריח ניחוח תרצה אותנו ותחזינה עינינו'. ובהערות שם (אות ב) כתב שבהוצאת מקיצי נרדמים איתא שנוסח זה הוא כתפילת רשות בעבודה. והרשויות הם כפיוטים שתיקנום גדולי הדורות. והשיב הרמב"ם: זה הנוסח אשר אמרתם שמוסיפין בעבודה, לא מעלה ולא מוריד, דאין זה שואל צרכיו, יען מעין הברכה הוא על כל פנים. ע"כ. וכנראה שזהו מקור דברי הגהות מיימוני בשם הרמב"ם להתיר הפיוטים. וכבר העיר הגר"ד יוסף שם (סימן סד אות ד) שבשו"ת אבן שתיה (חאו"ח סימן כב) כתב לדעת הרמב"ם שהעוסק במצוה רשאי לברך על המצוה השניה, ומוכח שאין איסור בדבר, והעיר הגר"ד יוסף שלכאורה מדברי הרמב"ם בתשובה שם מוכח דלא כן. וא"כ דברי הרמב"ם סתרי אהדדי, שבב' תשובות הנ"ל אסר לומר הפיוטים בברכות ק"ש, ואילו בסימן ק"א התיר להפסיק ברשות באמצע תפילת י"ח, והרי גם בתפילת י"ח שייך הטעם לאסור משום עוסק במצוה פטור מן המצוה. וגם על עצם האיסור להפסיק משום עוסק במצוה פטור מן המצוה, מצאנו להרב אבן שתיה דס"ל שאין כן דעת הרמב"ם. ולכן יש לבאר דעת הרמב"ם לפי מה שכתב עוד בתשובה (הוצאת מקיצי נרדמים סימן רנד) וז"ל: הפיוטים אשר הם תוספת ענינים והבאת דברים הרבה שאינם מענין התפילה, ונוספים לזה משקלם וניגונם, ויוצאת התפילה מגדר תפילה לשחוק, וזו הסיבה היותר גדולה לחסרון הכוונה ושההמון מקילים ראש לשוחח באמצע התפילה, לפי שהם מרגישים שאלו הדברים הנאמרים אינם מחוייבים. ונוסף לזה, שאלו הפיוטים הם לפעמים דברי משוררים, לא תלמידי חכמים, עד שיהיו ראויים להתחנן בדבריהם ולהתקרב בהם לאלוהים, ושיסירו מן הדברים שחיברו הנביאים ומי שבמדרגת הנביאים, על כולם השלום ורצון אלהים. ע"כ. הרי שיש ב' טעמים שלא לומר הפיוטים לדעת הרמב"ם: א. שלא ישוחחו ההמון בדברי הבאי, וכמו שכתב הטור וכנ"ל. וכבר כתב הרמב"ם בתשובה שיש לבטל תפילת החזרה מטעם זה שהיו ההמון משוחחים, עי' בשו"ת השמים החדשים (סימן ט ובהערת הרב המו"ל בראש הספר). ב. שאין המשוררים בתלמידי חכמים. וכ' בהערת הרב המו"ל (אות יד) שכ"כ גם הרמב"ם בהקדמתו לספר המצוות. ע"ש. וא"כ אין הטעם משום הפסק ולא משום עוסק במצוה פטור מן המצוה (והנוסח בתשובת פאר הדור סימן סד הוא: והעוסק במצוה אינו ראוי להפסיק בדבר אחר ולהפסיק בין הדבקים. ע"כ. דהיינו שאין להפסיק בדברי אלו שקרובים למדרגת הנביאים כדי לומר דברים אחרים שאינם במדרגה זו. וע"ע שם בהערות הגר"ד יוסף אות ג שהביא נוסח אחר בזה מהוצאת מקיצי נרדמים). ושוב בינותי שמש"כ הרמב"ם בסוף סימן רנד, תואמים דבריו למש"כ בתשובה אחרת (הוצאת מקיצי נרדמים סימן רס) שהיו מחליפים ברכות בפיוטים, ואומרים הפיוטים במקום הברכות, ועל זה כתב הרמב"ם שאין לעשות כן, הרי שיש טעם שלישי בדברי הרמב"ם במניעת הפיוטים.
ובעיקר הדין, עי' לאאמו"ר נר"ו בקו' הפסקים (עמוד ב) ובס' אהלי שם על הש"ע (ח"ה דף רז ע"ב).

