יום שני, 2 בינואר 2017

משלי פנחס

שם הקונטרס: משלי פנחס
מחבר: רבי פנחס פרץ
דפוס: ירושלם תשע"ז

בעמוד ז הקשה מדוע אאע"ה עזב את הקב"ה כדי להכניס את האורחים, והלוא מטרת המצוות היא להדבק בה' - וי"ל שהן אמת שזוהי המטרה בעוה"ב, אבל בעוה"ז לא שייך דבר זה כי הקב"ה אש אוכלה הוא, ולכן צריך להדבק במידותיו כמבואר בשבת (קלג ע"ב), והיינו ע"י הכנסת אורחים וכיו"ב, משא"כ בדיבורו עם ה' היה הדבר ע"י אספקלריא שאינה מאירה כמבואר ביבמות (מט ע"ב) שכן הוא בכל הנביאים חוץ ממרע"ה. והיינו גם גבי אאע"ה, עמ"ש בס' אבי עזרי (פ"ז מהלכות יסודי התורה ה"ו).

בעמוד ח בסופו הקשה מדוע הזכיר הכתוב שאאע"ה לקח את הנפש אשר עשו בחרן לאחר הרכוש - ע"ע במש"כ בזה בשלמא בעלמא (לך יב ה).

בעמוד יב ד"ה והנה חשבתי, שורה ו - צ"ל שליש אתה.

שם ד"ה והנה נחלקו, סוף שורה א - צ"ל הכוונה שליש.

בעמוד יג כתב שנהגו בני ספרד לברך להכניסו קודם המילה - הן אמת שכתב בשו"ת יביע אומר (ח"ז חי"ד סימן כא) שמנהג ירושלם ועוד מקומות הוא כן. אולם עי' בס' אוצר הברית והדרוש לאאמו"ר נר"ו (עמוד צד) שמנהג בני מערב הפנימי לברכה לפני הפריעה. וכ"כ אחי ידידי מהר"ר דוד נר"ו בקונטרס קיצור מנהגי ברית מילה (ר"ס רסה). ודבריו חזרו ונדפסו בסוף ספר מגן אבות יורה דעה (עמוד תמז). וכ"כ בס' מגן אבות יורה דעה (סימן רסה), ושכן מנהג צפת ותונס ואיזמיר.

בעמוד יד ד"ה הנמשל - ועפ"ז יש לבאר מדוע הקב"ה בחר בנו לעם למרות שישראל עברו במצרים על ע"ז ג"ע וש"ד כדאיתא בזוה"ק (פרשת תרומה דף קע ע"ב) והדבר הטוב שבהם היה שלא שינו את שמם לשונם ומלבושם [וכמ"ש מהר"א בחור בהקדמת ספר מתורגמן. ועי' בס' להעיר להורות ולהשכיל (ח"ב עמוד עח) ובספר תוספות השלם (בהשלמות לפר' ויחי)], והם מצוות קלות [כמו שמצינו שכתב הרמב"ם בפיהמ"ש (רפ"ב דאבות) גבי לשון הקודש], ואילו לגרים בזה"ז מודיעים להם מקצת מצוות קלות ומקצת מצוות חמורות (כדאיתא ביבמות מז ע"ב), הרי שהחמירו בהם יותר ממה שמצינו גבי ישראל בתחילת היותו לעם. ולדברי הרב המחבר נר"ו מיושב.
ודרך אגב אעיר במה שמצינו בשיר השירים רבה (פ"ד פסוק כד) שנגאלו גם בזכות שלא סיפרו לשון הרע ולא אחד מהן פרוץ בערוה. הנה מצינו היפך זה בדברי הזוה"ק הנ"ל שעברו על ג"ע. ובענין לשון הרע מצינו בשמות רבה (פ"א סימן ל) שנשתעבדו ישראל בגלל לשון הרע. וע"ע כאן.

בעמוד טז ד"ה משל, שורה ד - צ"ל ויהי היום.

שם - בדומה למשל זה ראיתי כתוב על חסיד אחד שהיה מהלך בספינה ונכרי אחד הטיל עליו מי רגליו ונתן לו דינר זהב, כי עד אז לא ידע אם הגיע לתכלית מידת ההשתוות, וכשנוכח שלא הצטער כלל ממעשה הנכרי שמח מאוד.
וע"פ דברי הרב המחבר נר"ו אפשר לבאר הטעם שהתורה שיבחה את פרעה 'ופרעה הקריב' (בשלח יד י), וביארו חז"ל (בפסיקתא זוטרתא) דהיינו שהקריב את ישראל לאביהם שבשמים ע"י הצרות שעשה להם [ועי' בספר כתר שם טוב למהר"י בעש"ט (ח"ב סימן שצו) שהקשה ע"ז וז"ל: לכאורה קשה, דא"כ לזכות יחשב לו שעל ידו נתקרבו לאביהם שבשמים, וזה אינו, לנצח נאבד זכרו. ע"ש].

בעמוד כא - יש להביא מדברי האחרונים שדנו בגדר ברכות התורה, שכן במנחת חינוך (מצוה תל אות א סק"ה ד"ה ומביא) כ' שהן ברכות השבח על נתינת התורה. ובס' דבר אברהם ח"א (סימן טז אות א) ובחידושי רבי שמואל (פסחים עמ' קמז) ובשו"ת בנין אב (ח"ג סימן ב) ובתשובות והנהגות (ח"ה סימן כ) דנו אי הוו ברכות השבח או ברכות המצוות. ובס' ביכורי ארץ (ברכות ח"א סימן א אות סא) דן אי חשיבי ברכות המצוות או ברכות ההודאה. ובס' קהילות יעקב (ברכות סימן כד ד"ה ועוד, ובהנד"מ הוא בסי' כב) כ' באמת שהברכה הב' היא ברכת הנהנין. וב-http://www.daat.ac.il/encyclopedia/value.asp?id1=349 כ' שג' הברכות הינן א' ברכת השבח, א' ברכת ההודאה וא' ברכת הנהנין. ע"ש. גם בליקוטי שיחות (חלק יד עמ' קמט) הביא דברי הלבוש דברכת התורה הויא ברכת הנהנין, ושם גם הביא דברי הרמב"ן דברכת הנהנין היא רק בדברים הנכנסים לגוף. עש"ב. וע"ע בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סימן כא) ובקובץ הערות וביאורים (שבועות תשע"א עמ' כ) ובקובץ המאור (מנ"א תשע"ב דף קסח ע"ב) ובקובץ בית אהרן וישראל (גליון קסד דף ל ע"ב) ובקו' דעה חכמה לנפשך (פר' בהעלותך תשע"ג דף ל ע"א).
גם יש להעיר ממש"כ האדמו"ר מליובאוויטש ז"ל בס' תורת מנחם (שנת תשי"ט ח"ג סוף עמ' קע) בשם האחרונים שתיבת 'אשר' שבאקב"ו של ברכת המצוות היא ההודאה על התענוג שבקיומן. וזה דלא כמו שביאר הרב קהילות יעקב ז"ל שם עפ"ד חז"ל שמצוות לאו ליהנות ניתנו. ועי' בקו' מריח ניחוח שם. [מיקסיקו, אייר תשע"א. בהוספות. נדפס ברובו בקובץ הערות וביאורים (סוכות תשע"ב עמ' יד)].

בעמוד נה בסופו, שמהרב"צ אבא שאול ז"ל בירר שיש גברים שהנזם שבאזניהם הוא לשם קישוט ולא לשם פריצות - ע"ע במש"כ בזה בשלמא בעלמא (כי תשא לב ב).