בדף קסז ע"א סד"ה והנה - תשובה זו בספר משחא דרבותא (סימן קיב) כנראה כתבה מהר"ר מסעוד אלפסי, כדמוכח בתחילת השאלה, שלשמו הופנתה.

בדף קסח ע"ב ד"ה והוסיף, בענין ענית ברוך הוא וברוך שמו בברכות שיוצאים בהם י"ח - וכתב עוד בזה להלן (דף קע ע"ב בדיבור הא'). וע"ע במש"כ בגליון ספר דרך אר"ץ (לאחר עמוד רכד).

שם ד"ה ושם, בענין הנישוק בבית הכנסת - ע"ע בס' שלמא בעלמא (סימן צח).

בעמ' קפב בסופו ציין למש"כ בשו"ת יחוה דעת - גם כתב בזה בס' חזון עובדיה על ט"ו בשבט.

בעמ' קצח הביא טעמי מנהג התחפושת בפורים - וע"ע להלן (בעמ' תרפה) ובס' תהלתו בפי להרמ"ז (עמוד כג, ובהנד"מ עמוד מג) ובשו"ת נתן דויד (בקו' נהגו העם שבסוה"ס עמוד שעז) ובס' סנסן ליאיר השלם (בתשובה סימן יב עמוד שעח ובדף תא ע"ב ות"ג ע"ב) ובס' תורת המועדים למהר"ד יוסף נר"ו על פורים (סימן ח אות ה) ובספר דרך אר"ץ (עמוד רי) ובקובץ תורת אמך (גליון ח דף ב ע"א).
ועי' בקובץ בית אהרן וישראל (גליון קפג עמוד קיד) שהאריך לדון במה שנהגו להתחפש בצורות אדם וחיות המרכבה, והרי אסור לעשותן.

בדף רא ע"ב ד"ה וע"ע, הביא דברי שו"ת שיח יצחק (סימן שמט) שנהגו להתחפש בחנוכה - ואפשר לבאר הטעם לדברי שו"ת משנה הלכות (ח"ג סימן ס) שטעם התחפושת בפורים הוא כי ילדי העניים היו מקבצים נדבות והיו מתחפשים לבל יכירום שלא יתביישו מחבריהם בני העשירים. והו"ד לעיל (דף ר סע"ב) ולהלן (דף תרלא ע"ב). וה"ה בחנוכה יש שנהגו ילדי העניים לקבץ נדבות, כמו שכתבתי להלן (בגליון עמוד תרלא).

בעמוד רב, במנהג שריפת המן - כתב בזה עוד להלן (עמוד תרפה). וע"ש בגליון.

שם, בענין צורת החמור - כיו"ב נהגו בעיר אולדמנצור, כמ"ש בקובץ תורת אמך (גליון ח דף ג ע"א).

בדף ריח ע"ב בדיבור הא' שורה ג מלמטה - צ"ל העמד.

בדף ריט ע"ב, בדברים שמר"ן בש"ע מיקל ומור"ם מחמיר - וכמו כן מצינו בענין הדלקת האש בבישולי נכרים, עי' בס' דיני מאכלי נכרים לאאמו"ר נר"ו (פ"ה אות א). וכן לענין פת נכרי אם אפה הנכרי לאחר הישראל, עי' בס' דיני מאכלי נכרים הנ"ל (פרק ח אות יט). ובס' מקראי קודש על יום הכיפורים למהר"מ הררי נר"ו (עמוד פה) דן בענין במה שהחמיר מור"ם בהגה יתר ממר"ן בש"ע בבדיקת הריאה. ע"ש.

בדף רכ ע"א ד"ה ובתוס', בדברי הירושלמי (שבת פ"א ה"ד) שהיו הורגין תלמידי ב"ש בתלמידי ב"ה, אם הוא כפשוטו - בס' מטה לוי למהר"י לוי נר"ו (סוף עמוד נז) הביא דברי הרב חתם סופר בחידושיו לשבת (יז ע"א) שהכוונה היא שניצחום בהלכה. ע"ש.

שם שורה ה - צ"ל אם יצאו.

בדף רכז ע"ב בסוף הדיבור הא' - כמו כן מצינו בהלכות בישולי נכרים שמר"ן בש"ע החמיר ואילו מור"ם היקל.

בדף רנא סע"ב בחשיבות הענין שיהיה הסנדק צדיק - וכן ראיתי בס' מתורתו דרבי אלעזר (מהדורה שניה עמוד ס) על הגרא"מ שך ז"ל בזה"ל: כשמרן זצ"ל ניחם אבלים אצל הח"כ לשעבר הרב יצחק פרץ, הגיע שמעון פרס, ובין הדברים סיפר, שהחפץ חיים היה הסנדק שלו. מרן זצ"ל צעק בפני כל הנוכחים: הוא שקרן. כשהוא יצא, שאלו את מרן זצ"ל מאיפה הוא ידע? אמר להם מרן זצ"ל: אם החפץ חיים היה הסנדק שלו, הוא לא היה יוצא כזה בריה. ע"כ. ובס' ארי עלה מבבל (עמ' לג בסופו) כ' ששאלו לח"ר עובדיה צדקא ז"ל במה זכה לכל החסידות והמעלות הטובות, והשיב שהיה צריך להיות עוד יותר חסיד ויר"ש כי הסנדק בברית המילה שלו היה הרב בן איש חי ז"ל והמוהל היה אחיו, ואין לשער עד כמה קובעים הסנדק והמוהל את מהלך החיים של הרך הנימול. עכת"ד. וע"ע שם (עמ' סז). ומהר"מ מאזוז נר"ו במאמרו הנדפס בקו' אור תורה (שבט תשע״ב עמ׳ תנג) הביא דברי הלבוש (י״ד סי׳ רסד) שיש לאדם להדר אחר מוהל ובעל ברית (סנדק) היותר טוב וצדיק, שיכוונו במילתו כוונה מובחרת ומעולה, ויגרום שגם הולד יהא כמותם. ע״ש. ואאמו"ר נר"ו בס' ואביטה אורחותיך (עמ' רלז) כתב שכוונת אבי הבן בשעת המילה מעצבת את דמותו לכל החיים. ע"ש. וכ"כ עוד בס' ברית ותורה (עמ' ה).
   ועפ"ז יבוארו דברי הכתוב (ויחי מח כ), יברכך אלהים כאפרים וכמנשה. וכ' הרב הנצי"ב ז"ל בס' העמק דבר (בהרחב דבר) וז"ל: והנה בתרגום יונתן איתא ע"ז המקרא שבשעת המילה מברכין ככה, והענין שידוע שאינו ראוי לברך את האדם אלא מעין ברכותיו שברכו ה' עד כה, לעשיר בעשרו ולחכם בחכמתו, וכמו שכתבתי בספר דברים (טז יז), וא"כ אין ראוי לברך למי שאינו עוסק בתורה שיהיה כאפרים, וכן למי שהוא אינו עוסק בהויות העולם שיהיה כמנשה, אבל בשעת מילה דלא נודע עדיין את הדרך אשר הילד ילך בה, אז יברך ישראל ישימך אלהים כאפרים, אם יהא עוסק בתורה יצליח כמוהו, וכמנשה, אם יהיה עסוק בהויות העולם יהי כמנשה. ע"כ. וכ"כ בס' כתב סופר עה"ת. וע"ע בס' עלי זבח (בהקדמה עמ' ז). ולא יישבו אמאי דוקא ביומא דמהולתא, ולא בכל ימי קטנותו שעדיין לא ניכר להיכן נטיית לבו. ועי' במה שביארו בזה בתפארת יהונתן ובבית ישראל עה"ת. ולפי הנ"ל מובן אמאי דוקא בשעת המילה מברכים אותו בזה, שכן באותה שעה נקבעת דמותו לעתיד.
   ובעיקר מש"כ בס' מתורתו דרבי אלעזר הנ"ל, שאלתי על זה למהר"ר הלל זקס ז"ל, נכדו של הרב חפץ חיים ז"ל, בביקורו בעי"ת מיקסיקו יע"א (ביום י"ב שבט תשע"ג), ואמר לי שנראה שצדקו דברי מהרא"מ שך ז"ל, שכן מעולם לא שמע שהרב חפץ חיים ז"ל היה סנדק, ואף כשנולד הוא ז"ל הורה הרב חפץ חיים ז"ל שמהרח"ה אייגש ז"ל (מח"ס מרחשת) יהיה הסנדק, וכשנולד אחיו הורה שמהרח"ע גרודזינסקי ז"ל (מח"ס אחיעזר) יהיה הסנדק. עכ"ד ז"ל. אולם שוב אמר לי מהרש"א לוין נר"ו (ראש ישיבת חפץ חיים בארגנטינה) בביקורו בעי"ת מיקסיקו יע"א (שבט תשע"ג), שלא נכון הדבר, שכן הרב חפץ חיים היה הסנדק של דודו שברית המילה שלו נערכה בעת ביקורו של הרב חפץ חיים ז"ל בעירו גרייבא. גם סיפר לי מהרש"א לוין נר"ו הנז' בקשר לזה בשם מהרי"י קנייבסקי ז"ל (מח"ס קהילות יעקב) שפעם היה סנדק לתינוק א', ושוב יצא לתרבות רעה, ובא אביו לטעון להרב ז"ל שאיך אירע לו כך, אם חכם כמותו היה הסנדק, ושאלו הרב ז"ל מי הוליך את התינוק למילה, ומי החזיקו בשעת הברכות, ומי זימן בסעודת המילה, ובשומעו התשובות אמר שאכן נודע הדבר שאין הוא אשם. [וע"ע בקו' מרי"ח ניחוח (גליון קכד דף יג ע"ב) ובמה שכתבתי במקו"א].

בעמ' רנח - בענין מי שבירך על מאכלי חלב תוך ו' שעות - ע"ע לאאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על חולין (פרק כל הבשר סימן ב).

בדף רצז ע"א בענין אמירת ה' מלך וגו' לאחר ברכת המוציא - עי' לעיל עמ' ה ובגליון שם.

בסוף עמ' רצט אמאי חשיבא קריאת המגילה כביטול תורה - עי' לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי פורים (סימן לח).

בדף שלה ע"א ד"ה גם, בדעת הרב אור לציון בענין שכונת רמות - ע"ע בשו"ת אור לציון ח"ד (פרק נה אות א).

בעמ' שנח, אם לוד מוקפת חומה מימות יב"נ - ע"ע בשו"ת אור לציון ח"ד (פרק נה אות ז) ובס' נטעי גבריאל (פורים סימן נג סעיף ב) ובשו"ת מבית ישראל (ח"ב סימן קו).

בעמ' שסא, אם יפו מוקפת חומה מימות יב"נ - עי' בס' מועדים וזמנים ח"ב (פורים סימן קפה ד"ה ובעיקר), ובקו' כתר מלוכה (גליון ד עמ' יד), ובס' תורת המועדים למהר"ד יוסף נר"ו (פורים עמ' ריז), ובשו"ת מבית ישראל (ח"ב דף קכז ע"א ודף קכח ע"ב).

שם (ובדף שס ע"א) בענין צפת אם מוקפת חומה מימות יב"נ - עי' המקורות לזה בס' ארץ חיים למהר"ח סתהון (סימן תרפח ס"ד), ובשו"ת אור לציון ח"ד (פרק נה אות ו), ובשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סימן ס אות ב), ובס' תורת המועדים למהר"ד יוסף נר"ו (פורים דף ריח ע"א), ובס' נטעי גבריאל (פורים סימן נג סעיף ב).

שם בענין חיפה אי מוקפת חומה - עי' המקורות לזה בס' נטעי גבריאל על פורים (סימן נג סעיף ב).

בעמ' שסז אי אמרינן דשיל"מ דוקא במילי דאכילה - ע"ע בס' מאור ישראל ח"א (דף קנב ע"ב) ובס' הליכות עולם ח"ז (עמוד פח ועמוד רעו) ובשו"ת ויען אברהם סאלם (ח"א סימן כה). ויש לדייק ממש"כ בס' מאור ישראל ח"ב (דף רעז ע"א) בשם הפוסקים בענין חדש דלא ס"ל כהצל"ח.

בעמ' שסט שחברון היא עיר המסופקת - ע"ע בשו"ת יביע אומר ח"ז (חאו"ח סימן נט אות ד ד"ה ובאמת) ובשו"ת אור לציון ח"ד (פרק נה אות ו).

בעמ' שעב בענין מתי לקרוא בבני ברק - עי' בשו"ת אור לציון ח"ד (פרק נה אות ז), ובס' מועדים וזמנים ח"ב (פורים סימן קפה ד"ה ובעיקר), ובס' תורת המועדים למהר"ד יוסף נר"ו (פורים עמ' ריט), ובשו"ת מבית ישראל (ח"ב דף קכז ע"ב), ובקו' כתר מלוכה (גליון ד עמ' יד) מש"כ בזה מהר"מ מאזוז נר"ו, ובמה שכתב בספרו סנסן ליאיר השלם (דף קפט ע"ב),

שם בענין בית שאן - עי' בכפתור ופרח (פרק ז), ובשו"ת הר צבי (ח"ב חאו"ח סימן קלב), ובס' תורת המועדים למהר"ד יוסף נר"ו (פורים עמ' ריח), ובס' נטעי גבריאל (פורים סימן נג סעיף ב).

בעמ' תמז בענין כללא דסתם ויש - עי' לאאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על הש"ע (ח"ה עמ' ס).

בדף תנו ע"א ד"ה אך שורה א - צ"ל שירקע מעט.

בדף תצא סע"ב שורה ב מלמטה - צ"ל שמא.

בעמ' תצג בענין אי מצוות צריכות כוונה בדרבנן - עי' בשו"ת יביע אומר ח"ט (חא"ח סימן ק בהערות לח"ב אות ב) ולאאמו"ר נר"ו בס' אוצר כוונות המצוות (סימן ב וסימן נח).

עמ' תקסב - עי' לאאמו"ר נר"ו בקו' הפסקים (עמוד מח) ובס' אהלי שם על הש"ע (ח"ה דף רמא ע"ב).

עמ' תקע בסופו - עי' לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר הברכות ח"א (עמוד ר). ועי' בגליון ספר דרך אר"ץ (עמוד עט).

בדף תרכח ע"א ד"ה ובסברת שורה ב' - צ"ל לאביונים.

בדף תרלא סע"ב במנהג שהקטנים מחזרים על הפתחים - כתב בפסקי תשובות (סימן תרע אות ג ד"ה וימים): ונהגו לחלק מעות לתינוקות ולקטנים בימי חנוכה ופורים (מועד לכל חי סימן כז אות עז בשם ספר מעשה הצדקה, וכ' טעם בזה ע"פ הסוד). עכ"ל. ועי' בספר סנסן ליאיר השלם (דף שפ ע"א) שכתב שאינו אלא מנהג חסידות, ולא נהגו בזה בתונס. גם בס' מגאלאבייה עד כובע טמבל (עמ' קז ד"ה דמי) כתב גבי פורים שלא נהגו בזה בני עדות המזרח, כי אם האשכנזים.

בעמ' תרנג בענין פת בסעודת פורים - ועי' לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים ח"א (פסקי פורים סימן יג, עמוד שצח) ובהערות שבסוה"ס (עמ' תכז). ודבריו חזרו ונדפסו בס' אוצר פסקי פורים (סימן כח).

בעמ' תרע בטעמי השכרות - ע"ע טעמים בס' תהלתו בפי להרמ"ז ז"ל (בהנד"מ עמוד מב ועמ' רל-רלא).

בסוף עמ' תרפא בענין רבי זירא שנשחט - יש להביא בזה מה שנסתפק הרב חיד"א ז"ל בברכ"י (אה"ע ר"ס יז) בענין איתתיה דרבי זירא שנשחט וחי. וע"ע בזה בשו"ת לב חיים ח"ג (סי' נג) ובס' מאור ישראל (מגילה ז ע"ב) ובס' משנת אברהם על ספר חסידים (ח"א דף קפו סע"ב) ובס' שיח השדה למהר"ח קנייבסקי נר"ו (ח"ב ליקוטים סימן ד) ובס' אמרי דוד למהר"ד מלינובסקי ז"ל (ח"א בסוה"ס עמ' יב) ובס' מאי חנוכה (מהדו"ת עמ' רד) ובס' אוצרות אחרית הימים ח"א (עמ' קכב) ובקובץ הערות וביאורים (פר' ראה תשס"ה) ובמש"כ אאמו"ר נר"ו בס' משיח לאור ההלכה (סימן טו) ובס' כרם יעקב למהרי"ח סופר נר"ו (עמ' קסג ועמ' רלח) ובמש"כ בס"ד בחי' לפר' מקץ (מב יא). ויש להעיר ממה שבנ"י בכו על עסקי משפחותיהם (כדאיתא בשבת קל ע"א) למרות שפרחה נשמתן בהר סיני (כדאיתא בשבת פח ע"ב), ומ"מ לא הותרו בקרובותיהן. ובס' אביהם של ישראל (ח"ב עמ' מ) כ' בשם מהר"מ אליהו ז"ל שמכיון שפרחה נשמתן בהר סיני ע"מ לחזור, לא נטמאו. ע"ש. ואפשר דה"ה בנ"ד שלא נחשבים כאדם חדש. ולאידך גיסא יש להביא ראיה מהמבואר בס' לקוטי לוי יצחק (אגרות קודש עמ' שב) שמה ששחטו רבה לרבי זירא הוא ע"ד עקידת יצחק, שאברהם בחינת חסדים רצה לשחוט את יצחק בחינת גבורות, אך שם היה די בעקידה בלבד, כי נשחט תמורתו איל, גם כדי שיהיה מפלת המן ובניו היה צריך להיות שחיטה ממש. ע"ש. ואי כשהחיהו הינו עדיין אותו אדם, א"כ מה הרויח בשחיטתו, ואינה דומיא דמפלת המן שלא הוסיף קום, אלא ודאי שרבי זירא שנשחט וחי, אינו אותו אדם כלפני שחיטתו. וכתבתי עוד בזה במקו"א.

בדף תרפה ע"א אות כ שורה א "ועיין לעיל (סימן תרפה)" - עמוד קצח. וע"ש בגליון.

בדף תרפו רע"ב, במנהג שריפת המן - וכתב בזה עוד לעיל (עמוד רב). וכ' בס' סנסן ליאיר השלם (דף שפ ע"ב) שכן המנהג בג'רבא ובארצות המזרח. ע"ש. וע"ע שם (עמוד צו). וכ' בשו"ת נתן דויד (בהקדמת קו' נהגו העם שבסוף הספר) שכן היה המנהג בצפרו. ע"ש. ובס' THE CULTURAL HERMENEUTICS כ' שגם בני אפרים הגרים בהודו נוהגים כן. וסיפר לי ידידי הרב נסים סואטס נר"ו שזכור לו בצעירותו בעי"ת בואנוס איירס יע"א שכן נהגו.

שם שורה א - צ"ל כתב.

בדף תרצ ע"ב סד"ה וכן - וכ"כ בס' סנסן ליאיר השלם (עמוד שפא והלאה ודף שצד ע"א).

בדף תש ע"ב אות כ - ע"ע להלן (בעמ' תשמז) ובס' תקנות חכמי מכנאס (בהקדמה עמוד יא).

בעמ' תשה בענין משלוח מנות בבשר חי - עי' בס' תקנות חכמי מכנאס (בהקדמה עמוד יא).

בעמ' תשכג בדברי הרב בן איש חי שיש לחלק את המשלוח מנות בב' כלים - אמר לי המו"ן שמעון בראון נר"ו שכן היה המנהג בעיר מולדתו צידון. ועי' לאאמו"ר נר"ו בס' אוצר פסקי המועדים ח"א (פסקי פורים סימן טו, עמוד תד), ודבריו חזרו ונדפסו בס' אוצר פסקי פורים (סימן ל).

בעמ' תשמז - ע"ע לעיל (דף תש ע"ב אות כ) ובמש"כ בגליון שם.

בדף תשמח ע"א ד"ה ובשו"ת - צ"ל תשובה.

שם בע"ב סד"ה ותמוה, בענין תפילין דר"ת - עי' לאאמו"ר נר"ו בס' אהלי שם על הש"ע ח"א (סוף עמוד קמז).

שם, בענין פאה נכרית - עי' לאאמו"ר נר"ו בקו' פאה נכרית לאור ההלכה (הנדפס גם בסוף ספרו אוצר ברכת חתנים) שהאריך בזה להקל. וראיתי בס' סידנא בבא חאקי שכתב בזה מהר"ר יצחק אביחצירא ז"ל שיש דעות בזה, ולא החליט כאחיו מהר"ר ישראל ז"ל להחמיר בזה.

בדף תשנ  ע"א שורה ו - צ"ל צדקה ומשפט חאו"ח סימן ה (והוא שם בסוף ד"ה וא"כ).

שם בע"ב ד"ה וראיתי שורה יב - צ"ל תיקונים.

בדף תשנב ע"ב ד"ה וניהדר, בענין אשה אם צריכה לנהוג כמנהגי בעלה - ע"ע בס' אוצר פסקי הסדור (עמוד רפט).

שם שורה ג - צ"ל וכדין ההולך.

שם שורה ד - צ"ל כשאין דעתו לחזור.

בדף תשנג ע"א ד"ה וראיתי, בענין אם יש לנהוג כמנהג רבותיו או אבותיו - ע"ע בס' אוצר פסקי הסדור (עמ' רפז-רפח).

בדף תשנח ע"ב בדברי הרב משפטים ישרים - עי' בס' תקנות חכמי מכנאס (בהקדמה עמוד י).

בדף תשס ע"א ד"ה גם שורה ב מלמטה - צ"ל מתנות.

שם בע"ב שורה א - צ"ל מ"מ אינו.

בדף תשעה ע"ב ד"ה וגם שורה א - צ"ל בשאלוניקי.

בדף תשעז ע"ב בדיבור הא' שורה ה - צ"ל המנהג.

בדף תשפ ע"ב ד"ה והנה שורה ד - צ"ל מהדורא.

בעמוד תשפז בגדר ת"ח - ע"ע בשו"ת יחוה דעת ח"ד (עמוד עט) וח"ה (עמוד רפא).

בדף תתה ע"ב ד"ה ואחר - הדברים הינם בשו"ת יחוה דעת ח"ו (סימן יט). וע"ע בח"ג (סימן ו).

בדף תתלח ע"א אות ד, הביא דברי הרב בינה לעיתים (ח"א דרוש א לשבת זכור) שביאר הא דרבה שחטיה לרבי זירא, שרבה בלבלו לרבי זירא ברוב דרושים וטענות בויכוחו - וביאר עוד בזה בס' מטה לוי למהר"י לוי נר"ו (בעמוד נה והלאה) שרבי זירא היה סיני ורבה היה עוקר הרים, וניצחו רבה לרבי זירא. ע"ש.